משיב דבר חלק ג רב

דתנן שוקל את שקלו, וכהא דתורם את תרומתו כו' ולמאן דמפרש (בדל"ו ב') במפריש משלו על ש"ח, וכשיטת הרשב"א דאתי כחנן. ומיושב במ"ש הא דדל"ו א' דמתיב רשב"א מהא דתניא אם היה כהן יזרוק עליו דם חטאתו וד"א ולא מקשה ממשנתינו ע' בר"ן ורא"ש אבל למ"ש פשוט דמפרש כהירושלמי במפריש עליו

נחזור לענין דהירושלמי מתפרש בשני אופנים א' כהרשב"א ומפרשי הירושלמי. וזהו דעת התוס' בישוב הראשון. או כמש"כ הש"ך ובא"א. וזהו דעת הרי"ף ורמב"ם ושו"ע. וישוב הב' של תוס' דדוקא משום דמפייסנא א"צ לשלם. ומיהו אפי' בע"ח דוחק כמבואר בש"ע ולא כהש"ך. והוכחת התומים חזקה בהא מדסתם הרמב"ם בהא דשוקל שקלו ולא מפרש בגבוי ואבוד אלא לעולם שרי. מיהו הטעם לא משום שאינו נותן לתוך ידו כמש"כ התומים שהרי מפורש ברמב"ם הטעם דפורע חובו א"צ לשלם משום פיוס. אלא הטעם משום דמשכחנא נדרי מצוה להפריש שקלי אחר, ואין לו הפסד אם יבוא עלי או על אחר. וכן בהבאת קרבנות מח"כ שרי מזה הטעם

ועפ"י זה ניחא לי הא שכתב הרמב"ם (בפ"ו מה' נדרים ה"ה) הי' שמעון כהן מותר להקריב קרבנות ראובן שהכהנים שלוחי שמיא הן. מבואר דמפרש משנתינו בהקרבה ולא בהפרשה ומש"ה שנה לשון משנתינו וכ' סתם קרבנות שלא כדרכו בקודש להביא לשון משנה או גמ'. אלא משום דקשה דיוק קני זבין כו'. ומיהו משנתינו מיירי בהפרשה כמש"כ. אבל הרמב"ם דמיירי בהקרבה ע"כ שנה משנתו בסתם קרבנות. וכ"ת הא גופא קשה לישני לן הרמב"ם מפריש עלי' קני זבין כו' ושאר קרבנות אסור בלי דעת בעלים כמ"ש הרמב"ם (בפי"ד מה' מה"ק ה"י ופ"א מה' מח"כ ה"ה). אבל לפי מש"כ דעיקר היתר למודר הנאה הוא משום שיכול לומר דמשכחנא מאן דנדר להביא קרבנות אחר. וא"כ זה אינו אלא עד שלא כלו קץ דג' רגלים. אבל במי שכלה זמנו וא"א להמתין עוד ע"כ יביא בעצמו. ועי' תוס' ר"ה (דף ו' ע"א) ד"ה יקריב דאי בעובר על ב"ת ממשכנין אותו ג"כ. וא"כ מודר הנאה אסור להביא עלי' מש"ה סתם רבינו בהקרבה ובכל זמן שרי. וכן בהא דתורם מפרש הרמב"ם בה' נדרים שם ה"ו בתורם מש"ח על ש"ח ואע"ג שפסק דתורם משלו על ש"ח טה"נ שלו. וא"כ יכול לפרש משנתינו בתורם משלו על ש"ח. אלא משום דא"כ לא שרי אלא באופן דלא בעי למיכל מיד אבל אם בעי למיכל אסור

וממוצא דבר יתבאר כל דברי הרמ"א בסי' קכ"ח. די"א דוקא כשפורע לישראל כו' ר"ל דלפי הטעם של הש"ע משום פיוס. וידוע דב"נ על פחות משוה פרוטה לאו בר מחילה הוא מש"ה חייב לכ"ע. מיהו דעת המרדכי שהביא הש"ך ס"ל כמ"ש התוס' הטעם משום דלא אתי לידו. ואין נ"מ בין ישראל לב"נ וכן דעת הרשב"א ז"ל כמש"כ הש"ך. אבל בש"ע מבואר טעם דבע"ח דוחק מכ"מ הוינא מפייס ליה. משא"כ בא"י אנן סהדי שלא כן. או אפי' לסברא דפיוס כתבו התוס' דבע"ח דוחק אומר הייתי מוצא אוהבים שיפרעו בשבילי וא"כ ב"נ נמי

ומעתה נזיל לנתפס ע"ח שאין חברו חייב לשלם והוא מהירוש' פשד"ג וב"ק פ' הגוזל בתרא וקאי על חוב ג"כ כמ"ש הש"ך בשם המרדכי ב"ק שם. ובאמת הכי מוכח מגוף הירושלמי דאמר רב את שרי עביטיך ממני. ובפ' שד"ג מיירי לענין פורע חובו. אלמא דבהא מיירי גם מחלוקת דנתפס ע"ח, מיהו הסמ"ע הוסיף דה"ה אפילו במקום שהפורע חובו ש"ח חייב לשלם. מכ"מ בנתפס ע"ח אינו חייב לשלם. וכ' הטעם משום שהפורע חובו י"ל דמשום שלא ימנעו מג"ח צריך לשלם. משא"כ בנתפס שלא מדעת. והוא כעין סברת התוס' ב"מ פ"ב לענין השבת אבידה דלהכי תנן שטף נהר חמורו כו' יש לו שכר משום דהוי השבת אבידה ויותר מזה העלו דאם שלא בפני בעל החמור צריך לשלם דמי חמורו. וא"כ ה"נ י"ל דבע"ח דוחק או ב"נ דצריך לשלם הוא משום דהוי הש"א אבל שלא מדעתו לא תקנו. אבל הוא נגד גמ' מפורשת בב"ק (דף נ"ח) דמבריח ארי דפטור אם הוא מדעתו מ"מ חייב כשנעשה שלא מדעת. ובנתיבות המשפט כתב סברא להיפך ע"פ מ"ש התוס' ורא"ש שם (דק"א) דנכסים שנהנו ונשתבחו שלא ע"י מעשי הנכסים א"צ לשלם, והיינו דקאמר שם אי אין שבח סמנין ע"צ אין צריך לשלם והא פשיטא דאם אדם משביח וצובע צמרו ש"ח צריך לשלם וכ"כ הש"ך (סי' שצ"א) וה"נ מה שמשביח הנכסים במה שמסיר השעבוד הוי כמשביח נכסי חברו להכי אם מדעת חייב ושלא מדעת פטור. וזה תמוה דהא תינח אם יש לו נכסים ואם אין לו נכסים מה משביח אלא שמסיר ארי מיני' ושלא מדעת בכה"ג חייב כסוגיא דב"ק הנ"ל ותו אפילו הסרת השעבוד מנכסים אינו אלא מבריח ארי מנכסיו. דמכאן ולהבא ה"ג. ותו דעיקר סברת התוס' והרא"ש צריך טעם, אמאי נשתנה דין משביח להיפך ממבריח. ובאמת בשיטה מקובצת (ב"ק ק"א) ראיתי שיטה אחרת בהא דצמר. עכ"פ דברי התוס' והרא"ש צריכין דעת להבין, ואין נ"ד מתיישב בהם, ע"כ היה יותר נראה עיקר דעיקר הטעם דנתפס ע"ח א"צ לשלם משום דכיון דבגזלנותא הרי הוא נתפס מי יאמר שלא בעלילה בא עליו, ובל"ז היה ג"כ גוזלו, והא דאומר בשביל פלוני הוא בא עילה מצא לומר כן, וכ"ז הייתי נצרך לדחוק אם היה מפורש דגרע נתפס שלא מדעת מפורע חובו ש"ח. אבל עיקר הדבר תמוה לי מאין יצא להסמ"ע לומר כן, והרי הדברים פשוטים כמ"ש עיר שושן, דחוב צריך לשלם, ולא כל חוב אלא חוב דפורע מדעת כ"ש שלא מדעת. והא שכתב הסמ"ע דהא בגמ' סתמו ואמרו אין אדם נתפס ע"ח זולת ע"ד המס. תמוה הא עיקר הדין הוא בירושלמי ושם מבואר דקאי על הפורע חובו ש"ח ולטעמי' דאפילו בע"ח דוחק פטור. וע"ז סיים דנתפס שלא מדעת ג"כ א"צ לשלם ודלא כרב. אבל שיהא יותר מפורע מדעת לא שמענו, ואדרבא בחולין (ק"ל) תניא הרי שאנסו את גרנו אם מחמת, אנפרות פטור לעשר אם מחמת החוב חייב לעשר ומפרש משום דקא משתרשי ליה וכבר עמד ע"ז בנה"מ. ולכאורה יש להביא ראיה לדעת הסמ"ע דשלא מדעת גרע מפורע חובו, שהרי הרמ"א פסק כשו"ת מהרי"ו דאם יש לו בידו גובה מה שפרע בשביל חבירו. ובירושלמי דב"ק שם מבואר דנתפס ע"ח אפילו יש בידו פטור, דאיתא שם על הא דתנן הגוזל את חבירו ותפסוה מסיקין אם מחמת הגזלן חייב, ומפרש הירושלמי משום קנס קנסו לגזלן, ושקיל וטרי בירושלמי אם נטלוה מסיקין מיד הגזלן מחמת הנגזל מהו, ומסיק דתליא בפלוגתא דריב"ל ורב אם נתפס ע"ח צריך לשלם, וקיי"ל כריב"ל דא"צ לשלם, והרי הגזלן יש בידו ומ"מ חייב לשלם להנגזל

איברא כ"ז לשיטת הסמ"ע בסי' (ק"ה סקי"ג) דאפילו סברא דמפייסנא ליה לא סגי אלא כשצריך לגבות אבל כשיש בידו לא סגי בסברא זו להוציא מידו. א"כ שפיר מוכח מהירוש' דנתפס שלא מדעת גרע ואיכא סברא שניה דלא נתן לו כלל. ומש"ה א"צ לשלם אפי' כשיש ביד הנתפס. מיהו כבר השיג בשו"ת מהר"ם לובלין והובא בש"ך ע"ז. וכתב דלסברא דמפייסנא הוי' ליה אפילו יש בידו א"א לגבות. ובאמת מבואר דברי מהרי"ו כמ"ש הש"ך דס"ל דהטעם דפטור משום דמצוה קעביד, ואם יש בידו ודאי מכוין לגבות מהם ואע"ג דבתומים שדא ביה נרגא דא"כ מה הקשו התוס' בכ"מ על הא דתנן שטף נהר חמורו כו' יש לו שכר, ועוד הרבה, לימא משום דהם בידו, ויישב בפלפול דגם משעבודא דר"נ אתי עלה, הרואה בדברי מהרי"ו מבואר שלא כיון לזה, ותו דלא מצינו שעבודא דר"נ לא"י, ר"ל שאם מלוה שלו חייב לא"י יהא צריך הוא לשלם, הא אפילו הלוה עצמו אינו מצווה על הפקעת הלוואתו, אלא משום חה"ש, אלא ודאי כונת התוס' דודאי סתמא תנן אפילו באופן שהוא מציל ונמסר החמור מהמים ליד בעליו, מ"מ יש לו שכרו

נחזור לענין דדעת מהרי"ו מטעם מצוה קעביד מש"ה שפיר מחלק. אבל לשיטת הירושלמי דבבע"ח סתמא ודאי איכא סברא דמפייסנא ליה ל"ש יש בידו מאין בידו. ולפ"ז הא שכתב הרמ"א יש מי שאומר שכ"ז שלא היה לו משל חבירו כו' אינו לפי הי"א דמחלק בין פורע חובו לישראל בין לעכו"ם. דלדעת זו הטעם משום פיוס כמ"ש לעיל, א"כ אפילו יש בידו נמי כמ"ש מהר"ם לובלין. מ"מ שפיר אתי פיסקא דהרמ"א די"א זה הטעם. ולפי זה נשתנה הדין, ומיירי ג"כ בבע"ח דוחק או של א"י. אבל בבע"ח סתם צדקו דברי מהר"ם לובלין וכמבואר בהירושלמי דב"ק. והשתא בנתפס על חבירו דליכא אלא סברא דפיוס. ל"ש בין יש בידו לאין בידו. אבל יש חילוק בין א"י לישראל לשיטת הרי"ף ורמב"ם ושו"ע דטעמא דבע"ח דוחק הוא משום פיוס, ולא כמ"ש התוס' שימצא אוהבים. ואחרי כל הדברים האלה, בנ"ד אם יש עדים שאמר הא"י שהולך ליטול סוס של ראובן עבור חובו. וברור לב"ד שלא