משיב דבר חלק ג רה

סימן כ בעזה"י לאלשאן

ראובן קנה בית חמיו מיורשיו ומחמותו בקנין סתם כנהוג בלי שום שיור. אלא שנתן שטר התחייבות לחמותו בזה"ל. אני התחייבתי א"ע ליתן מזונות לחמותי על שולחני דווקא גם התחייבתי א"ע ליתן לה מקום להעמיד מטה לישן עלי' בביתי במקום חם דוקא. עוד הי' כתוב בשטר התחייבות וע"ז יש לה בחירה שאם לא תרצה להיות אצלו מחויב ליתן לה עשרים רו"כ ולא יותר. והנה חמותו נחלתה בחולי נמשכת ר"ל ויש לה ריח רע עד שא"א לו להיות עמה בבית. וטוען חתנה שעמ"כ לא התחייב א"ע. והאלמנה מבקשת תפקידה כפי המדובר ע"ש דוקא. כי טוב לה עמו ואת בתה. ונסתפקו אם יכול לסלקה מביתו ושולחנו למקום אחר. עוד נסתפקו אם תהי' בביתו איזה מזונות מחויב ליתן לה. אם כפי שהיתה בריאה או מזונות קלים כפי צורכה כעת. וכן נולד הספק אם יהי' הדין שיכול לסלקה מביתו. אם צריך לשלם דמי מזונות בריאים או קלים. ואם כפי ברכת הבית או מזונות שלמים. והמקום יורה דרך האמת

והנה המתחייב לזון את חברו. והניזון רוצה לאכול משלחן המתחייב והמתחייב רוצה ליתן דמים. לא נתבאר בש"ע. אמנם הדבר ברור דמכש"כ הוא אם הניזון יכול לומר דמים אני רוצה, מטעם שסתם מזונות הכי משמע מכש"כ המתחייב יכול לומר הכי ולא נצרכתי לזה. אלא משום דבאמת מחלוקת הוא בירושלמי תרומות (פ"י) והובא בר"ש מ"ד על הא דתנן המאכיל את פועליו ואת אורחיו תרומה הוא משלם את הקרן. והם משלמים את החומש דר"מ וחכ"א הם משלמים קרן וחומש והוא נותן להם דמי סעודתן ואי' בירושלמי מה ביניהן רי"א עיקר סעודה ביניהן ר"מ סבר עיקר סעודה לבעה"ב וחכמים אמרי לפועלין הר"ש על מי לטרוח דר"מ סבר על בעה"ב לטרוח ורבנן סברי בעה"ב נותן דמים והפועלים יקנו להם כל צורכי סעודה. רשב"ל אמר טפילה ביניהן ופי' הר"ש חיוב לטפל לשלם התרומה שצריך לשלם דבר הראוי להיות קודש. רמ"א טפילה לבעה"ב ורבנן אמרי לפועלין ר' אבוה בשם ר"ל הא למה זה דומה למוכר חפץ לחברו ונמצא שאינו שלו חייב להעמיד מקחו. פי' דר"מ ס"ל דהוא חייב להעמיד מקחו מש"ה בעה"ב חייב ליתן חולין תחת תרומה. וחכמים ס"ל שא"צ להעמיד מקחו. ומקשה בירוש' על הא דר"א אלו כר"ל אמרת ניחא ואי כר"י אומר עיקר סעודה ביניהן ואת אמרת הכי. פי' בשלמא לר"ל דס"ל דלכו"ע מחויב הבעה"ב ליתן הסעודה. מש"ה הוי דומה למוכר חפץ לחברו ונמצא שאינו שלו. שהרי במה שנתחייב לזון את פועליו הרי נתחייב ליתן הסעודה ודומה למוכר סעודה. אבל לר' יוחנן דאמר דהסעודה לפועלים. נמצא שלא מכר בעה"ב להם הסעודה שהרי לא נתחייב אלא דמים והאיך אמר ר"א זה המשל. ומשני כר' מאיר את אמרית. פי' דגם ר"י מודה דלר"מ הסעודה לבעה"ב. וע"ז קאי המשל דמש"ה מחויב לטפל ולהביא סעודה מחולין מזה הטעם של המשל. אבל לרבנן לא קאי המשל. וא"כ אפשר דמודו אם הי' מחויב באמת ליתן סעודה כגון שפירש הכי דאז בעה"ב משלם קרן מחולין. ורבנן לא פליגי אלא משום דס"ל דבעה"ב לא נתחייב ליתן סעודה והמשל קאי לר"מ

היוצא מזה דלר' יוחנן פליגי בזה ר"מ וחכמים. ולר"ל כ"ע ס"ל דעיקר סעודה לבעה"ב. והנה לדין קיי"ל כר"י אליבא דרבנן ועיקר סעודה לפועלין, אלא שיש לנו לדעת לר"ל האיך אפשר דהמתחייב לזון הוא מחוייב ליתן מזונות והניזון יכול לומר דמים דוקא אני רוצה, אבל ל"ק דבאמת הדין שכתב השו"ע (סי' ס"ג מקורו מהריטב"א. ולא כ"ע סברי הכי כמבואר בהג"א פ' הנושא דר"ת ס"ל דהא דתנן והוא נותן להן דמי מזונות היינו לפי ברכת הבית וכההיא דתנן באלמנה שאמרה א"א לזוז מבית אבא שיכולין לומר לה אם אין את אצלינו אין לך מזונות וא"צ ליתן דמים אלא לפי ברכת הבית. ובאמת היא שיטת התוס' שם (דף ק"ג ע"א) ד"ה ולא אמרן. שהקשו דבמתניתן ליכא פסידא דבעל כי יהיב לה דמי מזונות. הרי דס"ל דלא יהיב אלא כפי בה"ב. והרא"ש דחה שיטה זו וכתב ולא דמי לאלמנה שלא התנה אלא לזונה בביתו שכך כתב לה את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי ובאלמנה נמי כי אתי' בטענה נותנין לה מזונותי' משלם כו' כש"כ זו שעיקר תנאה אינה אלא בבית אמה עכ"ל. הקשה תרתי חדא דשאני אלמנה שפירש דוקא בביתי. משא"כ המתחייב לזון א"ח יכול הניזון לומר דמים אני נוטל וכשיטת השו"ע. ושנית, דאפי' נימא דהמתחייב לזון א"ח ואומר הניזון דמים א"צ המתחייב ליתן אלא לפי ברכת הבית. מ"מ במתחייב לזון בת אשתו שיודע שתהי' אצל אמה. וכשגירש את אמה מסתמא תלך הבת למקום שהיא אמה וא"כ אתי' בטענה שצריכה לישב אצל אמה. נמצא דגם להרא"ש אין הדין ברור דהמתחייב לזון א"ח מחויב ליתן דמים משלם. ובאמת מוכח הכי מדאמר רב עוירא מי דמי התם חד כריסא אית לה תרתי כרסתא לית לה כו' אלמא דעיקר הטעם הוא משום דהא ודאי תאכל אצל אמה, ועמ"כ התחייב ליתן דמים אז. והיינו דדייק במשנה מוליך מזונותי' למקום שאמה וממילא גם כשנתגרשה האם מן השני אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות כפי שתרצה משום שמתחלה התחייב על זה האופן שלא תזון אצלו דוקא. משא"כ במתחייב לזון את חברו אפשר שיכול לומר שב אצלי ואזונך. מיהו הריטב"א למד מהירושלמי דאי' אמר ר' יוסי הדא אמרה פסק ליזון כלתו זנה ומע"י של בנו. הוא רוצה שתבוא אצלו והיא אינה רוצה הדין עמה. דתנינן והן נותנין לה דמי מזונות ובעניי אין ראי' מכאן כלום דשם ג"כ היא אצל אישה שהוא בנו ועמ"כ התחייב. ומש"ה הביא הירושלמי בבא זו ולא הקודמת מוליך מזונותי' למקום שאמה משום דשם מיירי למתחייב לבת פנוי' שדרכה אצל אמה. ואינו מוכח לפוסק לכלתו שכבר אינה אצל אמה. משו"ה הביא הירושלמי מבבא דניסת שהיא אצל אישה אבל בל"ז לא שמענו אלא דהריטב"א הביא עוד נוסח בירושלמי המקבל לזון בתו היא אומרת מעות והוא אומר פירות הדין עמה. ומזה ראיה מכרחת להריטב"א וש"ע אלא שלא ידעתי מקום הירושלמי. ונאמן עלינו הריטב"א דהכי איתא בירושלמי והכי קיי"ל דכל מתחייב לזון את חבירו יכול הניזון לומר שרוצה מעות. ונימא דטעם חדא כריסא אית לי ולא תרתי כרסתא שייך בכל אדם. שדרך לאכול בעצמו ולא לסמוך רק על שלחן חברו. מש"ה מחויב ליתן דמים. הא מובא לרשב"ל דהמתחייב א"י לומר דמים מכש"כ דהניזון אינו יכול לומר דמים. ואנן קיי"ל כר' יוחנן. והרוחנו בזה דאע"ג דהמתחייב לזון א"ח סתם קיי"ל דיכול לומר דמים. הא אם פי' ואמר על שלחני כ"ע מודו שא"י המתחייב לומר דמים אני נותן. ודאי הכי משמעות הלשון שיהא הוא טורח במזונות עבור הניזון שישב על שולחנו ושיהא פתו אפוי'. ואין לפרש לשון השטר על שלחני לענין אם ירצה הניזון לומר דמים שלא יהא נותן אלא לפי ברכת הבית. דודאי אין מוציאין לשון השטר ממשמעותו אפילו לטובת בעה"ש כמבואר בהגהת רמ"א (סי' מ"ב ס"י). ומכש"כ בנ"ד שפירש אם תרצה לצאת מביתו יהא מחויב ליתן לה עשרים רו"כ ולא יותר. וא"כ למאי דקדק ע"ש דוקא. ע"כ ליפוי כח הניזון שלא יהא יכול לומר אתן לך דמי מזונות וזה ברור וכן לענין הדירה שפי' לשון התחייבות בביתי משמעות הלשון שאינו יכול לומר לה שישכור לה דירה אחרת תדע שהרי אנו מפרשין לשון תנאי ב"ד של אלמנה את תהא יתבא בביתי שא"י לומר לה לכי לבית אביך וכדאיתא כתובות (דף ק"ג) ת"ר משתמשת במדור כדרך שמשתמשת בחיי בעלה כו' שכך כתב לה ואת תהא יתבא בביתי כו' אלמא דלשון בביתי משמע ליפוי כח המקבל שתהא בביתו דוקא. וה"נ כיון שכתב בביתי כך הוא משמעות השטר ואע"ג דלענין אלמנה איתא בכתובות בביתי ולא בבקתי היינו שאם הבית דחוק לשניהם מסלקין אותה ונותנין לה דירה. ומזה הטעם הוסיף בהגהת רמ"א (סי' צ"ה) די"א דיכולין ליתן לה מדור בבית אחר ופי' הח"מ היינו אם אין להם אלא בית א' יכולין לשכור לה דירה. והיינו משום דכל שהמה בבית א' מיקרי ביקתי שקשה לדור ביחד עם אדם שאינו באמת מבני בית ונצרך להזהר בדבור ובמעשה ממנה. אבל כ"ז באלמנה וכפירש"י (בדף נ"ד ע"א ד"ה אבל מזוני אית לה כו'). ורב יוסף בביתי יתירא דרש כו' משא"כ המתחייב ליתן דירה לא' בביתו. מחויב לדור עמו בביתו ממש ובירושלמי פרק נערה אי' ר"ז שאל לרב נחמן ב"י ולר' אבימי בר פפי לא הי' שם בית, א"ל היורשין שוכרין לה בית מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היורשים. ופי' הרא"ש