משיב דבר חלק ג קצז

התוס' ביבמות ודאי היא קושיא חמורה על פירש"י וכמו שהק' התוס' בע"ז שם אמאי לא מקשה הגמ' מרישא ככה ישאר הקושיא על פי' רש"י והרא"ש לפי המסקנא ג"כ דשכירות לא קניא. דמכ"מ הרי קונה חציו ואמאי רשאי להאכיל תרומה

אמנם הישוב ע"ז הוא עפ"י שיטת רש"י בכתובות (דף נז ע"א) בד"ה היבם כו' וה"ה נמי אם נתחייב כו' והתוס' (בדף נח ע"א) ד"ה ואפילו הרבו להקשות ע"ז מן הירושלמי והתוספתא אכן שיטת רש"י דהא דאיתא (בדף נז ע"ב) אמר עולא כו' והאי נמי קנין כספו הוא. דייק הג' האי נמי קנין כספו ולא קאמר האי נמי קניינו הוא וכדמוכח מלשון הברייתא דת"כ שהביא הגמ' ר"פ אלמנה. מנין לכהן שנשא אשה וקנה עבדים שיאכלו בתרומה שנא' וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו. משמע דאשה ועבד שוים שאוכלים בתרומה משום דקנין של כהן המה. אפילו לא כתוב קנין כספו כלל אלא מכי יקנה נפש נפ"ל. אבל עולא דייק דמקנין כספו הוא דנפ"ל ולא מכי יקנה נפש. והכי דייק רש"י עה"ת ע"ש. והיינו משום דס"ל דאשה לא מיקרי קנין כלל. וכבר הבאתי בהע"ש (סי' נ"א אות ח') מחלוקת בבלי וירושלמי בזה. אלא דשם כתבתי דמדעולא מוכח דאשה מיקרי קנין ועתה חוזרני בי ואדרבה מעולא מוכח דאשה לא מיקרי קנין. אלא מכל מקום מיקרי קנין כספו מעתה אזיל ליה כל קושיית תוס' בכתובות. דודאי לפי הירושלמי דאשה הוא קנין ממש. מש"ה כשמת והיא זקוקה ליבום הוא של היבם. משא"כ לפי הבבלי דאשה אינו קנין כלל אלא קנין כספו וזה כספו דאחיו הוא

למדנו מזה דלענין תרומה יש קולא דאו קנין נפש או קנין כספו אכלי בתרומה. ובזה מיושב רישא דמשנה דתרומות הנ"ל דישראל ששכר פרה מכהן. אע"ג דשכירות קניא והרי היא של ישראל באותו זמן מכ"מ היא קנין כספו דכהן. שהרי אם תמות הזיקא דכהן הוא. מש"ה לא מקשה אלא מסיפא דכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה. ואי שכירות קנין הוא אע"ג דכספו דישראל הוא מ"מ הרי היא קנין דכהן. וכד דייקת לשון התוס' ביבמות (דף סו ע"ב) בד"ה ישראל. אור"י היינו משום דבהמה האוכלת היא קנין כספו של כהן כו' ולא מסיק דשכירות לאו קנין כמו דמסיימי בסוף בסיפא אלא ה"ק אפילו שכירות קני' מכ"מ קנין כספו דכהן היא. ובסוף הדבור שכתבו דלא קנין כספו דכהן הוא דשכירות לא קניא. יש להגיה ושכירות לא קניא. ותרי מילי נינהו. לאו קנין כספו ולא קנין הגוף משום דשכירות לא קני'

מה שיישב מע"כ נ"י ק' הגרע"א (בסי' רמ"ו) הישראל לקבל הבהמה מן העו"ג שכבר זכה מן ההפקר או במה שהקנה לו והעו"ג אינו יודע מזה ואינו נותן להישראל במתנה. וא"כ הוי ישראל גזלן. ויישב מע"כ שהעו"ג הוי גזלן בשעה שעשה מלאכה שלא ברצון ישראל, ועתה העו"ג משיב הגזילה. במח"כ מע"ל אין בדבריו ממש. דאע"ג שהעו"ג נקרא גזלן כדין שואל שלא מדעת בעלים. מכ"מ אחרי שנתן לו הנגזל במתנה שוב א"צ להשיב את הגזילה שהרי עתה היא שלו ממש. וא"כ האיך שרי ישראל לחזור ולגזול ממנו. אבל לפענ"ד איני מבין ק' הגאון מטעם אחר שהרי מבואר בהגהת רמ"א שאין אחר יכול לזכות בה אחר השבת, והיינו כמו שכתב הט"ז בשם ב"י שלא הפקירה או הקנה אותה לעו"ג אלא על יום השבת. ואחר השבת פקע הפקר והקנין וחזר לבעליו

ומה שהקשה מע"כ ז"ל עוד על הרמ"א איך יכול להפקיר ולהקנות הלא אינו ברשותו. משום שקודם שגזל היתה מושכרת לעו"ג כו'. זה אינו ופשוט דהמשכיר לחברו יכול להקדיש כמבואר בתוס' ב"ק (דף ע') בד"ה לא. ועוד דלעיל איתא אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל משום דאין בעלים יכולים להקדיש וגונב מבית הנפקד משלם כפל עכ"ל והרי ה"נ הגונב מבית השואל משלם כפל כמבואר ר"פ המפקיד השואל פרה מחברו ונגנבה וקידם השואל ושילם כו'. אלא משמעות אינו ברשותו הוא שגזלו וא"י להוציא מידו. משא"כ משכיר ומשאיל אחר זמן שאלה ושכירות יוצא ממנו מש"ה יכול להקדיש ולהפקיר ולהקנות

אשר רחש לבב מע"כ בפי' לשון התוס' חולין (דף פ"ד ע"א) המצאה הוא אבל אין כן פי' התוס' וכבר אמר בזה הענין מע"כ נ"י דבר טוב מסוגיא דזבחים (דף ס"ה) ורשום הוא אצלי בשם מע"כ נ"י דמחלוקת אביי ורבא הוא ומ"ש מע"כ עוד בבכורות דף ל"ב) דמש"ה תמהו התוס' בד"ה הא לוקמא במפרכסת. דמש"ה לא הקשו כזה לעיל (בדף ל"א ע"ב) והיינו משום דשם מיירי גם בעופות ומפרכסת אינו כחיה במח"כ זה טעות בדבר משנה דעופות קדשי המזבח אין להם פדיון כדתנן במנחות ר"פ י"ב שלא נאמר פדיון אלא בבהמה

סימן יד ב"ה לטבריא תוב"ב. אחד שהי' נודע לאדם גדול מאחיו. מכר חצי זכיותיו ומצותיו בסך גדול עשרים ושנים אלף רוביל. לאיש עשיר הולך בתומו וחפץ במצותיו מאד. וקיבל המוכר מחצית הכסף ועד ששילם מחצית השני הלך לחכם גדול ושאל בחלום והשיבו לו כי אותו המוכר אינו מצוין למעלה כ"כ ואינו אלא כא' מישראל. ואחר ששמע אותו עשיר כזה ביקש לחזור בו ותבע מעות שנתן. והמוכר תובע חציו השני והגיעו לשאול הדין עם מי וגם אם עיקר הקנין הוא דבר שיש בו ממש. וה' יאיר עיני

ראשית דבר. המוכר הראה לדעת כי אינו אדם הגון במכרו שכר הרוחני בבצע כסף. כמדתו של עשו שמכר את בכורה שלו. ובזה אותו הכתוב וכתוב ויבז עשו את הבכורה ולא משום שמכר במחיר נזיד עדשים הרשב"ם שמכר לו בכסף שויו. אלא שקיים הקנין במאכל עדשים. ומ"מ קרא אותו הכתוב ויבז דמי שדעתו יפה ומשכיל על דבר מבין כ' אין לרוחני ערך כלל למכור בכל הון שבעולם, ומכ"ש ליקח בצע כסף עבור חלק עוה"ב והרי בתענית (דף כ"ה) איתא דרחב"ד בעני' הגדול נתנו לו איזה דבר מחלקו בעוה"ב והשתדל להחזיר. ובש"ר (פנ"ב) איתא בזה כי הרעישה אשת רחב"ד ע"ז הרבה. ומכ"ש למכור בשאט נפש כבוד אלהים להתענג על ה' בעוה"ב עבור עונג הגוף בעוה"ז, הרי זה דומה למי שכבד אותו המלך באות הכבוד והוא מכרו לאחר. הרי ביזה בזה כבוד המלך וראוי לעונש. כך המוכר עונג רוחני של עולם הבא עבור תענוג גשמי עליו הכתוב צווח בספר במדבר בשעה שהמתאוננים בקשו בשר וזכרו את התענוג שהיה להם במצרים בגשמיות. ולא הרגישו בעונג הרוחני שהיה להם במדבר בגלוי שכינה. ואמר ה' עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים. משמעו שמאסתם עונג הרוחני במה שה' בקרבכם בהיותכם במדבר. מה שרחוקים היו מזה במצרים, ואתם אומרים למה זה יצאנו ממצרים. ואותו התרעומת חלה על אותו איש שמאס בעונג עוה"ב ומכרו בעונג גשמי בבצע כסף, ודאי ראוי לעונש, ואין בו מדה של אדם המעלה. ולא תקשה מהא דאיתא בסוטה (דף כ"א) דשמעון אחי עזרי' ויוחנן דבי נשיאה מכרו חצי שכר למודם בתורה עבור שהיו מפרנסם. שאני התם שמכרו כדי שיהיו יכולים לעסוק בתורה. וכבר שנינו באבות יפה שעה אחת בתורה ומעש"ט בעוה"ז יותר מכל חיי עוה"ב. וכל כך אהבו את התורה עד שלא בקשו גם שכרה בשלימות בעוה"ב. רק להתענג על ה' במלחמתה של תורה והלל ושבנא. כשאמר שבנא להלל נערוב ונפלוג היו ג"כ כדי שיהא הלל עוסק בתורה בדעתא צילותא. אבל הלל היה שקידתו כ"כ עד שלא היה עניו הגדול מפריע אותו מתורתו, כדאיתא במס' יומא (דף ל"ה), מש"ה לא נתרצה, משא"כ שמעון ויוחנן הנ"ל ידעו בעצמם כי אם יהיו בדאגת הפרנסה יפריע אותם מלימודם, וכדאי' בעירובין (דף ס"ה) דאמרי אביי ורבא דאי היה להם טרדה קלה לא היו שונין כ"כ. מש"ה נתרצו לוותר על עונג רוחני בעוה"ב כדי שיתעסקו בתורה בשקידה ואשרי חלקם. משא"כ למכור עונג רוחני עבור עונג גשמי. אין זה אלא מדור המתאוננים כאמור כל זה דברנו על מחשבותיו ועסקיו של אותו האיש המוכר

ועתה נבוא לגוף השאלה אם יש בזה איזה ממשות בקנין או לא ומתחלה נוח לי לבאר הבדל בין שכר הרוחני של תורה לשכר של מצות. ואח"כ נבוא לענין שאנו מדברים. והנה איתא בפסחים (דף נ"ג) בהא דאיבעי להו תודוס איש רומי גברא רבא הוי