משיב דבר חלק ג רג

יבוא עוד לתבוע חובו מראובן. צריך לשלם להשותפים. מ"מ איני אומר למעשה ח"ו נגד הסמ"ע ונה"מ. ותו דהא לשיטת התוס' דימצא אוהבים לעולם פטור והאיך נוציא ממון נגד דבריהם ז"ל אלא יש לפשר בזה

עוד נשאלתי. ע"ד ראובן שעשה עסק אצל אדון אחד להעמיד לו אבנים, ובא שמעון וביקש מהאדון שהוא גם כן יעמיד לו אבנים, ונתרצה לו. ובשעת הפרעון של האדון לראובן סלק לו ג"כ עבור האבנים שהעמיד שמעון, כסבור שכל האבנים שראה הכל מה שהעמיד לו ראובן. וכשבא שמעון לבקש את מעותיו מראובן דחה אותו ראובן לאמר כי נכנס לגבולו. והלך שמעון להאדון בתחנונים ושלם לו שנית עבור סך אבנים שלו. ועתה מבקש שמעון מראובן גם התשלומין הראשונים כי שלו הם. וברור בעיני שאין ראובן חייב להחזיר לשמעון, ולא משום שלא קנה האדון האבנים מחמת שאין לו חצר כמו שדמה מע"ל דאפילו נימא הכי מאי איכפת לן. הוא בא בשכרו ליטול שכר טרחתו להעמיד אבנים למקום שרצה האדון ומלבד זה הלכה פסוקה שיש חצר לא"י. וכן דעת התוס' (ב"ב ע"ט) ד"ה ואין מועלין דחצר אין להקדש משום שאין יד להקדש. מבואר הא יש לו יד יש לו חצר. וכבר הוי בזה טובא הגאון קצה"ח (סי' קצ"ד) והביא ראיה דא"י יש לו חצר מסוגיא דע"ז (ע"א) בכליו של נכרי כי מטא לאוירא דמנא קניה. ונדחק הגאון בטעם הדבר, והעלה דעיקר חצר בא"י מטעם שליחות. ואישתמיטתיה באותו שעה דברי תוס' ב"ב הנ"ל והביאן בעצמו (סי' ר') דאי יש יד יש חצר להקדש ומכ"ש לא"י דמפורש בקרא דיש לו חצר דכתיב ויקח את כל ארצו מידו, והיינו רשותיה כדאיתא בב"מ (נ"ו). מיהו לענין הקדש לכאורה קשה, ויש בזה אריכות דברים ואכ"מ. עכ"פ פשיטא דהאדון חייב לשלם לשמעון. אבל מ"מ במה שנתן לראובן עבורו לא יצא ידי חובת פרעון לשמעון. כיון שראובן לא זכה עבורו ולא נתרצה להיות שלוחו. ומבואר בתוס' ב"מ שצריך השליח לזכות למלוה כמו במציאה וא"כ הרי המעות הפקר כמו טעות א"י וזכה בהם ראובן, ואי היה האדון ממאן לשלם שנית היה רשאי שמעון להגיד להאדון. ואין בזה משום מסור כדקיי"ל (בסי' קצ"ד ס"ב בהגהת רמ"א) דאם לא נתן לו מעותיו אין בזה משום מסור. מיהו כיון ששלם לו שנית אסור לשמעון להודיע להאדון ולהשתדל שיקח מראובן המעות יתרים ח"ו

מה שהקשה מע"ל בהא דסי' (פ"ז סי"א) דעת רמ"ה דאי טעין לישתבע לי דחושד לי בכך הדין עמו. שבועה זו מה היא אחרי שחז"ל חשדוהו. וגם לא מצאנו באשה הנשבעת כאלה ועוד הרבה להקשות. מדבריו ניכר שמפרש דעת הרמ"ה שיכול להשביעו אם הוא חשוד באמת בעיניו. ואחר שישבע כן ישבע הוא שבועת השותפים, וטעות הוא. דכונת הרמ"ה הוא בתורת היפוך, שאם ישבע שחושדו ישלם לו כמה שחושדו. והכי מבואר בסמ"ע ובש"ך (סקל"א). וכלפי דכלל גדול הוא שהנשבעים ונפטרים בשבועה דרבנן יכולים להפך אלא בשבועת שותפים א"א להפך משום שטוען טענת ספק ע"ז יכול להפך שהוא ספק אצלו באמת וישלם. משא"כ באשה הנשבעת ונוטלת, דקי"ל כר"ש אם אינה נוטלת כתובה א"י להשביעה א"כ לא שייך היפוך כלל וכן בשבועת השומרים דהוי דאורייתא לא שייך היפוך. אבל שבועה בכדי ודאי ליכא, אלא שהתובע בעצמו צריך לדעת בעצמו שהוא חושדו ומש"ה משביעו. אבל אם יודע בעצמו שאין עליו חשד רק שמעליל עליו שבועה כדי שיפייסו בשלום עול הוא. וכבר האריך בזה בשו"ת ש"י ח"א (סקס"ג) ולא ע"ז באתי ע"כ קצרתי

מה שנסתפק בדין היפוך שבועה על התובע, ועכשיו הנתבע חוזר בו ואומר שע"מ שיצטרך להשליש מקודם ולהשכין עצמו או לישבע אין לי לא קיבל, וטוב לו שישבע שאין חייב. איני רואה טענה בכל זה. שהרי ב"ד מודיעים להנתבע, אם אתה מהפך צריך להשליש מקודם. ואם אפילו לא ידע מזה עכ"פ ידע בשעה שהפך, שאם ישבע התובע יהא חייב לשלם ולהשכין עצמו, או לישבע שאין לו, ועמ"כ סביר וקביל ומה לי שיעשה כן אחר שישבע התובע או מקודם כדין. ע"כ אין אחר פסק הש"ע והש"ך כלום

ומה שקשה למע"ל לשיטת רש"י וסיעתו דגרסי בב"ב (קכ"ח) נשבע וא"י לחזור בו למאי קאמר נשבע, לימא א"י לחזור בו, דקדוק נכון הוא. ונראה דקמ"ל שגם התובע אין לו שוב טו"ת על הנתבע, ובע"כ צריך לישבע, וכדאיתא בשבועות (דף מ"א) דבדרבנן מפכינן שבועה וא"כ ה"ק התובע נשבע בע"כ והנתבע א"י לחזור בו. מיהו כל זה אי נימא שהיה בימי ר"א דין שבועת היסת. אבל הרשב"ם פי' דמש"ה נקיט עבדי כו' אע"ג שאין בו שבועה כלל, וא"כ ודאי הוא מיותר, מש"ה פי' כר"ת ונשבע כו': נפתלי צבי יהודא ברלין

סימן יח ב"ה, א' לסדר ושמרתם את משמרת ה' בברכ"ת השנה. כבוד הרב וכו' מו"ץ בק"ק קראסלוויא

זה תוכן השאלה. סוחר אחד מסר תיבה אתרוגים לבע"ג להוביל לעירו ולמסור ליד אשתו לפני החג בצרוף מכתב כנהוג והבע"ג באמצע הדרך מסר סוסיו והעגלה והכבודה אשר בה והתיבה בכלל לשכירו להוליך אותם לפי דרכו, ושכח למסור לו המכתב. ואותו השכיר שכח למסור האתרוגים ליד אשת הסוחר עד אשר עברו ימי החג ומאותם האתרוגים נחסרו שמונה בשעת השבה, עתה הדין על דבר הפסד שווי האתרוגים שהם בשלמות, וגם על השמונה החסרים באיזה שווי חייב לשלם. ואתפלל אל ה' הבה תמים

מתחלה נחקור אם היה הבעל עגלה בעצמו פושע ולא מסר האתרוגים בזמנם מה היה דינו. ולכאורה הדין פסוק במג"א (סי' תמ"ג) בחמץ שפשע הנפקד ולא מכר לפני הפסח. שאם כבר נשרף החמץ כדין ה"ז חייב לשלם. אפילו הנפקד ש"ח מטעם שהיה לו למכור כמו שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות. ומכ"ש בש"ש אבל אם עדיין החמץ בעין אלא שעומד לשרוף אומר לו הש"ל וה"נ בנ"ד אותם האתרוגים שנאבדו אפילו נאבדו באונס חייב הבע"ג לשלם כמו שהיו שווין לפני החג. היינו אתרוגים חתומים בלי ראות אבל האתרוגים שלפנינו אומר לו הש"ל, ואין לומר דהכא חייב ע"פ פסק הרמ"א בח"מ (סי' של"ג ס"ו) דפועל שמניח מלאכתו בדבר האבוד צריך לשלם לו כל היזקו. דהרי התם מטעם מזיק אתי עלה כמבואר בהג"א מקור זה הדין, ור"ל דכיון שהפועל נתן פשתנו של בעה"ב למשרה ואיבדן בידים במה שלא גמר מלאכתו והוציאן מן המשרה, ואפילו לא היה פועלו כלל, אלא אדם בעלמא היה נוטל פשתן חבירו והניחן במשרה, והלך לו ונרקבו ודאי חייב לשלם מדין מזיק, והעלה הג"א דה"ה פועל ולא נימא דפועל עדיף שהרי הניח במשרה ברשות, ועתה יש לו רשות לסלק ידו. וזהו דעת החולקים על הג"א. אבל הג"א והרמ"א ס"ל שלא נתן לו רשות אלא באופן שלא יסלק ידו באמצע, וכיון שמסלק ידו הרי זה מזיק בידיו. וכ"ז במזיק בידים אבל בנ"ד אין לנו לדון את הבע"ג אלא מטעם שומר ולא מטעם מזיק. ואחר שבאנו מטעם שומר אומר לו הרי שלך לפניך. אבל האבודים אפי' נאבדו באונס, לכאורה חייב לשלם כמ"ש המג"א, והכי הסכים הגאון ח"י שם אלא שפטר מטעם שבעליו היה להם למכור החמץ במקום שהן. אבל לעניותי אין נראה עיקר הפסק ועיקר דין שמירה אינו בכה"ג, ולא מיבעי לשיטת התוס' ב"ק (דף מ"ה) דשומר ג"כ אינו חייב אלא בהיזק ניכר, כמו דין כל אדם בהיזק בידים, וא"כ אם מסר לשומר יין לשמור מנסוך או תרומה מטומאה, ופשע בשמירתו פטור השומר, שהרי אינו היזק ניכר, ותיקון העולם שבמזיק לא שייך לכאן שאינו אלא פושע. וא"כ במה שלא מכר החמץ וכן לא הוביל האתרוגים לשעה שראוין להמכר הוי היזק שאינו ניכר ופטור אפילו לשיטת רש"י (ב"ק שם) דלא מצינו בדין שומר היזק שאינו ניכר מש"ה אם מסר יין ותרומה לשמור אפשר שחייב השומר. מ"מ דוקא בהני שגופן נתקלקלו אלא שאין ההיזק ניכר, משא"כ חמץ שהגיע הפסח ולא נמכר הנה מה שהגיע הפסח על החמץ אינו פושע. ורחמנא אתיא איסור פסח. ומה שלא מכר אינו שייך לשמירת החמץ אלא לכספו של בעל החמץ, והוא לא נתן לשמור לו כספו אלא חמצו, ולא עוד אפילו פירש לו שימכור חמצו כדי שלא יפסיד כספו מ"מ הרי לא מסר לו כסף לשמור אלא חמץ לעשותן כסף ואין בזה דין שמירת הכסף עד שנמכרו והגיע הכסף לידו אבל עד שלא נמכרו הרי הן כשטרות לגבי הכסף, שאין