משיב דבר חלק ד ריד

באשה שחייב מן הדין לגרשה ואינה רוצה לקבל גט, שא"צ מאה רבנים וכהרמ"א וב"ש, וכן הסכים במורדת והגיה מעט א"נ בלשון רמ"א (סי' ע"ז) יע"ש, ונראה מדבריו ז"ל שכך הסכים הגרע"א ז"ל: סימן ו ב"ה ה' ט' כסליו תרמ"ב, וולאזין כבוד הרב וכו' מו"צ דק"ק קאנאטאפ

הגיעני מכתבו מיום כ"ט מ"ח, אשר שאל חוות דעתי, במי שנשתגעה אשתו ונשא אשה אחרת בלי היתר מאה רבנים, אם כופין אותו לגרשה ומעכ"ת נ"י תלה עצמו במש"כ הגאון נוב"י תנינא חלק אה"ע (סי צ') בזה"ל שחלילה לכוף האיש הזה בשוטים ולא בנדוי כלל ואפילו בדברים לומר לו שאם לא יגרש הוא עבריין כו', במח"כ מעכ"ה נ"י אגב שיטפי' אתיא ליה הוראת הגאון נו"ב זצ"ל דשם היה המעשה שגרש השניה, וביקש להיות את הראשונה והיא סירבה משום שעבר על חרם רגמ"ה, וע"ז השיב שחלילה לכוף אותו לגרש את הראשונה, אלא שכתב בתוך התשובה שלדעת הב"י בשו"ת (סי' ד') שרגמ"ה לא גזר אלא שלא ישא לכתחלה אשה על אשה אבל אם נשא שיגרש זה לא שמענו, א"כ היה ההתראה של הרב מבומסלי לגרש את השניה שלא כדין, אבל אנן לא קיי"ל כהב"י בזה אלא כהגהת הרמ"א (בסי' א') כופין בחרמות ונדויין מי שעובר ונושא שתי נשים לגרש אחת מהן, ואין להרהר אחר המנהג בנושא באיסור ממש

אמנם בנשא בהיתר ועבר טעם ההיתר צריכה רבא, דבב"ש (סי' א' ס"ק כ"ג) כ' במשוגעת שאם נתרפאה חייב לגרשה מיד כדי שלא יהא לו שתי נשים והוא ז"ל כתב באותו האות בזה"ל כשהוא מן הדין לגרשה לא תיקן ר"ג כו', הרי דאפילו נשא בהיתר ממש, חל עליו איסור זה כשבטל טעם ההיתר, אלא שמכ"מ אינו דומה לנושא באיסור, דנושא באיסור כופין לגרש השניה, משא"כ בנושא בהיתר אין לאסור עליו השניה אפילו בטל הטעם, תדע שהרי לדעת הסוברים דבמקום יבום או בלא ילדה עשר שנים לא גזר רגמ"ה, וכי אפשר שאחר שבעל בעילה ראשונה וסר ממנו מצות יבום חייב לגרשה, או כשילדה לו השניה בנים ושוב אין עליו מצוה חייב לגרשה ח"ו אלא כיון שנשא בהיתר אין מוציאין ממנו וה"ה בנשתטית אע"ג שנתרפאה אין כופין לגרש השניה אלא חייב לגרש הראשונה משום איסור שתי נשים פי' אפילו הראשונה מרוצה בכך שיהיו לו שתי נשים אין שומעין לה, אלא מחויב לגרשה, ולמד הב"ש זה הדין מהא שההכרח להשליש גט ביד שליח שיהא מוכן לגרש תיכף כשתתרפא, ומקור זה הטעם הוא בחל"מ (סי' קי"ט ס"ק י"ב) דמש"ה צריך לייחד גט ע"י שליח משום חומרא דשתי נשים, ובזה נתיישב אצלו טעם השלשת כתובה הכל כדי שיהא מוכן לגרש הראשונה ולא יהא בזה האיסור ולפי זה גם במקום יבום או ילדה עשר שנים, מחויב לגרש הראשונה וזה תמוה, ומכבר העליתי דדברי החל"מ בזה לא נראה כלל שהרי תקנת השלשת הגט למשתטית לא נזכר בתקנת הראשונים שהובא בכלבו ובשו"ת מהר"מ מרוטנבורג בסוף, ולא נתחדש אלא בימי הב"ח שהביא בשם חכמי פרנקפורט בהסכמת חכמי אשכנז. מעתה יש להבין אמאי חשו חכמים אלו זצ"ל יותר מן הראשונים ז"ל, ומכש"כ אם נימא כחכמי ליסא הידוע דצווחי ע"ז טובא שאין בזה הגט כלום משום דלא מהני שליחות אז בשעה שהוא הבעל לא מצי לגרשה, וא"כ למאי תקנו זה הגט ואטרוחי ב"ד בכדי, ותו איזה תקנה יש בזה להאיסור הלא כ"ז שלא קיבלה הגט היא כא"א לכל דבריה וא"כ אם לא תרצה לקבל האיך יהיה עם השניה בזה האיסור, אלא ודאי לא משום זה הטעם תקנו הראשונים ז"ל השלשת כתובה וחכמים האחרונים הנ"ל השלשת גט אלא לתקנת אשה הראשונה, שהרי הא ודאי אם רוצית לקבל גט מחויב לגרשה, שמתחלה לא נשאת שתהא לה צרה בביתה, ואולי יסרב בדבר משום שלא יהא קל בעיניו להוציאה מחמת הכתובה מש"ה תקנו שיהא הכתובה משולשת ותהא קלה בעיניו להוציאה, והאחרונים ז"ל חששו עוד אולי יסרב על הגט משום ירושתה, שהרי כ"ז שלא גירשה הוא יורשה מש"ה תקנו שישליש גט, ולדעת הרשב"ם בב"ב (דקמ"ו) כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אינו יורשה, ובזה שמשליש גט אע"ג שאין בו היתר לגרשה מכ"מ מקרי בזה נתן עיניו לגרשה, וגאוני קדמאי לית להו כהרשב"ם כידוע והכי קיי"ל באה"ע (סי' צ') מש"ה לא חשו לתקן עוד יותר מהשלשת כתובה אבל גאוני בתראי שידעו שיטת הרשב"ם ואע"ג דלא קיי"ל הכי מכ"מ הלא הירושה בחזקת יורשי האשה קיימי

הא מיהא שאין שום ראיה דאם נשא בהיתר מחויב לגרש הראשונה ומכש"כ השניה לכ"ע אין הדעת נותן לכפות לגרשה כמו בנושא באיסור וכמש"כ לעיל: מעתה בנשתטית אם נימא כדעת הב"ש הנ"ל דבזה לא תיקן רגמ"ה, אפילו נתרפאה הראשונה אין לכפותו לגרש השניה לכ"ע, ואע"ג שנהגו סלסול גם בנשתטית שלא לישא כי אם בהיתר מאה רבנים, אפשר היה לומר שאינו מדעת רגמ"ה והאחרונים לא תקנו שגם אם עבר ונשא יכפוהו להוציא, שהרי לא נתבאר בהגהת הרמ"א אלא מי שעבר על חרם ר"ג, ואין למידין מן החמור על הקל להחמיר, אבל עיקר מ"ש הב"ש הנ"ל דכל שמן הדין לגרשה לא תיקן רגמ"ה, והיינו כמבואר (בסי' קט"ו ס"ד) לענין גירושין בע"כ ואין בזה משום חרם ר"ג, והבין הב"ש דה"ה שאין חרם ר"ג באיסור שתי נשים כמש"כ בהגהת רמ"א (סי' קי"ט) י"א דבמקום מצוה יכול לגרש אשתו בע"כ או מתירים לו לישא שתי נשים אבל כבר חלקו הגאונים נוב"ק וח"ס וכמש"כ בחל"מ סק"ז, ואני אומר דבהגהת רמ"א מבואר שאין דמיין לשתי גזירות הללו, שהרי דקדק וכתב או מתירים לו לישא שתי נשים ולא כתב או יכול לישא אשה אחרת, אלא זה בודאי בכלל חרם רגמ"ה, וע"ז סיימו שאין להתירה רק במאה אנשים בג' ארצות וגם אותם לא יסכימו להתיר עד שיראו טעם מבורר להתיר וצריך שתהא כתובתה צרורה ומונחת ביד נאמן במעות או במשכונות עכ"ל, התקנה שהובא בכלבו ובשו"ת מהר"מ מרוטנבורג, והיינו טעם מבורר שהיא משוגעת וכדומה שמן הדין לגרשה, והכי דייק הרמ"א (בסי' א') וכתב דבמקום שיש דחוי מצוה כגון ששהה ולא ילדה עשר שנים יש מחלוקת אם היה תקנת ר"ג, ולדעת הסוברים שאין שם תקנה כלל א"צ להיתר כלל, ולאידך דעות בעינן היתר ובזה המחלוקת לא הכריע הרמ"א, ואף ע"ג שבד"מ והובא בט"ז שבמקום דאיכא פלוגתא המיקל לא הפסיד, מכ"מ כאן לא הכריע ואח"כ כתב ובמקום שאין הראשונה בת גירושין כגון שנשתטית או שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצית לקבל גט יש להקל להתיר לו לישא אחרת פי' בהא ודאי היה תקנת ר"ג, אלא שבזה האופן מתירים לו, אבל בלא היתר אסור לישא, והא שלא זכר הרמ"א מאה רבנים, היינו משום דלבי' כשמעתי' שכתב בד"מ ומכ"מ נראה דבזה"ז א"צ להיתר מאה אנשים דהא כבר כלה הגזירה וא"צ היתר כלל כמש"כ התוס' ורא"ש ריש מ' ביצה לכן אע"ג דעדיין נוהגין גזירת הגאון מכ"מ הגזירה כבר בטלה ומכאן ואילך אינו אלא מנהג שנהגו להחמיר ואי אתה רשאי להתיר לפניהם עכ"ל, ואנן נהגנו עפ"י הב"ח וחכמי דורו לנהוג חומרת רגמ"ה כמו שהיה ולהצריך מאה רבנים, מעתה כמו דקיי"ל כמש"כ הרמ"א דמי שנושא באיסור ממש כופין בנדויין וחרמות לגרש השניה, ה"נ בנשתטית ונשא בלי היתר כלל, אלא שבזה אפשר להקל דבדיעבד א"צ להיתר מאה רבנים אלא בהיתר ב"ד, וכדעת הרמ"א דבזה"ז א"צ אפי' לכתחלה מאה אנשים, ונהי דאנן נוהגין לכתחלה שלא להתיר כי אם במאה רבנים, אבל בדיעבד אין הוכחה שכופין להחמיר כ"כ כמש"כ לעיל שאין למדין מן החמור על הקל

נמצא בנ"ד ראוי לכפות אותו לפרוש מאשתו השניה עד שיתירו לו ב"ד וגם שישליש כתובה להראשונה וגם ג"פ לפי מנהג הב"ח כמש"כ לעיל

אבל עוד יש לחקור, דאחר דעיקר האיסור בזה"ז לישא שתי נשים אינו מחמת ר"ג מה"ג אלא מצד שכבר נהגו, וכתב הגאון ח"ס אה"ע (סי' ד') דיש בזה משום לא יחל דברו דהוי כנדר כמש"כ הר"ן נדרים (דפ"א ע"ב), וא"כ מי שעובר ע"ז ונושא בלי היתר ה"ז כעובר על נדרו שאין נזקקין לו להתיר מיד כדאיתא שם (ד"כ), ובזה יש מחלוקת כמה זמן מעכבין ההיתר,