משיב דבר חלק ד ריח

אין להזדקק לזה, ואין לזה האיש עצה אלא לגרש בע"כ ואם הוא ירא ממשפחתה שלא תמסרנו בעש"ג, מכש"כ שיש לו לירא לישא אשה אחרת, ומי זה יכניס עצמו לסכנה זו

סימן יא ב"ה מוצאי מנוחה י"א לסדר והיה אלהים עמכם תרכ"ג כבוד הרב וכו' כש"ת מו"ה דוד שלמה כ"ץ שיחי'

מכתבו הגיעני, וטרם אענה הנני לאשר חילו על שום לבו להגות בחיבורי העמק שאלה אם מעט ואם הרבה, אקוה אשר כן יוסיף להביט ממנו על קדדוק דברי הראשונים, אשר עליהם אנו נדונים, כי המה רוח החיה באופנים, והיה זה שכרי מלפני אדוני האדונים, ושוקדי השאלתות דר"א יתברכו בכל פנות שהמה פונים

עתה הנני להשיב תחלה על גוף הענין אשר באתי בשאלתא (י"ח אות א'), כי באמנה אשר העליתי שאין כופין על ס' מ"ע, אינו ענין מכוון לדין ממנו בדין כפיה על פו"ר, שאם אפי' נימא שכופין על ספק מ"ע, מ"מ אפשר שאין כופין על פו"ר באשר יש לנו לדונו שברור לו שאינו ראוי לזה, וכאשר הראיתי פנים של טעם מדאינו נושא כלל ולא טוב היות האדם לבדו, וכן להיפך אפי' אין כופין על סמ"ע, אפשר שכופין על פו"ר באשר רוב בנ"א מוכשרים להוליד, וה"ז נידון כודאי, ויותר מזה העלה הגאון בני אהובה בשו"ת דאפילו אשה שנאמנת על נדותה מה"ת כדכתיב וספרה לה, מ"מ אינה נאמנת לומר שאין לה טבע לראות דם כלל, שהיא נגד הרוב ולא באתי בהערה זו, אלא להעיר דעת המפולפלים, ובא מע"כ והחזיק בה

ואוסיף דבר לברר דברי אלה בס"ד, אמנם תחלה נבא אל הנדון שבא מעכ"ת להקפיד עלי, וכ' בזה"ל ותמהני מדוע לא נדון את הרא"ש לכ"ז במה שאמרו כופין על פו"ר היינו דוקא באין שם אמתלא וכגון שהוא בריא וחשוד עד"ז עכ"ל. ידידי אם תתישב דעתנו לומר דהרא"ש מיירי בחשוד ע"ד זנות, שוב אין דו"ד בינינו, ואין מעכ"ת שי' נצרך לדחוק בישוב לשון הרמב"ם וש"ע, הלא הכל מתיישב בפשיטות דהרמב"ם וש"ע (סי' קנ"ד) מיירי באדם כשר והרא"ש והש"ע (סי' א') מיירי בחשוד עד"ז, אבל אני בתומי אלך שלא דברנו ברשיעי וכל הנדון הוא על אדם כשר ובכ"ז אין אני דן את הרא"ש מאור עינינו לכ"ח ח"ו, והרי ביארתי שגם דעת השאלתות ובה"ג אבות העולם ס"ל שכופין על פו"ר, וגם הראיתי פנים שמגוף הסוגיא מוכח הכי, והכל מטעם האמור לעיל שרוב ב"א בני פו"ר נינהו, ולא באתי אלא לחוות דעת הרי"ף ורש"י ורמב"ם ז"ל, ואשר הוסיף מעכ"ת שי' להמתיק הוכחת הנימוקי מלשון הרמב"ם ז"ל לא יטעם לחכי, דגם אני מפרש דברי הרמב"ם דעד עשרים שנה לא מקרי מבטל מצות עשה שלא חייבוהו חכמים לישא אשה עדיין, ואחר עשרים שנה נקרא מבטל בפ"ע אם יודע בעצמו שראוי להוליד, וגם יענש בידי שמים ע"ז כדאיתא במ' קידושין (דף כ"ט) הקב"ה אומר תפח עצמותיו, אבל אנו אין לנו עליו מטעם המבואר, שאין אנו יודעים אם עושה במרד, ואדרבה מזה המאמר נתחזק ההוכחה שכתבתי מלשון הרמב"ם בפי' המשניות שאין כופין על קידושי נשים והיה מקום לדחות, שמצות פו"ר אינו שייך לקידושי אשה, וכדברי הרא"ש כתובות (פרק א סי' י"ב), אבל כוונתי היה שבאמת דעת הרמב"ם אינו כן וכמש"כ (בסי' קס"ה) ומכאן ג"כ יש להוכיח הכי, שהרי זמן עשרים שנה לא נזכר בגמ' כי אם על נשיאת אשה ומנין לרבינו לדון מזה במצות פו"ר, אלא פשוט דעת רבינו שאין האדם מחויב לקיים מצות פו"ר אלא ע"י נשיאת, אשה בחופה וקידושין, ואם לא היה מוצא אשה שתתרצה לו לינשא אינו מחויב לקיים בזנות ח"ו, וא"כ אמאי אין כופין על קידושי אשה אלא כמש"כ דס"ל שא"א לכפות על פו"ר, וידע מעכ"ת שי' שאין אני מסכים למש"כ שאחר עשרים שנה נקרא מבטל לגמרי, וכבר רמזתי ע"ז בחיבורי (סי' ה' אות ד') אלא שאין אני רוצה להכנס באריכות בזה, בדבר שלא בא מע"כ שי', ואני מוקף טרדות מכל צד ופנה, ואיני נזקק אלא להשיב מפני הכבוד, ויישר חילו של מע"כ שי' שהגיה בלשוני אל נכון, ושוב אין דבר בגוף הנדון

עתה אשובה למש"כ שאין ב"ד כופין על ספק מ"ע, ודקדקתי בלשוני כשם שאין לוקין על ס' ל"ת ה"נ אין כופין על ספק מ"ע, וידוע פי' לוקין הוא על העבר וכפיה הוא על להבא ולא דברתי אם כופין על ספק ל"ת, וכ"ז יסודתי בהררי קדש, וקצרתי פה באשר שאינו מן הענין כמש"כ לעיל

הנה בגוף הדבר דס' מ"ע קיל מספק מל"ת מבואר מדעת הרמב"ן ורשב"א שהביא הר"ן נדרים (דף ז') דהאיבעיא אם יש יד לפאת ולצדקה קיי"ל לחומרא, והר"ן הרבה להקשות מסוגיא דחולין דספק ממון להקל אפילו במקום מצוה, והשיב ע"ז הוא דהתם אינו אלא מ"ע בלא בטוי שפתים ואין בזה לאו דבל יחל דברו, מש"ה קיי"ל להקל, משא"כ כאן שאמר זה לצדקה או הדין פיאה, ויש בזה משום בל יחל, אפילו ספק ממונא להחמיר, וכ"כ בקרבן נתנאל יע"ש הרי דספק מ"ע קיל מס' ל"ת [ויש לדחות דלהמסקנא בחולין התם מתישב גם הא דקמה ולא בעינן תו ישוב הראשון התם חזקת חיוב], ועדיין לא ידענו לענין כפיה אבל ממש"כ הסמ"ע (בסי' א') דשליחא דב"ד אינו נאמן להכאה משום שהוא דומה לממון, ואני חזקתי דבריו ז"ל דעל ספק בסימן כ"ז אות ו' בס"ד, הרי שלך לפניך דעל ספק מ"ע א"א לכפות בשוטי כמו שאין מוציאין ממון לכ"ע אמנם על ספק ל"ת תליא במחלוקת הרמב"ן והרשב"א עם הר"ן ולפי דעת הר"ן א"א למונעו בשוטי מס' ל"ת, ומהא דיבמות (דף פ"ח) אין ראיה דהתם מיירי בחזקת איסור א"א, תדע שהרי להרמב"ם ספק דאורייתא מה"ת להקל, וע"כ שאני התם דבאשם תלוי קאי, הן אמת לשון רש"י מבואר שכופין על ספק ל"ת בכ"ז מודה בספק מ"ע וכדעת הרמב"ן ורשב"א, וראיה לזה, מפרש"י סנהדרין (דף פ) ד"ה כונסין אותן לכיפה שא"צ לסוקלן שלא להטריח ב"ד כו' ובדעת ח"ק פי' רש"י דהא ע"כ כולהו אסירי בהנאה ואין הפסד לבעלים בסקילה הילכך סוקלין אותם כדי שתתקיים מצות סקילה במחויב בה עכ"ל הרי דאע"ג דלענין איסור הנאה אינו בטל ברוב, מ"מ למ"ע דסקילה א"צ אף לת"ק אלא משום דאם יסקלו כולם תתקיים מצות סקילה במחויב בה, הא אם כשר מתו כמה ואין ברור שתתקיים לכ"ע אין להטריח ב"ד על ספק מ"ע, ומזה יש לדון שאין להטריח ב"ד לכפות את האדם על ס' מ"ע

הנה כ"ז דברי ראשונים ז"ל אשר מפיהם אנו חיים, אבל מגמ' עצמה לא למדנו ע"ז באתי להוכיח מסוגיא דיבמות ס"פ נושאין וראיה חזקה היא

ומה שדחה כת"ר שכיון שהכהן אינו נוטל חלף עבודתו אין לכפות אותו, ורק בלוים איתא בספרי שכופין אם אינו רוצה לעבוד, כ"ז אפשר ליאמר לפני מי שלא ראה מאורות הספרי מימיו, אבל הכי תניא בספרי פ' קרח ועבד הלוי הוא למה נאמר לשה"א חלף עבודתם שומע אני אם רצה יעבוד אם רצה לא יעבוד תלמוד לומר ועבד הלוי הוא בע"כ ופי' דבכהנים לא כתיב חלף עבודתם כדתניא לעיל שם כל מצות כהונה קנאו לשם ונתנו לכהונה וזו חלף עבודתם דברי ר"י פי' דמת"כ אינו משום חלף עבודת הכהונה אלא קנאו השם, ואפילו בלא מצות עבודה היה הדין ליתן חלק גבוה והוא ית' נתנו לכהנים משא"כ בלוים כתיב חלף עבודתם ולולי עבודתם לא היה מצוה הקב"ה ליתן מעשר כלל, ומש"ה נצרך הכתוב לפרש אחר שכתוב חלף עבודתם בלוים ס"ד שיכול הלוי לומר איני רוצה בשכר עבודה ולא בעבודה, ת"ל ועבד הלוי הוא אבל בכהן לא דברנו פשיטא שהוא ככל מ"ע שבתורה שמכין עד שתצא נפשו ואין נ"מ אם לעלות למשמר נמנית למ"ע בפ"ע או נכלל במצות עבודת הכהנים כמו שהביא מע"כ שי' דידוע שכופין על חלק המצוה כמו על כולה, והרי ק"ש שני פעמים ביום למ"ע אחת נחשב לדעת רמב"ם וכופין על ק"ש אחת כמו על שתיהם, וזה פשוט וכ"ז פרש"י ביבמות ס"פ נושאין ד"ה בעל כרחו, דאע"ג שאינו חולק כפינן ליה לעבוד עכ"ל, להוציא מלב מע"כ שי' דתלוי עבודת הכהן בחלקו ח"ו, וה"ז ברור מגוף סוגיא זו שלא יהא ספק חמור מודאי ואם נימא דודאי ג"כ אין כופין לעלות, אין זה ספק חמור מודאי מה"ת נכוף על הספק משום פגם משפחה, ומה זו פגם משפחה, אחרי שגם הודאי תלוי ברצונו, אלא כ"ז ליתא וכופין על הודאי כעל כל מ"ע,