משיב דבר חלק ג רא

מכר לפני זמנה דמבואר בסי' (קע"ו סי"ד בהגהת רמ"א). בין לא מכר בזמנו דהוי היזק דממילא, ותו לא מידי. ומרוב טרדה, ורב העבודה, ואני עומד עה"ד, ע"כ הנני מסיים, והמקום יאיר עינינו לעמוד על האמת

כנפש ידידו מוקירו ומכבדו נפתלי צבי יהודא ברלין

סימן יז תשובה להרב דק"ק קאמין בעזה"י

ע"ד אשר נשאלנו בשלשה שהיו עסוקים אצל אדון אחד פעם בשותפות ופעם כל אחד בפני עצמו, וקיבל ראובן מעות מהאדון יותר מהמגיע לו, ולהשנים הנותרים היה האדון חייב. ויהי היום שנתהוה קטטה ביניהם לפני האדון, באשר ראובן היה מתפאר לפני האדון שמגיע מהם לו, וכאשר ראה האדון קטטם. אמר הנני אנכי מנכה את המגיע לי מראובן מהכלל. ואתם יקוב דין ישראל ביניכם. וכאשר באו לחשבון ברור לפני בית דין. נמצא שאין מגיע לראובן מאומה, ומבקשים ממנו את המגיע להם מהאדון, והוא אינו רוצה לסלק. עוד היה מגיע מראובן לא"י אחד אשר היה תובעו כ"פ והוא היה מדחהו, ונכנס הא"י לארוות סוסים של השותפים וגנב סוס וברח עמו, ולא נדע אם חשב הא"י שהוא של ראובן, ובאמת הוא של השותפים, ומבקשים מראובן עבור הסוס באשר נפטר מחובו לאותו א"י, זהו תורף השאלה. ובאמת אינם נסקרים בסקירה אחת בדבר השותפים ודאי חייב ראובן לסלק כל המגיע מהאדון להשותפים אם מגיע סך כזה ממנו להאדון, לא מיבעי אם קיבל המעות בעת השותפות, והסך המגיע מהאדון להשותפים ג"כ מעסק השותפות, פשיטא דכל מה שקיבל מהאדון לצורך השותפות הוא בא וזכה לכולם ומאן פליג להו, ואפילו היה חסר כל המגיע להם, היה צריך לחשוב החסרון גם לו ואינו יכול לעכוב לעצמו כמבואר בסי' (קע"ו סכ"ח), ואפילו מה שקיבל מהאדון היה שלא מהשותפות, או היה מגיע להם בעסק בפ"ע מ"מ חייב לשלם, ולא מטעם שעבודא דר"נ המבואר בסי' (פ"ו ס"א) דהתם מיירי במשכון של א"י שמצות השבה לא"י כמו לישראל אם אך יתבענו הנכרי בהחזרת המעות. אבל במלוה דידוע דקי"ל הפקעת הלוואתו, רק משום חה"ש ולא קאי עליו ונתן לאשר אשם לו אבל הכא נתחייב ראובן מחמת מעמד שלשתן, כיון שאמר האדון במע"ש שיקוב דין ישראל ביניהם הכוונה מבואר שיעשו חשבון אם יגיע מהשנים לראובן אזי יעלו זב"ז, ואם לא יגיע אזי יסלק ראובן להם המגיע לו, ואע"ג שלא פירש דבריו, מכל מקום גלוי דעתא מהני כמ"ש בעה"ת (שער כ"ח ח"ג) לענין מע"ג בזה"ל ומצינו בכל מקום דבגלוי דעתא דחד מינייהו מגליא דעתא דכולהו כו'. והוא הדין המבואר בסי' (קכ"ו ס"ג), ואע"ג שהרמ"ה ורא"ש חולקים וס"ל דבעינן שיפרש דבריו מנה לי בידך תנהו לפלוני, לא דס"ל דלא מהני ג"ד, שהרי לשון הרא"ש כשלא הזכיר המנה לא מחזי אלא כערבות שלא בשעת מתן מעות, משמע הא אי מחזי כאותו ממון המגיע לו מודה דלא בעינן דוקא שיפרש דבריו, והיינו שכתב הרא"ש בפ' המקבל (סמ"ג) אם השולחני אין רוצה ליתן לו פשיטא דחוזר אפילו במע"ש כיון דאין לבעה"ב בידו לא מלוה ולא פקדון. משמע דאי היה בידו א"י לחזור בו אע"ג שלא פי' דבריו (כמ"ש התומים) אלא משום דדרך בעה"ב ליתן לחנווני ולשולחני איזה סך, והמה יפרעו מעט מעט לפועליו, וידוע דע"מ כן הוא ממחהו אליו, וה"נ ידוע דרך האדונים שלא להרבות דברים ועסקים עם יהודים כאלה, וגם שלא לגזול מא' וליתן לשני במתנה, ושנאמר דלזה כיון במה שאמר שיקוב הדין ביניהם ח"ו, אלא פשוט שאינו רוצה לתבוע מאותו יהודי כיון שיש בידו מקום שיסלק לשניהם ומכ"ש שכסבור שמגיע מהם לו הרי זה מעמד שלשתן ממש, ואין בזה ספק

אמנם בדין אותו א"י. יש לחקור מתחילה אם פירש הא"י בפני עדים שהולך לגנוב סוס מאותו מקום באשר שמגיע לו מראובן, דבל"ז לית דין ול"ד שאין להם על ראובן כלום, דמי יודע בשביל מה גנב. ומבואר בשו"ע (סי' קכ"ח ס"ב) לענין מסים שאדם נתפס ע"ח וחייב לשלם דמ"מ בעינן שיקחו ממנו בפירוש בגלל פלוני בפני עדים, וע"כ לא הוצרך למעט אלא בשהיה גילוי דעת שתובע לפלוני, ובזה שגובה ממנו לא יוכל עוד לתבעו, ומ"מ לא מהני עד שיפרש דבריו, מכ"ש כאן שאם לא אמר כלל בפני עדים, מי יודע שלא יתבע עוד לראובן ויכחיש את הגניבה, או יתבעו השותפים את הסוס מיד הא"י לפני שופטי המדינה, והא"י יחזור על ראובן, ואפי' רב מודה בכה"ג, שהרי טעמיה דרב את שרי עביטך ממני, אמנם אם פירש הא"י שהולך ליטול המגיע לו מיד ראובן באופן שאין לחוש עוד לזה. בזה יש לעמוד על מקור הדין דנתפס ע"ח, וצריך אני לבאר בעזרו ית"ש

ומתחילה יש לבאר דין הפורע חובו ש"ח. דקיי"ל כחנן דא"צ לשלם. וכתבו התוס' (ב"ק נ"ח.) דכיון דלא חשיב הפסד, אינו מצילו אלא מצער בעלמא כו', ורש"י ז"ל כתב הטעם דמצוה הוא דעבד. עוד כתבו טעם כדאיתא בירושלמי כתובות פרק בתרא ונדרים פ"ד דאמר מפייסינא ליה כו' ונ"מ רבתא בין אלו טעמים, דאי מודה הלוה שאין בדעתו לפייס ולא עתיד המלוה למחול, לטעם הב' חייב לשלם ולל"א פטור, ולכאורה קשה על הטעם הא' הא בירושלמי מפורש כטעם הב'. אבל באמת תליא בפי' הירושלמי שם שמביא ראיה דאפילו בע"ח דוחק פטור מהא דתנן בנודר הנאה דשוקל שקלו, ומוסיף עוד להביא ראיה מהא דתנן שם מקריב עליו קני זבים וז"ל הירושלמי ואפילו בע"ח שהוא דוחק שמעינן לה מן הדא ושוקל את שקלו כו' תדע לך שהוא כן דתנינן מקריב עליו קני זבים כו' לא בשלא נתן לתוך ידו כלום, ופי' הרשב"א בחי' נדרים דמסיים הטעם משום שלא נתן לתוך ידו כלום, כלומר שלא עשה לו אלא הבריח ארי ממנו, ואחריו פירשו הכי הק"ע ופ"מ, וא"כ הרי מסיק כטעם הראשון, ואין אנו צריכין לטעם הפיוס, אבל הרי"ף והרמב"ם ושו"ע (סי' קכ"ח) הביאו טעם הירושלמי דאמר מפייסנא הוית ליה, מבואר דלא חזר הירושלמי מזה הטעם, וע"כ מפרשי הכי, ואפילו בע"ח דוחק אי יכול לומר מ"מ מפייסינא אע"ג שהוא דרך רחוק, ופשיט משוקל לו את שקלו כו' והתם ע"כ הטעם אע"ג דלא שייך שם פיוס כלל, מכל מקום משכחת מי שנודר לשקול הרבה שקלים לתה"ל. והכוונה לפטור חובת אחרים כהא דאיתא במשנה דנזיר פ"ב הריני נזיר ועלי לגלח נזיר דנודר להביא קרבן נזיר, וא"כ יוכל לומר דהוי משכח מי שנדר להביא עבור אחרים כיון דהוא מצוה. ומסיים הירושלמי תדע לך שהוא כן ומקריב עליו קני זבין וכו', ור"ל דמהא דשוקל לו שקלו יש מקום לדחות דמיירי בגבוי ואבוד, כדאיתא בבבלי בכתובות שם, אבל מהא ראיה דע"כ אומרים משכחנא מאן דנדר בהו, ודחי שאין ראיה דמיירי שלא נתן לתוך ידו כלום, פירוש לא שמודר הנאה מפריש עליו והוא פוטרו מממון, אלא בכהן מה"נ מקריב עליו, וכאוקימתא דש"ס דילן. והש"ך נדחק לפרש באופן שכתבתי ובא"א דר"ל שכבר בא ליד כהן, ואח"כ אפילו נאבד אין אחריותם עליו, ויפה תמה התומים דעיקר הדין ליתא דודאי כל זמן שלא נזרק עליו הדם לא יצא י"ח. והקצה"ח יישב ע"פ משנה דשקלים דהמספק את הקינין מספק את הפסולות ועדיין לא הועיל בהא דתנן חטאות ואשמות, אלא אי נימא דלא כפירוש הרשב"א ז"ל העיקר כמ"ש דהירושלמי מדחה די"ל דמיירי שכבר בא לידי כהן, והכהן מקריב עליו. ובאמת הכי מפרש ש"ס דילן בנדרים (ל"ה:) דכהני שלוחי דרחמנא נינהו ע"ש. וע"פ זה בארתי הסוגיא דשם דמקשה ולטעמיך ליתני מקריב עליו קרבנות, אלא מח"כ שאני דאר"י הכל צריכין דעת חוץ ממח"כ כו'. והקשה הר"ן א"כ לידוק להיפך דדוקא מח"כ שרי הא שאר קרבנות אסור, וכהני שלוחי דידן נינהו ויישב בדוחק. עוד הקשה ממימרא דר"י עצמו ועוד. ולפי דעתו דר"י מיירי בהקרבת כהן ע"כ אתי כעולא בערכין (כ"א) דעולה ושלמים צריכין דעת בעלים בהקרבה, ולא כשמואל, וא"כ הלכה כר"י והרמב"ם פסק כשמואל. אבל האמת דר"י מיירי בין בהפרשה בין בהקרבה דצריכין דעת לשמואל כדאית ליה ולעולא כדאית ליה, זולת מח"כ אין צריכין דעת כלל, וכן פי' הרא"ש, וא"כ ה"פ הסוגיא דס"ד דע"כ מיירי בהקרבת כהן דאי בהפרשה א"א גם במח"כ להפריש שלא מדעת בעלים, ושפיר מוכח אי שלוחי דידן אי שלוחי דרחמנא אבל כדר"י דמח"כ א"צ דעת בעלים כלל. א"כ לא מוכח מידי דאפשר לפרש כהירושלמי דמיירי בהפרשה וכחנן כהא