משיב דבר חלק ג קצה

אבן. יש לחוש שיהי' הגוש נשטף ח"ו מעט מעט. עד שיתאחד אותו הגוש לאבן אחד אז לא יהי' נשטפים ויהי' נמשלים לאבן ישראל

הן החילותי להגיד לאדם רב יושרם. תחת לקח טוב שביקש מע"כ ממני. כי בהגיגי בעניני מחלוקת שבקהלות ישראל תבער אש בקרבי ע"כ לא אתן דמי לי עד אוסיף דבר. אולי עיני מעכ"ה והדומים לו במעלה ובכשרון דעת יראו ושרעפם יבחנו לעשות לטובת הכלל. והאל הגומר ית' יהי' הגומר אחריהם להשכין שלום במגורם בקרבם וישמח לבי גם אני

ואומר כי עיקר וראש שנוי מנהגים שבכמה ערי ישראל גם בגאליצאן יצ"ו [הוא מצד] שנשתנו בשמותיהם ספרדים ואשכנזים. אשר הוא בעוה"ר כרקב לבית ישראל

והנה מצינו שאחז"ל בפ' מקום שנהגו. על הא דתנן מקום שנהגו להדליק את הנר ביוהכ"פ מדליקין. דרש רבא ועמך כלם צדיקים שניהם לש"ש נתכוונו. וכך הי' לנו לומר על שני כתות אלו ועמך כלם צדיקים. האשכנזים שומרים מנהג אבותיהם בתפלה וכדאי' בירושלמי ברכות שלחו מתם אל תשנו מנהג אבותיכם בתפלה והספרדים באמונתם ברבם כי עינו ראה הרבה חכמה ודעת בנוסח ספרדי. אשר כדאי הוא לשנות מנהג אבותיו והמה האף כי אינם יודעים מאומה מכ"מ גופם בתר רישא אזיל. נמצא שני הכתות (ש"ש מתכוונים. אכן אימתי נקראים שניהם צדיקים בזמן דשני הכתות נוהגים כמו בשנוי מנהג דיוהכ"פ. דלא חשדו הכתות זא"ז חלילה שמחללים יוה"כ ח"ו. אלא כל כת מבינה דגם הכת שכנגדם מכוין לש"ש ואינם מחולקים אלא בדעת איזה דרך ישרה יותר. אבל המחלוקת שנתהוה בין כתות ספרדים ואשכנזים. כל אחד מחשב תועה על צד שכנגדו שאינם מתהלכים בדרך הטוב והישר כלל וע"ז חלק לבם. עתה יאשמו להביא מחלוקת אפילו בדבר שאינו נוגע להשנוי שביניהם. ומביא רעה רבה מכלה נפשם וכבודם של ישראל ר"ל. כי אש המחלוקת מעלה עשן המעור את העינים מלראות נכוחה. ושורף את הראוי לו ואת שאינו ראוי לו כמדת אש המזיק כדאיתא (בב"ק דף י) וזהו יצה"ר שנקרא צפוני. דאיתא בסוכה (דף נ"ב א') שהחריב מקדש ראשון והשני, ופי' יצה"ר שנקרא צפוני היינו שאינו מפתה לעבירה גלויה וללכת אחרי שרירות הלב. אלא למצוה שרעה צפונה בה. וזה היה בזמן חרבן בהמ"ק שרבה שפ"ד בשני אופנים. היינו ברשעות ובזדון ובכוונת מצוה לש"ש שחשבו את חבריהם למינים ואפיקורסים שמורידין. וזה יצה"ר שנקרא צפוני. ועל שני אופנים צעק הנביא (ישעיה סג) למה תתענו ה' מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך, פי' גם היראים תועים מדרך השכל וגם הרבה מקשיחים לבם מיראת ה'. אחר זה צרינו בוססו מקדשיך. והנה בפרשה שאנו עומדים בו כתיב ולא תחניפו את הארץ וגו' ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה, הזהיר הכתוב על שני אופני רציחה וש"ד שמביא לידי גלות. ולא תחניפו אה"א וגו' הוא רציחה בשנאה ובשאט נפש, וזהו מחניף אה"א. אח"כ הזהיר על ש"ד לשם מצוה דמ"מ היא כמו טומאה דאפילו בשוגג הוא מטמא. כך ש"ד אפילו בכוונת מצוה הוא מטמא את הארץ ומביא לידי גלות שלא תהיו יושבים בה. ומביא לידי גלות השכינה וכדאיתא בשבת (פרק שני). דש"ד גורם לשני אלו וע"ז סיים המקרא כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל. ודרשו בספרי מזה המקרא דבכ"מ שגלו ישראל שכינה עמהם ולכאורה אינו מובן שהרי זה המקרא כשישראל במקומם בא"י. אלא מפרש שזה הטעם כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל, הוא טעם על גלות ישראל מחמת עבירה זו שנעשה בשוגג. ע"ז ביאר המקרא הטעם ע"ז כי אני ה' וגו' וה"פ דזה שהשכינה גולה מא"י מחמת ש"ד אפילו בשוגג הוא משום שנמשל לטומאה דמטמא בשוגג. מש"ה אינה יכולה השכינה לשכון כבוד בא"י. משום שאין קדושתה סובלת טומאת הארץ. אבל אמאי ישראל גולים ע"ז העון שנעשה לשם מצוה. ע"ז נתן המקרא טעם כי אני ה' שוכן בתוך בנ"י. פי' אין אני יכול לשכון בקרב אוה"ע שבחו"ל. אם לא כשישראל שמה. ויהי השכינה שרויה ביניהם מש"ה כשהשכינה, גולה ממשכת ישראל אחריה לגולה. ותהי שכינה שרויה בתוכם. וא"כ שפיר למדנו מזה המקרא שבמקום שגלו ישראל שכינה עמהם. והיא תיישיר דרכנו ונשוב ונבנה חרבות קהלתינו בדעה אחת ונזכה להחיות דגן בחורים ולהפריח כגפן זרע ישרים יבורכו לדור דורים. ירעו צדק ירעו אמונה. והיו לנטעי נאמנה כנפש העמוס בעבודה רבה ומצפה לישועה

נפתלי צבי יהודא ברלין. סימן יא ב"ה, א' כ' תמוז, תרל"ו, וולאזין כבוד הרב וכו'. אשר בדק לן מר בדבר הריזעריף אשר בצד השסייא אשר מתחלה בשעת יסוד השסייא נקח חלקת בעלים כחוקי הקיר"ה בכל הרוחב שלו. ואחר כמה שנים הרשו הממונים על השסייא. לבנות על צד השסייא. ובא בעל השדה לדון כי זה המקום שלו מתחלה. ומעכ"ת נ"י רחש לבבו כי תלוי במחלוקת השו"ע ותוס' לענין דינא דמלכותא במאן דלא יהיב עסקא. אם חוזר לבעלים ולפי דעת המחבר הבעלים חוזרים לנחלתם. אני בעניי איני רואה מחלוקת בעיקר הדין. כי אם איך הי' דינא דמלכותא בימי הגמ' והוא נוגע בישוב הסוגיות. אבל לכ"ע אם הי' דינא דמלכותא דמי שאינו נותן מס הארץ כך וכך שנים אבד את שדהו ה"ז דינא. והרי אפילו במפורש בגמ' (דנ"ה.) אבל לכרגא לא וכו' מ"מ מבואר בשו"ע שאם היה דין המלך כך ה"ז דין

מעתה בנ"ד אם מתחלה בשעת יסוד השסייא הי' דינא דמלכותא ליקח מהבעלים כל הרוחב אפילו יותר מן הצורך לגוף הדרך. ואם היה הבעלים נשפט בעש"ג את הממונים. לא הי' זכאי להציל הרוחב יותר מהצורך לעצמו. אבד את זכותו ממנה לגמרי אבל אם היה נשפט ויצא זכאי. אלא שלא יכול לשפוט עם מי שתקיף ממנו. ה"ז גזל וחוזר. אלא שבזה האופן יש לדון משום תלוה וזבין ואע"ג שנתנו לו פחות מכדי שווי, מ"מ י"ל אחרי שמתחילה לא עלה ע"ד בעלים שהריזערף יסכון לפניו אח"כ לבנין. וכסבור היה שאם לא יטול דמי אותו המותר. לא יהי' שוה כלום א"כ ה"ז מכר ברצון. ומכ"ש בקרקע שאין דין אונאה, כ"ז דברים פשוטים

אברא בעל המיצר אינו יכול לזכות מצד מצרן או מחמת שסותם את הדרך לפניו. אלא הרי זה המקום הפקר לכל. וכל הקודם לזכות ה"ז שלו אע"ג שהוא השתדל לקנות מן הממונים וה"ז כהא דנכסי נכרים ה"ה הפקר ואע"ג שנתן מעות להממונים וככל פרטי הדין המבואר בחו"מ סי' קצ"ד

אשר הקשה מעכ"ת נ"י בב"ב (דף מח ע"א) בהא דקאמר ולרב ביבי דמסיים בה משמי' דר"נ קרקע אין לו מעות יש לו מא"ל. ומאי קושיא נימא דמיירי שנתן מעות פחות משוי'. דלא אמרינן דזביני' זביני. קושיא חזקה היא. אלא שרואה אני שהרשב"ם הרגיש בזה וכתב בד"ה ולרב ביבי כו' וה"ה להך משנה דסקריקון כו' דמי השדה לא קנה. והוא כמעט להיפך ממש"כ לעיל (דמ"ז ב) בד"ה ורב ביבי כו' ולא אדרב ושמואל קאי כו'. אלא משום שהי' קשה להרשב"ם קושיית מע"כ מש"ה פי' דקאי גם על משנה דסקריקון שמוכר לאחר ונוטל את שווי השדה כמעט. וע"ז אמר רב ביבי שאם היה נותן לבעלים דמי השדה ג"כ לא קנה קרקע, וכ"ת הא גופא קשה מנ"ל להגמ' לפרש הא דרב ביבי, הכי דקאי גם על המשנה דסקריקון. דילמא לא קאי אלא על הא דר"נ לחוד ומיירי ביהיב דמי פחות הרבה משווין וקמ"ל שמעות יש לו ולא קנסינן לי'. ע"ז י"ל דהגמ' מדייק מדקאמר רב ביבי קרקע אין לו והוא מיותר. שהרי ר"נ אמר אין מעמידין שדה בידו. ולא הי' לרב ביבי אלא לומר ומעות יש לו. מש"ה מדייק דרב ביבי העלה חידוש גם בהא דקרקע אין לו היינו אפילו נותן כדי שווין. כך נלענ"ד לע"ע אע"ג שאין בזה כדי ישוב נכון על קושיית מע"כ נ"י. הנני מאשרו חיל על הטריחו אותי ומטרידני פעם אחר פעם בדינים המתרגשים למעשה. כי תורה היא ומיני ומיני' מסיק שמעתתא בעז"ה. אלא שכמה פעמים מתגבר עלי הטרדות ומוכרח אנכי לדחות הענין, ואח"כ נדחה לגמרי עפ"י איזה סבות. וכמו כן נדחה תשובתי על מכתב השני ע"ד הגרושה. ונקוטתי בפני על שלא עלה בידי להשיב מיד ונדחה לגמרי. אכן עוד הנני זוכר להשיב דבר אחד שהיא עיקר