משיב דבר חלק ד רח

סימן ג

אחד נשא אשה זה כד' שנים ולא ראה חיים עמה כי נטרפה דעתה כאחת המשוגעות וגם יש בידו גביית עדות שהיתה משוגעת עוד לפני הנשואין אלא שהיתה בעתים חלימה. והנה המוכ"ז לא קיים מצות שבת ופו"ר וגם אינו רואה טוב בחיים ובאשר שהוא מתהלך סמוך לפה נתן עיניו ולבו עלי להזדקק אליו, ולהתירו מכבלי חרגמ"ה, ולהתיר לו לישא אשה אחרת

והנה מבואר בשו"ת מהר"מ מרוטנבורג בסוף בזה"ל חרם תקנת הקהלות ששם רגמ"ה דאין לישא שתי נשים אין להתירה רק במאה אנשים מג' ארצות וג' קהלות וגם לא יסכימו להתיר עד שיראו טעם מבורר להתיר, וצריך שתהא כתובתה צרורה ומונחת ביד נאמן במעות או במשכונות עכ"ל, ופי' טעם מבורר א"א לפרש באופן שכופין לגרש את אשתו היינו ששהה עשר שנים ולא ילדה, שהרי בזה האופן יש מחלוקת אם גזר והחרים כלל וכמש"כ בהגהת הרמ"א (בסי' א') וכמש"כ בנימוק"י פ' הבא על יבמתו ואם שהתה עשר שנים וכו' ואע"ג שהחרים ר"ג בישיבת כמה חכמים שלא ישא איש אשה על אשתו, בכי הא לא תיקן רבינו כלום, וכ"כ רבני צרפת עכ"ל ולפי דעה זו אין צורך להתרה כלל, וע"כ פי' הטעם מבורר הוא אפילו באין כופין לגרש ולישא אחרת, מעתה אפילו נימא דגם במקום מצוה וכופין לגרש תיקן, מ"מ בכלל טעם מבורר הוא בכל אופן שיש מצוה בנשיאת אשה, ובנ"ד ברור לכל שמצוה עליו לישא אשה ולקיים מצות פו"ר ולראות חיים והליכות עולם לו

איברא בנ"ד הבעל הוא עני מדוכא ואין בידו להשליש כתובה כפי התקנה , ואע"ג שיש בידו גב"ע שהיתה מטורפת לפני הנשואין, מ"מ אין הדבר ברור שיהא נפטר מן הכתובה שהרי קבלת עדות היה שלא בפניה, ואולי תברר שידע ונתרצה אבל מ"מ עלינו לחוש לתקנת הפקח יותר מאשר אנו חוששין לתקן את השוטות, וחלילה לנו שיאבד עני בעניו, וכבר הצטער ע"ז בשו"ת צ"צ והמציא עצה כמבואר בב"ש (סי' י"א) אבל אם נחוש ללשון התקנה אין בעצה זו תועלת שהרי מ"מ אין הכתובה בשלימות. והנה הח"מ (בסי' קי"ט סקי"ב) הקשה על עיקר התקנה אחר שמחויב הבעל, בכל חיובי ממון מהבעל לאשה למה נחייב אותו כתובה, וכ' בזה"ל ואפשר דמאחר דמשום חומרא דתקנת ר"ג באיסור שתי נשים צריך לייחד לה גט ע"י שליח, ע"כ צריך שתהא הכתובה מוכנת עכ"ל. משמע דעת הח"מ, דתקנת רגמ"ה היה להשליש לה גט וכבר צווחו עלה גאוני בתראי ז"ל דלא מהני זה הגט לגרש בו כשתשתפה, משום דלא מצי למיעבד שליח בשעה שהוא לא מצי לגרשה, אחרי כן הדק"ל למאי תיקן רגמ"ה להשליש כתובתה, ולמאי תקנו בימי הב"ח להשליש עוד גט ואטרוחי ב"ד בכדי

אלא נראה דחששו הראשונים ז"ל שמא כשתשתפה ויהא חייב לגרשה, לא יהא קל בעיניו להוציאה מחמת תשלומי הכתובה ויעגן אותה בחנם ע"כ תקנו שתהא הכתובה צרורה ומונחת ותהא קלה בעיניו להוציאה ואין לחוש עוד שיעגנה בחנם, ובימי הב"ח הוסיפו לחוש שמא יעגן אותה, כדי ליורשה, ומש"ה תקנו שישליש ג"פ ויהא לה דין נתן עיניו לגרשה דלשיטת הרשב"ם בב"ב (דף קמ"ו) שוב אין יורש אותה ואע"ג דלא קיי"ל כהרשב"ם כמבואר באה"ע (סי' צ' ס"ה) מ"מ אחר דהירושה בחזקת יורשי האשה שפיר מהני הג"פ שלא יהיה מקום לחוש לזה זהו דעת הב"ח וסיעתו ז"ל, וגאוני קדמאי דלא ס"ל כרשב"ם מש"ה לא תקנו השלשת ג"פ, ממוצא דברינו אין מקום להוסיף תקנה המבואר בשו"ת נו"ב להבטיח ע"י שבועה שיתן ג"פ כשתשתפה דבודאי אין לחוש שיעגן אותה בחנם) והגאון נו"ב ז"ל כסבור שהיה זה תקנת רגמ"ה להשליש ג"פ וס"ל לר"ג דמהני שליחות זו אפילו לא מצי עביד השתא, ובאמת יש בזה מחלוקת גאוני קדמאי בפי' סוגיא דנזיר (דף י"ב) ואכ"מ מעתה לפי דאנן קיי"ל דלא מהני הג"פ לגרש בו כשתשתפה, ע"כ יש לתקן שיבטיח ע"י שבועה

אבל באמת לא היה תקנה זו להשליש ג"פ רק בימי הב"ח ומטעם שכתבנו, ולכ"ע אין לנו לחוש שיעגן אותה ולא ירצה לגרשה בלי שום תועלת

מעתה הדבר מובן שלא תקנו להשליש כתובה אלא כשיש לו וכמו שהיה חייב לסלק לה הכתובה אם היתה פקחית וגרשה כך חייב להשליש בהיותה שוטה, אבל כשאין לו כתובה לכ"ע אם הוא באופן שכופין אותה לקבל הג"פ כמש"כ הרא"ש והובא בח"מ ופר"ח (סי' קי"ט) , ה"נ יכולים להתיר לו בלי השלשת כתובה, שהרי אין כאן טעם שתהא קלה בעיניו להוציאה שהרי אין לו, ואם נחוש שמא יעשיר אז כשתשתפה ולא ירצה לגרש משום הכתובה ע"ז יש לעשות כל האפשר לתקן היינו להשליש (וועקסלען) שתוכל לגבות אפילו לא יגרשנה, וגם להשביעו על סילוק אם יהא לו

והנה גם על השבועה שיגרשנה פקפק הגאון נו"ב ז"ל משום שחשש שלא יהא נקרא מגרש מחמת אונס השבועה כמבואר (בסי' קל"ד ס"ה) ולענ"ד אין לחוש לזה כלל שהרי מחויב הוא עפ"י דין לגרשה ב"ד כופין אותו בשוטים אחרי שאין יכול להיות עמה והשבועה אינו אלא לזרוזי נפשיה לקיים אזהרת ב"ד, בזה לכ"ע אין לחוש למגרש באונס, אלא שי"ל להיפך דעפ"י ד"ת היה אפשר לגרש השניה ולשוב להראשונה, וא"כ השבועה מכריחו לגרש השניה שלא עפ"י ד"ת, אבל אי משום זה הרי אפילו בלי חשש מגרש באונס שבועה יש להתיישב למאי נשביעו לגרש דלמא באמת ירצה לגרש השניה ולשוב לראשונה

ע"כ נראה להשביעו בזה"ל, תומ"י כשיודיעו אותו הב"ד או קרובי האשה הראשונה שנשתפה מחויב לפרוש א"ע, מאשתו השניה ואוסר על עצמו הנאת תשמישה, עד שישוה עם אשתו הראשונה על דבר הכתובה עפ"י ב"ד או זה בורר לו אחד לפי העת ולגרשה כדת או שבאמת ישוב להיות עמה ויגרש השניה, ובפי' יהיה נדבר אם לא תתרצה הראשונה להשוות עמו בדת ולא בזבל"א, אלא תתרצה דוקא שיגרש השניה וישוב להיות עמה אזי הוא מנוקה משבועה זו ורשאי להיות עם אשתו השניה שנשאה בהיתר דבל"ז האופן לא ימצא אשה להנשא לו

מעתה אחר שישליש ג"פ לאשתו שיצאה מדעתה וישבע כמדובר, שוב אין עליו לא חרם ולא קללה, ואנן שליחותייהו דרגמ"ה וסיעתו קא עבדינן להתיר החרם בזה האופן ואם יהיה לו רשיון מהרב עפ"י הממשלה ג"כ אזי מותר לישא אשה שניה אחר שיסכימו לזה מאה אנשים מוסמכים להוראה

וע"ז באתי על החתום היום ה' י"ד כסלו שנת תרמ"ד פה"ק וולאזין נפתלי צבי יהודא ברלין סימן ד

ה"ר גרשון פגע בו מה"ד ונשתטית אשתו זה יותר משלש שנים וגלגל עמה שתי שנים ומחצה שיחד לה בית ושכר איש לזונה ולשמרה, וגם ברופאים דרש ולא הועיל ונתנו אותה לבית אוסף המשוגעים ויש בידו גב"ע שהרופאים נתייאשו מלרפאותה, ועתה אע"ג שקיים פו"ר אבל הוא עוד רך בשנים, וא"א לו לישב בלי אשה, ואין עצה כי אם להתיר לו לישא אשה אחרת אם יהיה רשיון מרב העדה עפ"י חוקי הממשלה

והנה ז"ל שו"ת מהר"מ מרוטנבורג ז"ל בסוף ספרו חרם תקנת הקהלות אשר שם רגמ"ה שאין לישא שתי נשים אין להתירה רק במאה אנשים מג' ארצות מג' קהלות, וגם אותם לא יסכימו להתיר עד שיראו טעם מבורר להתיר, וצריך שתהא כתובה צרורה ומונחת ביד נאמן במעות או במשכונות עכ"ל, לשון זה משמע שלא היה מפורש יוצא דאפשר להתיר במקום דאיכא טעם מבורר במאה אנשים אלא בכמה דורות אחריו קבצו תקנת רגמ"ה ועוד, והודיעו זאת, ויפה כתב הב"ח ז"ל (בסימן א') בזה"ל, ומסתמא מה שנמצא בדברי אחרונים שיסכימו בהיתר זה מאה רבנים קבלו הם מפי ב"ד של רגמ"ה שכשיגיע איזה ענין בין איש לאשתו שאין ראוי להחזיק בחרם זה יהיה מה שיהיה יתירו את החרם במאה רבנים כו' עכ"ל, וע"ע מה שכתב להלן בזה, ופי' טעם מבורר להתיר א"א לפרש דוקא בנשא אשה ולא ילדה כלל, שעפ"י דת כופין לגרשה או ישא אחרת, שהרי בזה האופן דעת כמה ראשונים שלא גזר ר"ג כלל כמ"ש הנימוק"י פ' הבע"י בזה"ל ואם שהתה עשר שנים כו' ואע"ג שהחרים ר"ג בישיבת כמה