משיב דבר חלק ג קצו

במכתב מעכ"ת נ"י להטיל ספק במ"ש הרדב"ז שסומכין על חזקת גרושה דמיירי דוקא שגם היא א"א לא הי' אלא בחזקה. ולא בנ"ד שהיתה נשואה בעדים. ולא כן ידידי. דע"כ עלינו להחליט כשאמרו חז"ל מלקין עה"ח סוקלין ושורפין עה"ח. שהחזקה כעדים ממש דמי. דאלת"ה הא עפ"י שני עדים יומת המת כתיב אלא היינו עדים ואין להסתפק עוד. ויותר מזה איני יכול להעלות על הכתב עתה. המקום ית"ש יעמידנו על קרן האמת

סימן יב לואסלאוו

ע"ד השאלה הראשונה שמפציר בי לחוות דעתי בדבר שאחד מראוונא במדינת וואלין הי' לו דברי ריב בעסק פאבריק עם אחד מבריסק דליטא. ועלה ביניהם שהאיש מראוונא נתן שטר להאיש מבריסק שאסור לו לעשות פאבריק בערך חמש עשר פרסאות סמוך לעיר ראוונא. והנה בוואלין חושבין עשרה וויערסט כל פרסה. ובבריסק חושבין שבעה וויערסט פרסה. ועתה נפל ספק האיך לחשוב הני חמשה עשר פרסאות. אם כמו חשבון המקום שנכתב השטר אם כחשבון מקום המדידה של הפרסאות. והנה ידוע שהכל הולך אחר דעת ההתחייבות. ולא דמי להא דאי' בחו"מ (סי' מ"ב) דאזלינן בתר מקום הכתיבה. ואם ידוע שהי' ההלואה במק"א אזלינן בתר מקום ההלואה דשם לא בעינן דעת המתחייב. וכפי שלוה כך מחויב לשלם אם במטבע פחותה או גדולה. ואין אנו מסתפקים ם אלא איך הי' ההלואה וכמה נתחייב. משא"כ במתחייב מדעתו עלינו לשקול דעת המתחייב. ומעתה לפי, שיקול דעתנו הקלה תחילת דינא כסוף דינא כמו דתניא בתוספתא קידושין והובא ברי"ף ורא"ש שם (פ"א סי' ט') זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואח"כ תבעו זא"ז. אם הלוקח תבע את המוכר יעשו דברי המוכר. ואם המוכר תבע ללוקח יעשו דברי הלוקח. והיינו משום דאמדינן דעת התובע תחלה שהסכים לדעת השני. וכך הוא להיפך בתחלת הענין אם הלוקח אמר בתחלה מכור לי חפץ בכך וכך והמוכר נתן לו בשתיקה מסתמא הסכים לדעת הלוקח. ואם המוכר אמר אמכור לך חפץ זה בכך וכך והלוקח קיבל ממנו בשתיקה מסתמא הסכים לדעת המוכר. וכך הוא בנ"ד אם האיש מבריסק החל לומר אם תתחייב א"ע שלא לעשות פאבריק סמוך לראוונא חמשה עשר פרסאות. כוון לפרסאות שהוא רגיל בהם שהמה שבעה ווערסט והוא הסכים לדבריו ולא כוון להתחייב יותר משביקש ממנו. ואם האיש מראוונא החל לומר אם תתן לי כך וכך לא אעשה פאבריק סמוך לראוונא חמשה עשר פרסאות כוון להתחייב חמשה עשר פרסאות של עשרה ווערסט ועל אופן זה נגמר הענין. ואם היו בני אדם מתווכים ביניהם יש לנו לחקור אצל המתווכים שעל דעתם נגמר הענין. ומע"כ כתב דהולכין אחר מקום ההתחייבות. וראוונא הוא מקום ההתחייבות. והוא כמו שלענין כתובה הולכין במקום שידורו. ודבריו אינם נראין לי. כי ראוונא אינו מקום ההתחייבות אלא מקום סילוק ההתחייבות. ויש לילך אחר מקום שהתחייב דמסתמא ע"ד אותו מקום התחייב. אם היו הדברים תחלה מאנשים שבאותו מקום מסתמא בקשו כפי הרגלם וע"ד בקשתו התחייב גם הוא ולא דמי לכתובה, דאע"ג שהי' הנשואין במקומה הולכין אחר מקום שידורו. דהתם אין אומר ואין דברים והחתן ממילא מתחייב הסך שקבעו חז"ל או מנהג המדינה. משו"ה אומרים שדעתו להתחייב לפי המקום שידורו. משא"כ כאן שאין התחייבות אלא עפ"י דברים שהי' ביניהם משו"ה יש לילך אחר דעת המתחיל בענין

סימן יג ב"ה ה' כ"ו ניסן תר"ם וולאזין כבוד הרב וכו'. מכתב מע"כ מן י"ב ניסן הגיע בימי המועד כו' ובכ"ז נענתי להפצרת מע"כ נ"י באמרו כי דברי יטיבו לו בעזר ה' והנני להשיב

ראשית דבר הביא קושיית הגאון בעל ש"א (סי' פ"ג) על הרא"ש שכתב דכיון שהשאיל הנפקד ביתו לשמירת ממונו דהמפקיד ביתו קרינן ליה והקשה מהא דקי"ל שכירות לא קניא באמנה אין בזה ריח קושיא במח"כ הגאון ז"ל דודאי לא בעינן כאן ביתו הקנוי לו ממש. שהרי הרמב"ן מודה דהשוכר בית לדירה ויש להשוכר חמץ בה ה"ז עובר בב"י. ולא נחלקו הרמב"ן והרא"ש אלא שהרמב"ן ס"ל דלא מקרי המקום רשותו אלא כשהוא דר בה, והרא"ש ס"ל דגם זה מיקרי רשותו. ובאמת הגאון בעצמו ז"ל כ' בישוב דברי רבינו יונה דפי' בביתו היינו ברשותו. ומסר הכתוב לחכמים לפרש לפי הענין. אבל גם בזה צדקו דברי הרא"ש ז"ל דר"י הביא מוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש דפי' בית הוא רשות אותו החפץ הנגנב ולא רשות המקום שהחפץ מונח. וע"ז שפיר הקשה הרא"ש דכאן ע"כ אין פי' בבתיכם שהחמץ שלו, דזה למדני מדכתיב לא יראה לך שלך אי אתה רואה כו'. וע"כ משמעות בבתיכם שהמקום שהחמץ מונח יהי' ברשותו. וא"כ אזיל הוכחת רבינו יונה ז"ל. ותו הקשה מהמכילתא. אבל הא ודאי לכו"ע אין משמעות בבתיכם שהבית קנוי לו. אלא שמקום החמץ ברשותו, ותו לא מידי

עוד הביא מע"כ נ"י ק' במס' ע"ז (דף טו) דשקיל וטרי אי שכירות קניא. והביא הג' ראי' דשכירות לא קניא מהא דתנן כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כ"ת, ואי שכירות קניא אמאי לא יאכילנה. והקשה מע"ל ממש"כ התוס' ריש פרק אלמנה דאכילת תרומה תליא בקנין הגוף וא"כ מה ראי' והביא מע"כ נ"י משני מחברים שהקשו ונשארו בצ"ע וגם בזה לק"מ. ומתחלה יש לדעת דאע"ג דבגיטין (דף מ"ח) איתא. דפליגי ר"י ור"ל בקנין פירות בין במוכר שדהו לפירות דאדעתא דפירי קא נחית. בין במוכר שדהו בזמן שיובל נוהג דנחית אדעתא דגופא. ובתרווייהו קיי"ל דלא כקנין הגוף דמי מכ"מ ודאי לא דמי שני ענינים אלו, והמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג דודאי זהו הקונה לזמן ל' יום. קני' גמורה היא באותו זמן. ומבואר הנ"מ בחו"מ (סי' רי"ב). וכהן הקונה עבד או פרה על ל' יום מאכיל תרומה כדתנן בתרומות והובא ביבמות (דף ס"ו ע"ב) השם פרה מישראל. ואע"ג שאינו אלא לזמן ולבסוף יוחזר הפרה לבעליו אם לא תשתנה ובנדרים (דף כט) איתא באומר ה"ז עולה כל ל' יום ה"ז עולה ומקריבה בזה הזמן. וכן לענין שבת אע"ג דקיי"ל דהמשכיר בהמתו לעו"ג אסורה במלאכה משום דשכירות לא קניא. מכ"מ במוכר בהמתו לזמן שרי כמבואר באו"ח (סי' רמ"ו ס"ג). או יאמר בהמתו קנוי' כו' ועי' בט"ז (סק"ה). ועתה מבואר דמש"כ התוס' פ' אלמנה דאפילו למ"ד קנין פירות כקנין הגוף מכ"מ תליא בתרומה בקה"ג זה אינו אלא בקונה לפירות ממש, אבל בקונה לזמן אינו כן ורק לבכורים אינו קנין הגוף ממש שיהא יכול לומר השדה אשר נתת לי, אבל לענין תרומה ושבת הוא שלו. מעתה אי נימא שכירות קניא הר"ז קונה לזמן ולק"מ

איברא בעיקר הא דקיי"ל שכירות לא קניא. ודאי דעת הרא"ש דמכ"מ קנין הוא והוי כשותפין וכמש"כ מע"כ נ"י. ומזה הטעם דעת הרא"ש דהשוכר קונה מציאה והפקר וזהו דעת רש"י ולא כהרמב"ם והובא בחו"מ (סי' שי"ג). ומכ"מ כהן ששכר פרה מישראל אסור להאכיל תרומה משום מחצה דישראל וא"צ למש"כ המח"א דלתרומה בעינן קנין כספו המיוחד לו. דגם בלי שום דרשה הוא כן כמו בעבד של שני שותפין לא יאכל הפסח משל שניהם משום חציו השני. וכן מי שחצי עבד וחצי ב"ח אסור בשפחה ובת ישראל משום חציו השני. ה"נ בתרומה ושבת [ומה שהקשה מע"כ איך עבדי מלוג יאכלו בתרומה מבואר ר"פ אלמנה דהוי קניינו שקנה קנין וא"כ הוי כעבד של שני כהנים]. וזהו עצם שיטת הג"א שכתב דלחומרא שכירות קניא פי' ישראל ששכר פרה מעו"ג אסור במלאכה משום חציו דישראל

ושיטת הרא"ש ברורה מהא דאי' בב"מ שכירות ליומא ממכר הוא. אלא שהתוס' יישבו בא"א היינו משום דס"ל כהרמב"ם כמש"כ הש"ך שם ועי' ביאורי הגר"א ז"ל ואכ"מ ומה שהקשה הגאון ש"א שם מהא דתנן ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כ"ת. וכוונתו להקשות מפי' רש"י דמיירי בשכירות גמורה וכ"כ