משיב דבר חלק ד רכא

אלא שצריך ביאור לשון הרמב"ם (פט"ו מה' א"ב) והמחבר (סי' א ד' סכ"ו), שהמחבר והטור כתב אם היא אומרת שממזר נתעברה אין זה הולד אלא ספק, אפילו אם מודה אותו פלוני שנבעלה לו שכשם שזינתה עם זה זינתה עם אחר משמע שהטעם שאינו ממזר משום שגם האב אינו יודע שהוא בנו שהרי אפשר שזינתה עם אחר ג"כ, ולפי זה אפילו היו עדים שנבעלה לממזר אינו ממזר מזה הטעם שאפשר שזינתה ג"כ עם אחר

ולפי זה אם היה הממזר אומר שיודע בברור שממנו נתעברה שלא זז ממנה, באמת הולד ממזר ודאי, אבל הרמב"ם כ' בזה"ל אפילו הממזר מודה שהוא ממנו ה"ז הילוד ספק ממזר כשם שזינתה עם זה שהודה לה כך זינתה עם אחר משמע אפילו הממזר אומר שברור שהולד הוא ממנו אינו נאמן, וכ"כ הגר"א בביאורי הש"ע דלא מהימנינן אלא להחזיקו בכשרות, אבל א"כ אינו מובן הלשון שכשם כו', ונראה דה"פ דכלפי דנ"ל מדכתיב בן השנואה יכיר, שנאמן אדם לומר בני זה ב"ג וב"ח, וכך נאמן אדם לומר בני זה ממזר, וא"כ אמאי אין הממזר הבועל נאמן לומר שהוא בנו וממילא יהיה ממזר, אבל אינו קשה כלל שאין האב נאמן לפסול את בנו אלא באם שהוא מוחזק שהוא בנו וכ"כ בפי' הרמב"ם שם בה' ט"ו אבל האב שהוחזק שהוא בנו ואמר בני זה ממזר הוא נאמן, משא"כ כאן לא הוחזק כלל שהוא בנו, שהרי העולם סבורים שאפשר שזינתה עם אחר ג"כ וא"כ אינו בחזקה שהוא בנו מש"ה אינו נאמן, ולא משום שיש לחוש ע"פ דין לכך אלא שאין האב הממזר נאמן לפוסלו אבל אם היו עדים שנבעלה מממזר באמת הולד ממזר ודאי ואין חוששים שמא זינתה עם אחר, ולא כמו שהבינו האחרונים בפי' דברי הרמב"ם

מעתה נבא לפי' דברי הרמב"ם בה' יבום והובא בש"ע (סי' קנ"ו) קצת לשון הרמב"ם וז"ל הרמב"ם מי שזנה עם אשה כו' ה"ז ספק לענין יבום כשם שזינתה עם זה זינתה עם אחר ומאין הוא יודע שזה בנו ודאי והרי אין לו חזקה אלא לעולם ספק הוא כו' ולכאורה המה שפת יתר ובש"ע ליתא, אבל הרמב"ם דבר גדול דיבר בזה, דבאמת אחר שאמר האב שהוא בנו והתורה האמינתו לענין ירושה ולכל דבר, אמאי אינו פוטר מיבום. הן אמת שאין נאמנות האב מועיל לענין שיהא ממיתין עליו וכדקיי"ל בקידושין (דף ס"ג) לענין נאמנות האב בבן ובת, מכ"מ כ"ז עד שלא הוחזק, אבל אחר שהוחזק מלקין ושורפין על החזקות וכמש"כ הרמב"ם בה' סנהדרין (פט"ז ה"ו) אינו צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק כיצד כו', והכי מבואר מהא דקיי"ל האשה שהוחזקה נדה בשכונותי' בעלה לוקה עלי', פי' אע"ג דבאומרת שהיא נדה אע"ג שהתורה האמינתה דכתיב וספרה לה מכ"מ אין בעלה לוקה על דיבורה אבל בהוחזקה נדה בעלה לוקה עלי' וכמו שביארנו יפה בחיבורי העמק שאלה (סי' צ"ו אות כ"ב) בס"ד וה"נ אע"ג שאין נאמנות האב מועיל לענין מלקות, מכ"מ אחר שהוחזק שהוא בנו ה"ז ממיתין עליו וא"כ היה לנו לפטור מיבום ג"כ, מש"ה כתב הרמב"ם שאין כאן חזקה, שהכל מסתפקים בדבר, וחושבים שהוא מאמין לה שלא זינתה עם אחר ומאין הוא יודע בברור

וכ"ז אינו אלא דמשום זה לא מקרי חזקה אבל אנו אין לנו לחוש שמא זינתה עם אחר ע"פ ד"ת, ולא תקשה א"כ הדרא הקושיא לדוכתה דנהי דאין כאן חזקה שיהיו מלקין וממיתין ע"י, מכ"מ אמאי אינו פוטר מן היבום, כיון שבאמת אין לנו לחוש שמא זינתה עם אחר, וגם האב נאמן לומר שהוא בנו לכל איסורי תורה רק לא למלקות ולעונשין, אמאי אינו פוטר מן היבום ע"ז הנני בא למה דאי' בירושלמי יבמות ר"פ החולץ הרי שמת והניח את אשתו מעוברת יכול תהא זקוקה ליבם ת"ל ולא ימחה שמו מישראל את ששמו מחוי, ת"ל להקים לאחיו שם בישראל עד שתדע אם הולד ב"ק או אינו ב"ק, והחסרון ניכר מתוכו, וצ"ל יכול תהא צרתה מותרת להנשא לשוק ת"ל להקים כו', וכ"כ מפרשי הירושלמי, אלא מש"כ שהוא מה שאמרו אין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם והיינו דאי' בתלמודין אינו אמת, דלפי ש"ס דילן אפילו יבא אליהו ויאמר שהוא ולד בן קיימא אינו פוטר ולדעת הירושלמי אינו אלא מחמת שאינו ברור כ"כ שהוא ב"ק וכדאי' בפי' ריש פ"ב אלא כן אנן קיימין כשמת והניח את אשתו מעוברת שלא תאמר אלו מת והניח את אשתו מעוברת שמא א"צ להמתין עד שתדע אם בן קיימא הוא ואם אינו ב"ק אף הכא תהא צריכה להמתין ולידע כו' הרי דאין הטעם דמעוברת אינה נפטרת כש"ס דילן, דא"כ אין זה דמיון למת האב והניח אשתו מעוברת, אלא דעת הירושלמי דמשמעות להקים לאחיו שם בישראל, דיהא ברור שהקים שם, ולא עובר, מעתה נהי דש"ס דילן לא ס"ל הכי בעובר אלא משום דאין העובר פוטר ולא עוד אלא שהרמב"ם כתב במת הולד בתוך ל' יום דאף ע"פ ד"ת מותרת לשוק אלא מדרבנן חולצת ואין מתייבמת, ודעת הב"י באה"ע שהוא ספק נפל ממש, ומכ"מ מותרת לשוק מה"ת כשיטת הרמב"ם דספק דאורייתא מה"ת מותר, ולא כהגר"א דכתב דטעמו של הרמב"ם הוא משום דס"ל דנפל אינו אלא ספק דרבנן, וכבר הארכנו בזה בחיבורי העמק שאלה (סי' קס"ז) אות י"ד בס"ד, והראיתי לדעת הרמב"ם והרי"ף ורש"י דלרשב"ג הוא ספק מה"ת, ומ"מ מותרת לשוק מה"ת לדעת הרמב"ם, וא"כ אמאי כתב כאן דחולצת ואין מתייבמת, ומשמע דדינא הכי ולא חומר דרבנן, הא ל"ק דבזה חולק ש"ס דילן וס"ל דזה מקרי הקמת שם בישראל, שהרי הכל חושבין דרוב ולדות אינן נפלין, וכבר ביארנו דהא דמודה הרמב"ם דלענין ירושה נפל אינו יורש ולא הוי ספק, היינו משום דבאמת ודאי רוב ולדות אינן נפלין, ורק באיסור והיתר למדין מפדה"ב שדעת התורה לחשוב לספק, אע"ג דודאי רוב אינן נפלין וכמו שכתב התשב"ץ ח"ג סי' כ' ואין למדין ד"מ מאיסור. נחזור לענין, דש"ס דילן ס"ל דספק נפל מיחשב שפיר להקמת שם, אבל מכ"מ אינו דומה לספק זינתה דהתם העולם חושבין שהוא הקים שם משא"כ בזינתה הוא להיפך שלא מוחזק דבר הבעל, וא"כ גם דעת הרמב"ם כדעת הרשב"א והרא"ש דאפילו בתרומה דאורייתא אין חוששין שמא זינתה עם אחר, ואחר שכן גם דעת הרמב"ם אין לנו להחמיר באיסור דרבנן, שהרי מה"ת היא בעצמה נאמנת להקל: סימן טו

אחד נטען על א"א, והבעל חשדם על קלות וחמורות, וגם התרה בה שלא תסרך אחריו ולא שמעה בקולו, ואח"כ מת הבעל, ובהיותה אלמנה שתי שנים היה אותו האיש מבלה עתותיו בביתה, וגם כי הזהירו אותו והגיע עד הכאה ולא הועיל, ושכנים העידו כי כ"פ הלכו באופל חוץ לביתם גם מחוץ לעיר ושהו כמה שעות, ואותו הנטען היה לו אשה ובנים, וזה מקרוב מתה אשתו ומרננים אחריו שהוא קירב מיתתה, ועתה התרה בו מעכ"ה שלא ישא את הנטענת, והוא לא שמע ונסע עמה לווילנא, ואחר איזה ימים שב לביתו תחלה הוא לבדו, ואמר כי כינסה שמה, ואח"כ שבה גם היא, והכניסה לתוך ביתו ובא מעכ"ה נ"י לבית הספק אם מחויב להפרישם מחמת כמה טעמים כאשר יבואר לפנינו וה' יאיר עינינו

ראשית דבר מעכ"ה נ"י שהתרה בו שלא יכנוס מחמת שהוא נטען עליה בהיותה פנוי' זה שנתים, וכפסק הרמ"א אה"ע (סי' קע"ז ס"ה) שהנטען לא יכנוס משום לזות שפתים, ואע"ג שרבינו הגר"א הקשה ע"ז דדוקא נטען על השפחה וכותית תנן שלא יכנוס משום שלא יאמרו דמשום כך נתגיירה ונשתחררה משא"כ בפנויה, ע"ז השיב מעכ"ה דמש"כ הגר"א פי' לזות שפתים הוא דעת הרמב"ן ורשב"א, אבל שיטת התוס' ורא"ש שיאמרו ודאי בא עליה בזנות א"כ בפנויה נמי ומכש"כ השתא דיש איסור נדה נמי, ע"ז הנני מברר קשט דברי רבינו הגר"א ז"ל דע"כ נקטינן כפי' הרמב"ן ורשב"א שהרי בזה הפי' תלי' בפי' הסוגיא ביבמות (דף כ"ה ב'), איבעיא להו כנס מהו שיוציא כו' ומסיק דברננה לא מפקינן, ופי' התוס' דקאי רק על חכם שאסר את האשה על בעלה דאפילו הוא אמת דמשום שהיה דעתו לישאנה אסרה על בעלה ג"כ שרי' ליה, ומזה הטעם הוא דתנן בנטען על הכותית ושפחה דאם כנס לא יוציא, דאפילו אמת הרינון המה מותרים לו אחר שנתגיירה ונשתחררה, הא במביא גט ממדה"י ואמר בפ"נ כו' אפילו כנס יוציא וכ"כ הרא"ש איבעיא להו חכם שאסר את האשה