משיב דבר חלק ד ריא

אע"ג שעדיין נוהגין גזירת הגאון מכ"מ הגזירה כבר בטלה ומכאן ואילך אינו אלא מנהג שנהגו להחמיר ואי אתה רשאי להתירה בפניהם עכ"ל ובהגהת רמ"א הנ"ל סתם דבריו ז"ל, וכתב הב"ש דהוא משום דס"ל שאין צריך למאה רבנים ולכן כלל אלו שני דינים יחדו כשנשתטה או שהוא מן הדין לגרשה דבזה לא תיקן ר"ג, כמש"כ בסימן קט"ו, ר"ל דבסי' קט"ו כתב הרמ"א בזינתה וכדומה שמצוה להוציאה אין בזה חרם ר"ג, ופשוט דכיון שאין בזה החרם כלל, לא בעינן היתר ממאה רבנים כמש"כ בשו"ת מהר"ם פאדווא (סי' י"ג) בזה"ל אבל במקום שנוכל לומר ולדון בכאן לא תיקן ר"ג מעולם הרשות נתונה וא"צ לא ק' אנשים ולא שלש קהלות כי אין שייך היתר בדבר הזה רק תלמוד ודקדק שעל כיב"ז לא גזר עכ"ל, וא"כ כשם שבדין השני לא בעינן מאה ה"נ בדין הראשון כשנשתטה ובעינן היתר ודאי, מכ"מ אין בזה נ"מ לדינא בזה"ז וכדעתו בד"מ, זהו כוונת הב"ש, והאחרונים ז"ל השיגו עליו, דשם (בסי' קט"ו) הוא לענין תקנת ר"ג שלא לגרש בע"כ, וכאן הוא לענין שתי נשים, והחליטו הגאון נו"ב קמא (סי' א') חלק אה"ע, והגאון ח"ס שלא נשתוו שתי תקנות אלו, ובתקנת שלא לגרשה בע"כ מתחלה לא הצריכו מאה רבנים במקום מצוה הג"ה. באמת זה החילוק בין שתי תקנות אלו הקדים בח"מ (סי' קי"ט סק"ו), אבל הוא ג"כ הבין דהרמ"א לא חילק מדכתב שם יכול לגרש בע"כ או מתירין לו כו', וא"כ צדק הב"ש בדעת הרמ"א, אכן לענ"ד שגם הרמ"א חילק בדבר, מדדייק וכתב יכול לגרש בע"כ או מתירים לו לישא כו' ולא כתב או ישא ב' נשים או יכתוב יתירו לו לגרש בע"כ או לישא שתי נשים ש"מ דבגט בע"כ אינו צריך היתר משא"כ ב' נשים וכהח"מ עצמו, ולא כמו שהבין בדעת רמ"א ז"ל], ולמדו כ"ז מלשון מהרמ"פ שם שכתב על הנימוק"י שכתב דאפילו במקום מצוה אסר ר"ג שתי נשים, דמשום שנזכר על תקנה זו שאין להתירה רק במאה אנשים, משלשה קהלות ומג' ארצות וגם אותם לא יסכימו אם לא יראו טעם מבורר להתיר, הרי שאפילו יש להם טעם מבורר להתיר הוצרכו ק' אנשים מג' קהלות, ולפי זה נוכל לומר שאף המחבר הנ"ל יודה בתקנת הגט בע"כ שלא גזר בחומרא זו עכ"ל ואשתמיטתיה לשון הגהת מרדכי יבמות (סי' ק"ז) שכתב לענין ביטול שדוכין שלא מרצונו, שאפילו אם המשדך הרחיק נדוד שא"צ להתרת חרם תקנת הקהלות כ"א שלשה ה ב"א מג' ארצות להתיר החרם שלא מרצונו, ואשר הצריך ר"ג מאה אנשים אינו רק להוציא בע"כ בלא גט כמדומה שצ"ל בגט] ע"י הוראת שעה עפ"י גדולים, ובזה ראיתי גדולים חלוקים כי י"מ שבכל תקנת ר"ג צריך מאה להתיר כו' עכ"ל ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג בד"ה צץ המטה כתב ולא יהא אדם רשאי לזרוק גט לאשתו אם לא ברשות ג' קהלות ומסתמא לא יתירו לו אם לא לצורך השעה, ומכ"מ בעינן ג' קהלות, הא מיהת אין חילוק בין שתי תקנות אלו, ושפיר הוכיח הב"ש מדכתב הרמ"א שלא תקן בזה לגרש בע"כ ה"ה שמותר לישא אחרת. אמנם כד דייקת, אין דברי הב"ש נכונים, מטעם אחר, והרמ"א דקדק יפה בסימן א' דבעי היתר ודאי, דבסימן קט"ו מיירי במקום שמצוה להוציאה שזנתה וכדומה, ובזה לא עלה עה"ד שיתקן ר"ג וכמש"כ הרשב"א שהוא רבינו שלמה בן אדרת ז"ל (בסימן תקנ"ז), משא"כ בסימן א' מיירי שמן הדין לגרשה, היינו שהיא מורדת או נמצאו בה מומין וכדומה, אבל אין בזה מצוה, אלא שהדין נותן כך, והיא אינה רוצה, ובזה חל התקנה שפיר, אלא שיש להקל לו ונוסרו כל הנשים, או מפני הצורך שלו שהוא אינו יכול להתפייס עמה, וה"ז כמו נשתטית שאין מצוה לגרשה, ולא מיירי באין לו בנים, ומש"ה ודאי בעי היתר, אלא שלא ביאר הרמ"א אם נצרכנו למאה אנשים ומכ"מ פשטות סתימת הרמ"א נראה דלביה כשמעתיה דלא בעינן בזה"ז כל הטורח, ומטעם המבואר בד"מ כנ"ל שאינו אלא מנהג ויבואר עוד לפנינו. הן אמת שהרש"ל ביש"ש פ"ו (סי' ס"א) כתב דמש"כ הרשב"א [הוא רבינו שלמה בר' אברהם] שר"ג לא גזר אלא עד אלף החמישי, האי מילתא לית ליה עיקר כו' חדא דלפי הטעם שכתב רבינו אביגדור כ"ץ במרדכי כו' שייך גם האידנא כו' ועוד שכל הגאונים כגון הא"ז והמרדכי וסמ"ק שכתב שאם היבם כו' וכולן באלף הששי היה כו', עוד הוסיף הרש"ל להביא מסוגיא דביצה דבעינן ב"ד גדול להתיר כו' ואע"ג שיש לשדות בי' נרגא ולומר שאני התם דלא קבע זמן כו' וכ"כ התוס' והרא"ש, מכ"מ אומר אני בודאי תקנת ר"ג נמי כה"ג, דא"א לומר שפסק להדיא שלא יתקיימו גזירותיו רק עד אלף הששי, שהרי זה לא מצינו בין תקנות אלא שצ"ל אותם שלא נגזרו אחר אלף החמישי, היינו שכך היו מקובלים לפי הטעמים והסברות על מה נתקנו גזרותיהם כו' עכ"ל

אמנם דבריו ז"ל תמוהים, וסותרים זא"ז שהרי כתב דהטעמים שייך גם האידנא, והאיך אפשר שהרשב"א ימציא מעצמו שעפ"י הטעמים בטלו התקנות אלא ודאי היו מקובלים שפירש ר"ג שאינו מתקן ומעמיד דבריו אלא עד אותו אלף, ואח"כ אם ירצו להתיר א"צ ב"ד לבטל שיהא בחכמה ובמנין שוין לו, וכמש"כ מהר"ם מרוטנבורג בזה"ל תקנת גאונים יכולים ישראל לשום ח' בכל זמן, אך יכולים להתיר ליחיד לצורך שעה, אם יש טענה עבר הזמן א"צ להתירה עכ"ל, וקבלת הרשב"א עדות אלימא היא, וגם מהרי"ק שורש קמ"א קיבלה ככל מילי דבחירתא דהילכתא נינהו, ושארי גאונים ז"ל שלא שמעו זה, אין אומרים למי שלא שמע יבא ויעיד, ותו, הרי אפילו אחר הזמן איסור גמור הוא מטעם מנהג ואזהרה מדברי קבלה ואל תטוש תורת אמך כדאיתא בחולין (דף צג) ואע"ג שאין זה שייך למש"כ הרא"ש והר"ן בנדרים שהעובר על מנהגו עובר בלא יחל דברו, ולא כמש"כ הגאון רמ"ס ז"ל (סי' ד') דזה ודאי טעות ושם מיירי ביחיד שכיון לנהג באיזה מצוה אלא שלא נדר בפירוש, וזה לא שייך באיסור הנהוג לרבים, ואין היחיד משים על לב, ואין בזה אלא משום ואל תטוש תורת אמך, ולדעת כמה פוסקים מנדין עלה, ותליא בסוגיא דמגילה בהא דלטייה רב, ובפי' סוגיא ר"פ מקום שנהגו כמש"כ, בס"ד בהעמק שאלה דפורים אות ג', עכ"פ ודאי איסור גמור הוא, ומש"ה כתבו סתם דאסור, כמו שהוא באלף החמישי, אלא שיש איזה נ"מ בדבר בין בזמן שהיה אסור מחמת החרם, לבזה"ז שאינו אלא מנהג

ראשית הוא מחלוקת הרמ"א בד"מ כנ"ל עם הב"ח והבאים אחריו ז"ל, במקום שראוי להקל ולהתיר החרם כגון שנשתטית או מן הדין לגרשה והיא אינה רוצה, ובהני מיירי שלא במקום מצוה אלא דוחק מצרת הבעל, בזה דעת הרמ"א שאין אנו צריכין לכל הטורח, דכיון שיש להתיר לא נהגו ע"ז האופן וה"ז כמנהג להתענות עשי"ת, ולא נהגו במקום סעודת מצוה וא"צ היתר, והגאונים הבאים אחריו נהגו סלסול בדבר, וס"ל שקבלו אותו מנהג באופן שנהגו לפני גמר האלף וא"כ בעינן היתר ממאה רבנים, והוי כמש"כ הש"ך יו"ד (סי' רמ"ד סק"א) דהנוהג סתם אפילו במקום מצוה אסור, וא"כ בעינן היתר מאה רבנים

איברא במקום מ"ע ממש, דהיינו במקום יבום או נשא אשה ושהה עשר שנים ולא ילדה אין נ"מ אי אסור מחמת גזירה וחרם ר"ג, או מחמת מנהג לדעת הרמ"א, דבמקום שיש עצה יש מחלוקת בין הראשונים אם תיקן ר"ג, והביא הרמ"א שתי דעות אלו, דעת הר"ש ב"ר אברהם ומהר"מ פאדווא, דכל במקום מצוה לא תקן, וא"כ שרי לייבם אע"ג דאפשר לחלוץ ובנשא אשה ולא ילדה, קאי בדין המשנה או יגרשנה או ישא אחרת, וכפסק רבא ביבמות (דס"ו) דנושא אשה על אשתו ואע"ג שיכול לגרשה דבכי הא דבמקום מצוה מיהא קאי לא דבר ר"ג כלל, ויש חולקין דגם בזה תיקן, וא"כ בנשא אשה ולא ילדה קיי"ל כר' אמי דיגרש דוקא ויתן כתובה וכ"כ ביאורי הגר"א שם, וביבמה יחלוץ, מש"ה כ' הרמ"א בזה"ל אמנם יש חולקים וס"ל דחרם ר"ג אפילו במקום מצוה ואפילו במקום יבום וצריך לחלוץ הרי דבבא שניה רבותא יותר מראשונה והוא כמש"כ דבנשא אשה ולא ילדה מיירי שרוצה לקבל גט וא"כ אחר שתיקן בזה ר"ג אין מקום להקל, כלל, ואפי' במקום יבום, דחליצה במקום יבום לאו כלום הוא באתרי דנהגי ביבום, מכל מקום אין ראוי להקל וצריך לחלוץ [ולא כש"י שנדחק בהבנת דברי הרמ"א ויבואר להלן, והנה מחלוקת כזה כהוויתה שייך נמי בזמן הזה דאי נימא דתיקן במקום מצוה והרי העצה לפניו, היינו לגרש מרצונה ולחלוץ, ומש"ה הביא הרמ"א שתי דעות אלו בשלימות ולא הכריע, וכ"ז שרוצה לקבל גט, אבל באינה רוצה ובכה"ג שמצוה לגרשה לא דבר כאן כלל, וכבר מבואר (בסי' קט"ו) דקיי"ל כהרשב"א הוא הר"ש בן אדרת ז"ל דכל יומא שמעתתי' גבן ומרא דהלכתא דבכה"ג שיש מצוה או לגרשה בע"כ או לישא אחרת