משיב דבר חלק ד רטו

דביו"ד (סי' ר"ח ס"ג) איתא דדיו ל' יום והוא לפי הנו' בנדרים שם בדר' יוסי אבל בנזירות מרובה דיו ל' יום, אבל בסי' של"ד סכ"ח אי' זלזל בנדויו ובחרמו צריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר קודם שיתירוהו, משמע אפילו זמן מרובה והוא משום דקיי"ל כר' יהודה כמש"כ בביאורי הגר"א (בסי' ר"ח), או משום דאיכא נו' אחרת בדר' יוסי והוא מבואר בשאלתות דר"א פ' שמות דא"ר יוסי בד"א בנדר מרובה אבל בנדר מועט ל"י, וכ"ה בירושלמי (פרק ה' ה"ב) ועי' מש"כ בחיבורי העמק שאלה שם, הא מיהא יש להחמיר ע"ז האיש איזה זמן

איברא עיקר מ"ש הגאון ח"ס דיש בזה משום לא יחל דברו, לא נראה כלל, דזה לא שייך אלא ביחיד שנהג מרצונו איזה חומרא, אבל בזה שבע"כ חל איסור עליו לא שייך לא יחל דברו, ותו דהאי איסורא דלא יחל דברו ליכא במקום מצוה כלל כמבואר באו"ח (סי' תקס"ח ס"ב) בהגהת רמ"א בתענית בה"ב ועשי"ת דאם אירע סעודת מצוה א"צ התרה, ויש לזה ראיה מגמ' ברכות (ד"ז ב') מי שרגיל לילך לבהכ"נ ולא בא יום א' הקב"ה משאיל בו כו' אם לדבר מצוה הלך נוגה לו פי' דכיון שרגיל בכך נעשה כנדר מש"ה הקב"ה משאיל בו, ואם לדבר מצוה הלך נוגה לו, וה"נ בכל מנהג טוב שלא פי' בנדר מפורש, ומזה למדנו דלא כמג"א (סי' תקפ"ב ס"ק י"ב) שכתב דהא שיש להקל בתענית אלו במקום שיש מקצת חולי וא"צ היתר, אינו אלא מי שמתענה כמו שנהגו הציבור, ולא נהגו כה"ג, אבל מי שמתענה יותר ממה שנהגו הצבור אין להקל אפילו במקום מצוה, ולדברינו אינו כן, אלא כל שלא פירש בנדר ממש, אינו אסור אלא במקום שאין מצוה, אבל במקום מצוה נוגה לו, וה"נ אי הוה האיסור דאשה אחרת משום לא יחל דברו, לא הוי אסור אלא במקום שאין מצוה לישא אחרת, אבל באשתו נשתטית, ומצוה לישא אשה משום לא טוב ה"ז נוגה לו, והרי באמת אינו כן ובלי היתר אסור גם בזה"ז וכמש"כ, אלא העיקר דלא שייך בזה איסור לא יחל דברו, אלא האיסור הוא משום ואל תטוש תורת אמך כדאיתא בחולין (דצ"ג ב') הני ביעי חשילתא שריין ואת לא תיכול משום ואל תטוש תורת אמך, היינו כיון שנהגו דורות הראשונים איסור, אסור לנו לנהוג היתר אפילו במקום מצוה כמו שומנו של גה"נ שאינו אסור אלא ממנהג ומכ"מ איתא בפסחים (דפ"ג) שאינו נאכל בפסח אף ע"ג שהוא מ"ע לאכלו ואם שאינו דומה כל המנהגים זל"ז, הא מיהא אפשר לומר שנהגו חומר בזה האיסור לישא שתי נשים אפי' במקום מצוה, ולדעת הרבה פוסקים מנדין גם כן ע"ז, והיינו דאיתא במגילה (ד"ה ב') דרב לטיא למאן דעבר על מנהג, ולטותא היינו שמתא, ויותר מזה מבואר בשאלתות דר"א פ' ויקהל, ואפילו לדעת הרמב"ם דס"ל שאין מנדין על מנהג ומש"ה כתב בה' ת"ת (פ"י) מנדין על שני יו"ט של גליות אע"פ שאינו אלא מנהג, פי' ועל מנהג אין מנדין, מכ"מ זה המנהג חמור דאיסור שתי נשים החמירו לנדות ע"ז

מעתה יש לחקור אי יש להחמיר על האי גברא שעבר על המנהג ונשא שניה בלא היתר אי יש להחמיר עליו שינהוג איסור כימים שנהג היתר בלי התרה, וכבר ידוע מש"כ הש"ך יו"ד (סי' ר"ח ס"ק י"ד) ליישב רומיא דפסקי הש"ע כאן ובסימן של"ד והעלה דמי שעבר על הדבר שנדו אותו, אין מתירין אותו עד שינהוג איסור כו', מיהו זה אינו, דשם מיירי שכבר נדוהו שלא יעשה דבר זה והוא עבר ועשה, והוי כעובר על שבועה ונדר, משא"כ בנ"ד אע"ג דמי שעובר ונושא שתי נשים מנדין אותו, מכ"מ הרי עדיין לא נדוהו ואינו אלא באיסור ואל תטוש תורת אמך שהוא מדברי קבלה, ובזה לא שמענו שינהוג איסור כימים כו', והרי דיני מנודה ג"כ יש בהם מדברי קבלה כדאיתא בסנהדרין (דק"ז) אר"י אמר רב ששה חדשים נצטרע דוד ונסתלקה ממנו שכינה ופירשו ממנו סנהדרין, וחשיב מקראי דכתיב ישובו לי והאיך והא שפירשו ממנו היינו שנדהו על מעשה ב"ש הרי דמבואר בד"ק דהמנודה יש לנהוג נזיפותא בנפשיה, והיינו דכתיב ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים. מכ"מ כיון שאינו מבואר בכתוב אין צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר, מכש"כ מי שיעבור על דברי קבלה ואל תטוש תורת אמך

בהא נחתינן דזה שעבר ונשא אשה שניה בלא היתר, מפרישין אותו בנדוי, עד שיתירו לו ב"ד כדין התרה שלפני הנשואים בהשלשת כתובה וגט לראשונה, ואז יהא מותר להיות עם השניה, ולא יהא עליו נדוי כלל, וה' יעמידנו על קרן האמת [וכיום בטלו דיני נידוי מכל וכל ודינא דמלכותא דינא]

סימן ז בעזה"י יום א' כ' תמוז תרמ"ד. לכבוד הרב וכו' אבד"ק פאסוועל

מכתב מע"כ נ"י הגיע, והנה העיר חמלה רבה על אחד שנפל במכמורת ליצנים ונשא אשה, ותומ"י נודע לו שהיא משוגעת, וזה שלש שנים שהוא אסור בכבלי עיגון חרגמ"ה, ומעכ"ה הראה פנים מסבירות כי יש, הרבה ספיקות בעיקר הקדושין והנשואין, מצד שלא ידע שהיא משוגעת, וגם העדים והמסדר קידושין לא היו ראויים לכך, וגם הטבעת ש"ק היה שאול מאשה שיש לה בעל ובלי רשות וזה דברו של מע"כ נ"י, לו נניח שיש ספק בדבר הלא בספק מנהג אזלינן לקולא, ודי להחמיר שיזכה בעדה גט ע"י איש אחר ולהתיר לו לישא אחרת בלי מאה רבנים, והאריך להסביר תקלה וקלון של אותו איש אם לא נתיר לו, וגם דבר מע"כ רתת על עיקרי קבלת רבותינו של הב"ח שאין להתיר בלי מאה רבנים אפילו בנשתטית או מה"ד לגרשה

והנה בעיקר הדבר כבר אזלי בה נמושי הן המה סבי ישראל בכל דור, וברוך חכם הרזים ית"ש שאין הדעות שוות

יש מחמירים הרבה עד שהביא בשו"ת רש"ל (סי' ס"ה) תשובת ראבי"ה שכתב בזה"ל מוטב להפסיד נפש אחת ולא לעשות קלקול לדורות וכן יש בדור הזה גדולי ישראל שיראים להמנות אפי' בכלל מאה רבנים, ע"כ אל יהי נבהל מע"כ נ"י להשיב אם ראוי וכשר תקנה זו, כי גדר גדול גדרו בזה שהעמידו הוראה זו דוקא על מאה רבנים שיכולין להורות שהיא היותר גדולה כדאי' בהוריות (ד"ד ב') מאה שישבו להורות כו', אכן בנ"ד יש לחקור ולעמוד על דברי מע"כ נ"י, מש"כ שהוא ספק מנהג. לכאורה אינו מובן, שהרי הוא ספק חרם רבותינו ז"ל, וכבר העלו רבותינו הראשונים ז"ל דאע"ג דפרטי דיני מוחרם הוא מדרבנן מכ"מ לעבור על חרם אסור מה"ת כמו על שבועה, וכמו דב"ד משביעים בע"כ כדאיתא במו"ק (דט"ז) כך יכולים להחרים מה"ת

איברא לפי דעת רבינו הרמ"א ז"ל כבר כלה חרגמ"ה וסיעתו בכלות אלף החמישי כמש"כ בד"מ אה"ע (סימן א'), ומש"ה לא נזכר בהגהת רמ"א בשום מקום דבעינן להתיר עפ"י מאה רבנים כמש"כ בתקנות רגמ"ה משום דלבי' דהרמ"א כשמעתיה דכבר כלה החרם, ומכ"מ אנו נוהגין באיסור, ויש עלינו איסור משום אל תטוש תורת אמך כדאיתא בחולין (דצ"ג), מעתה היכן דראוי להתיר א"צ להתיר החרם עפ"י מאה, אלא להתיר המנהג שהוא כמו התרת נדר עפ"י שלשה זהו דעת רמ"א, מעתה אע"ג דאנו מחמירים כמו שהנהיגו בימי הב"ח שלא להתיר את המנהג אלא באותו אופן שהיה לפני כלות אלף החמישי, מכ"מ כ"ז אינו אלא מנהג וכמש"כ מעל' נ"י, גם מש"כ מע"כ שדי להחמיר שיזכה בעדה גט כו' וביאר אח"כ דבריו אלה דזכות הוא לה שאינה נכשלת ומכשלת באיסור א"א, באמת לא נזכר סברא זו אלא לענין כופרת כתב הרמ"א (בסי' א') לזכות לה גט מזה הטעם, ויש עוד טעם שלא תהא צרת סוטה, וכ"ז לא שייך בשוטה, וגם כבר צווחי עלה בי מדרשא היאך אפשר לזכות גט לשוטה להיות שלוחה אחר שאינה יכולה לקבל בעצמה, אבל כ"ז הוא לפי שסבורים דהשלשת גט לשוטה הוא תקנת רגמ"ה כמו שתקן להשליש הכתובה, וכמבואר באמת בחל"מ (סי' קי"ט ס"ק י"ב) שהקשה למאי יהא מחויב להשליש הכתובה לשוטה אחר שמחויב במזונותיה ובש"ד, ויישב מפני שתקנו להשליש גט כדי שלא יהא באיסור שתי נשים, מש"ה תקנו גם הכתובה, אבל, באמת אינו אלא תימא דבתקנת רגמ"ה שמובא בשו"ת רבינו מאיר מרוטנבורג ובשארי ראשונים לא נזכר השלשת גט כלל רק השלשת כתובה, ורק בימי הב"ח העלו להשליש