משיב דבר חלק ד רכ

דהנה הב"ש כ' (בסוף סי' ו') דאם היה במקום שנתעברה תרי רובי להיתר לא חיישינן שמא זינתה במק"א אשר אין שם תרי רובי, אלא אומרים כאן נמצא וכאן היה הזנות כו', ומיירי הב"ש דהמון אנשים של שני המקומות שוין ויש ספק אם זינתה במקומה או במקום אחר ע"ז כ' דאומרים כאן נמצא וכאן היה, ועדיין יש לנו לחקור אם במקומה יש מעט אנשים ותרי רובי כשרים ושלא במקומה הרבה פסולים האיך הדין, והלא לכאורה י"ל רוב וקרוב הלך אחר הרוב ויש לחוש שהלך א' מהרוב פסולין אליה, אבל ביארנו בהעמק שאלה (שאילתא ס"ח אות כ"ז) דשיטת השאלתות והרמב"ם דרוב וקרוב דמוכח הולכין אחר הקרוב, והיינו דאיתא בב"ב (דף כ"ב) אבל עינבי מצנעי, ובארנו שם עוד דדעת הרמב"ן דלעולם הולכין אחר הרוב, מיהו במקומו ממש שאני, מעתה לשיטת הרמב"ן ודאי יותר יש לומר דלא בא הבועל ממקום אחר כלל אלא במקומו היה, ואפילו לדעת השאילתות והרמב"ם דהטעם הוי משום קורבא דמוכחא, ג"כ הכא ניכר ומוכח דכן הוא שנבעלה מהב' שלן תמיד בית אביה שאין דרך להניח אנשים נכרים ללון באפלה באופן שיגיע לזנות שם, ומכש"כ שרחוק לומר שהניחו את הבת לילך למקום אחר באישון לילה ואפלה, והוי שפיר קורבא דמוכח דעדיף מרוב ומהני ברי דידה גם להרמב"ם דס"ל ברי ורוב א' אינו מועיל להתיר לכתחלה, מ"מ עם קורבא דמוכח מודה, ואין לומר דאם נתלה שנבעלה מא' מבית אביה הלא ודאי רוב פסולין אצלה אביה ואחיה, וכמש"כ הנימוק"י ס"פ אלמנה לכהן גדול דמיעט פסולין אביה לגביה דעלמא, ה"נ נימא דהמה רוב פסולין לגבי המשרת, הא ליתא דמה"ת נחזיק אותם לחשודים על איסור כרת, בשלמא בארוסה שחוששין לזנות ואפילו מישראל וכדי להטיל את הולד בספק ממזר, היינו משום דודאי איכא פסולי ישראל, אבל לחוש דהן המה המוזהרים עליה זנו עמה, ודאי אין לנו, שנית שאין לחוש לאב ואח שיפגמו אותה וכל בית אביה בממזרות ואפילו בעו"ג איתא בע"ג פרק ב' עו"ג חס על בהמתו שלא תיעקר, מכש"כ ישראל שלא הוחזק בזנות והרי רגלים לדבר מהני בעניני אישות להקל ולהחמיר אפילו להוציא מחזקה כמו רגלים לדבר דקנוי וסתירה וכן לקולא איתא ביבמות (דף כ"ה) הכא איכא כתבא דתנן מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח, וכן הרבה, ועי' מש"כ בהעמק שאלה (שאילתא קנ"ט אות ד') בבאור פרש"י יבמות (דף קכ"ב) בד"ה ס"א לכשתהא כפונדקית נאמנת כו' א"כ בנ"ד שרגלים לדבר איכא שהמשרת הוא הבועל, מהני טובא דבריו והודאתו ורשאי לישא אותה, אלא שלפי זה הטעם יש לחקור אולי דרך ללון כותים בית אביה והוין רוב פסולין ואזיל רגלים לדבר, בהא סליקנא דיש לחוש לתקנת הולד ולדון להקל שישא זה המשרת הכהן אותה, ולגדל בנים בחזקת כהן כדבר האב המכיר את בנו לרבים, ושלום על ישראל, כנפש העמוס בעבודה

נפתלי צבי יהודא ברלין סימן יג ב"ה ד' כ"ה טבת, תרל"ד. כבוד הרב וכו' מ' שלמה דובער לעווין נ"י מו"ץ ב"ק טאמסק. מכתבו הגיענו, ע"ד האיש גדלי' בן ישעיה הכהן, שנשא אשה שזינתה בהיותה בתולה במקום רוב פסולין, ובבואם לבקש התרה להנשא לא היה יכול לשאלה עם מי זינתה, ורק שמע שזינתה עם בחור יהודי ושלח אחריו, והודה כי כן הוא, ומכ"מ לא רצה מע"כ שי' להתיר האשה להנשא לכהן, כי חשב שהבועל א"נ משום שאין אדם משים עצמו רשע, ומכ"מ נשאת לאותו כהן ע"י אחר שסידר להם הקידושין, ולא הרשה מע"כ נ"י את הכהן לעלות לדוכן ולהקרותו בכהני, עתה עברו זה עשר שנים וכבר יש לו בנים זכרים כפי המבואר במכתב השני על לשון לעז ועתה שאלה נפש מע"כ אם להכשיר את בניו ולהחזיקם לכהנים, וממילא הבעל מחזיק אשה כשרה, והוא כשר

ראשית דבר, יש לשאול אותה כהיום, ואם אומרת עם איש פלוני כשר זינתה הרי היא בחזקת כשרות כמבואר בש"ע (סי' ו' ס' י"ז) אם נשאת לא תצא ואף ע"ג שאמירתה הוא אחר הנשואין, ויש מקום לומר שבשביל זה היא אומרת כך כדי להכשיר עצמה לבעלה. מכ"מ אין בזה שום חשש, והיא נאמנת כמבואר בכתובות (דף ט"ו א') ועוד הא אר"י א"ש הלכה כר"ג, והרי מיירי בארוסה ואומרת שמארוס היא מעוברת ומכשרת עצמה אליו, מכ"מ לענין בדיעבד היא נאמנת, ובאמת אפילו לפני נשואין יש מקום לומר שבשביל זה אומרת כך כדי להכשיר עצמה לכהן, מכ"מ הא קיי"ל בדיעבד סומכין עליו ומטעם אשה מזנה בודקת ומזנה, ואע"ג שהגאון ח"ס זצ"ל פקפק בזה מכ"מ כך הלכה שסומכין על ברי שלה, ואין לומר דאחר שלא רצה מע"כ שי' להרשות הנשואות אז ביום החופה, ה"ז דומה להא דאי' בש"ע ססי"א כל היכי שהתרו בו וכנס לא מקרי דיעבד מפקינן לה מיני', דזה אינו אלא כ"ז שאין להם בנים, מש"ה קונסין אותם ועושין אותה נשואין לכתחלה, אבל אחר שכבר יש להם בנים חלילה לקנוס הבנים, ולהוציא אותם מחזקת כשרים ע"פ דין שנאמנת היא על הבנים, וממילא גם היא מותרת לבעלה, וגם בעיקר הדין דעת הב"ש שם לפסוק כהריב"ש להקל בזה, וחלילה להחמיר בזה לפסול אותו ואת הבנים מכהונה, ויבא מזה כמה קלקולים במצות כהונה כמובן למע"כ שי'

אכן גם לכתחלה היה ראוי למע"כ נ"י להאמין את הבחור הבועל, ולהכשירה לכהן אם היא אומרת ג"כ שלא נבעלה לפסול, וכבר הוראה פשוטה מגאוני בתראי ז"ל דלא כהב"ש (בסי' ו' ס"ק ל"א) שעדיין יש לחוש שמא זינתה עם פסול ג"כ אם לא במקום שרוב כשרים, וכמש"כ מע"כ, שי', שהנוב"י ועוד כמה מקילים בזה ומשנה מפורשת היא רי"א, לא מפיה אנו חיים ה"ז בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה, והרי הראיה אינו אלא ע"ז הבועל מי הוא, ולא זזה ידם מידה לדעת אם לא זינתה גם על פסול, אלא ודאי אין לחוש לזה כלל כ"ז שלא דיימא מעלמא, וכדאיתא ס"פ הבע"י, בדלא דיימא כלל אכלה תרומה אם זינתה מכהן, אך מע"כ שי' רחש לבבו לומר דהבועל עצמו אינו נאמן משום שאין אדם משים עצמו רשע, אבל בנוב"י מבואר שגם זה אינו ורק אם הבועל עצמו הוא כהן ורוצה לישאנה פקפק בדבר משום שחושש שמא עיניו נתן בה, אבל בעל אחר ודאי נאמן ופלגינן דיבוריה ואומרים שזינתה עם כשר אחר, ויותר מזה אומרים שהבועל הוא שוגג באיסור נדה, כי לא ידע דסתם בתולה והיא באה בשנים בחזקת נדה היא, ומעולם לא עלה ע"ד אותו הבחור הבועל לחקור בזה. מכש"כ באנשי כפר הדיוטים ופתוי בתולה בלי נשואין אינו חשוב כלל לעבירה, ע"כ אמירת הב' הבועל עדות כשרה היא, ונאמן להכשירה לכתחלה

היוצא מזה שאשת גדלי' הכהן מותרת אליו אם היא תאמר שלא נבעלה לפסול מעולם ואין להוציא אותו ממעלת הכהונה, ושלום על מע"כ נ"י ועל כל הקהלה, ולא ימצא בם שום תקלה, ויחוסי עדת ישראל יהיה לסגולה, כנפש העמוס בעבודה: נפתלי צבי יהודא ברלין. סימן יד

כתב הרמ"א אה"ע ססי"ג כהן הבא על הפנויה ומודה שהוא בנו, הבן כהן לכ"ד ולא חיישינן שמא הפקירה נפשה לאחרים, ולפי סוגיא דכתובות פ"א מבואר דאין לנו לחקור יותר אלא לדעת עם מי זינתה באותו פעם, ובזה קיי"ל כר"ג שהיא נאמנת לומר לכשר נבעלתי אלא לכתחלה יש מעלה לכהונה לחוש שמא נבעלה עתה לפסול, אבל כשהבועל מודה שנבעלה לו כשרה גם לכתחלה לכהן, ואין לחוש שמא זינתה גם עם פסול, וכמבואר במשנה דיבמות דבת ישראל שנבעלה לכהן וילדה תאכל בתרומה וכ"ע מודו שם בלא דיימא כלל אין חוששין שמא נבעלה גם לישראל אחר וילדה ממנו, אלא היא בחזקת שלא זינתה יותר והולד הוא כהן, אלא מכ"מ לענין ירושה שהוא דבר שבממון ואינה נעשית אלא ע"פ עדים, לא מהני אלא א"כ הבועל אומר שהוא בנו ודאי והוא מגזה"כ דהאב יכיר: