משיב דבר חלק ג קצד

כמש"כ הרא"ש בפ' המקבל (סי' כ"ט). ומכ"מ הוצרכו לפרש בדע"ג גבי הא דרמב"ח דמשכנתא לית בה משום דארי' אברחי מינך. הא אי איכא לא מפקינן מן הלוקח. ועוד נראה ברור דאע"ג שכתבתי לעיל בדינא דסי"ג באחד שלקח משנים שדה אחת למש"כ הגר"א הטעם משום דהוי הלוקח בר מצרא בצד השני. וא"כ בשוכר דהוי כשותף ומדחה אפילו המצרן ליכא האי דינא. מכ"מ זה אינו אלא בשדה אחת דאפשר שאפילו לא יקח הקונה כולה מכ"מ יקח חצי' והחצי הסמוך להמצרן יהי' לו ותהי' לשני בעלים כמו שהיה עד כה מש"ה יהיב הגר"א הטעם משום דהוי מצרן אחד שקדם וקנה לא מפקינן מיניה. אבל בחצר אחד שאין דרך קוני חצרות ליקח החצי והמחצה האחרת יהיה שייך לאחר. וא"כ אם לא יקנה כל החצר לא יקנה כלל. וישאר הקנין ביד העו"ג המוכר או ימכור לעו"ג אחר. וא"כ עשה טובה במה שקנה כל החצר. ומהיכי תיתי יהא מוכרח הקונה להיות שותף בקניתו בחצר אחד. נמצא ברור שאין להקהל טענת מצרנות

וע"ד טענה השניה. הנה ידוע דבשכירות על עשר שנים אפשר למכור ולהקדיש כדאיתא בכתובות (נ"ט:) האומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה מכש"כ שכירות דלא בעי פדיה ואע"ג שכאן השכיר החצר אפילו לחפור בו כאדם העושה בתוך שלו. מ"מ אינו מכירה ממש לעשר שנים. דהתם מה שקלקל אינו בתורת תנאי ורשות. וגם א"צ לתקן אחר שכלה שני המכירה. משא"כ שכירות דאע"ג שבפי' התיר ונתן רשות לחפור בה. אינו אלא תנאי השכירות לקלקל בחצירו של המשכיר ומכ"ש שהתנה שמחוייב אח"כ לתקן מה שקלקל

אבל אם היה מכר ממש לעשר שנים ובתוך זמן מכר והקדיש אינו מכור ומוקדש כלל. שהרי עתה אינו ביתו כלל. ומש"ה דייק בגמ' הנ"ל שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים, ולא אמר שמכרתי לך הן אמת שיש להוכיח מדעת הסמ"ע (סי' רי"ב סקי"ג) שכתב דבעל בנכסי אשתו אין האשה יכולה למחות בו מלהרוס, הרי ס"ל שהבעל קונה נכסי אשתו כל זמן שהיא תחתיו, ומ"מ מבואר באה"ע (סי' צ') דאם מכרה ומת הבעל ממכרה ממכר. אבל באמת דברי הסמ"ע תמוהים דאי הבעל קונה נכסי אשתו, וגם אין בידה להתגרש, אפי' שיעבוד בזה האופן א"א, להקדיש כדאיתא בכתובות שם מי דמי התם לעשר שנים כו' הכא אין בידה לגרש עצמה. ובאמת כבר הקשה בב"ש שם ס"ק ל"ט על הא דמכירתה מכירה. אבל באמת הבעל בנכסי אשתו אין לו אלא פירות, והיא יכולה למחות שלא יחפור ויקלקל בם, וכמ"ש בחמ"ח בסי' צ'. וכבר בארנו בזה בס"ד בחיבורי הע"ש (סי' קל"ה אות ז' יע"ש

נחזור לנ"ד שלא היה אלא שכירות על משך, ברור שהמכירה כדין, ואין הקונה מחוייב ע"פ ד"ת לוותר להקהל יותר משהיה העו"ג המוכר מחויב. אך לפי הנראה הקונה ר' אב"י ג"ב נ"י אדם כשר וחפץ להטיב לרבים שהוא מצוה וגוף גדול. מהראוי לעשות אופנים נאותים לטובת הרבים. גם אם יהיה לפנים משורת הדין. וברכת הרבים עליו תבא לעד. וה' יורנו דרך האמת, והיא התכלית והחותמת. הנני עמוס בעבודה

נפתלי צבי יהודא ברלין: סימן י ב"ה, ה' לסדר החיו לכם, ער"ח מג"א תרמ"ז, וולאזין כבוד הרב וכו' אבד"ק בראדשין

מכתבו מן ה' לסדר כי ברוך הוא הגיעני. והרבה להציע דברי שכנגדו ודעתו הרחבה. בענין עמום של מחלוקת שני צדדים שלומי אמוני ישראל יצ"ו. ומע"כ נ"י מקוה ומבקש לדעת חוות דעתי הקלה. והנה ראשית אגיד למעכ"ה כי אין ראוי להשיב על פי מה שמציע אחד דברי חבירו ודבריו, אם לא שבאים שניהם בחתימת ידם, ואז רואה הנשאל כי אין לצד שכנגדו הוספת דברים. והרי כך שנינו בסנהדרין (דף פ"ו), באין לזה שעל פתח הה"ב, ופירש"י ובאין הוא וב"ד שבעירו לב"ד כו' הרי דלא סגי במה שיבא צד אחד ויציע לפני ב"ד לומר כך למדתי וכך למדו חברי כו', אלא באין שניהם ואחד מהם אומר כך למדתי כו'. והשני שומע ורואין ב"ד כי לא גרע המדבר מהצעת חבירו. ואם בב"ד שבירושלים שדעתם רחבה כך. מכ"ש אני דדעתי קלה איני יכול לעמוד ע"ד שכנגדו עד שאשמע מפיו או מפי כתבו טעמו ונימוקו. ואולי גדול הוא ממני ויקפחני בסברותיו

אכן עוד הנני להגיד אמונה. כי בשתים בא מע"כ לדרוש הכרעתי. א) בדבר שהחליט הרב החמישי לתת פס"ד ע"ד עצמו ב) בגוף הד"ת. והנה ע"ד החלטת הרב החמישי שבא בכח קנא"ם שלשה המורשים מצד הספרדים שסומכים על דעתו אם לא יכתבו כל הדיינים אליו כ"א דעתו. היה מקום להשיב לולא הטעם שכתבתי שלא בא הרב החמישי לברר דעתו. כי לפי שהראה מע"כ נ"י דבריו הקצרים המה נפלאים. מה ענין לחזור ולטעון לשותף שויתר על זכותו, ומכ"ש שישבו מתחלה דוקא על דעת חמשה והקפידו שיצא הדין משובח מסתם ד"ת וכדאיתא בח"מ (סי' ג' ס"ד). קשה לי להאמין על אדם גדול שנברר להיות החמישי המכריע, וגם לא חשו במה שהוא גיסו של הראב"ד שעומד בראש עם הזקן מסתמא הבינו בו כי הוא גדול בתורה יותר מכולם וכן במדת האמת והוא איש אשר רוח בו. ולא יטה דעתו ח"ו לדעת גיסו ואשר עמו והאיך אפשר לחשוב שאין לו הוספת דברים בזה. וגם הפלא על המורשים האיך שנו מדעת משלחיהם

אמנם בעיקר הדין. אפילו היו מציעים שני הצדדים דבריהם לפנינו. לא היה לדעתי הדלה להשיב פס"ד בענין עמום שהגמ' מעוטה והספקות ע"פ שנוי הענינים מרובים ורובי שו"ת מגאוני בתראי שבאלו הענינים מטים דבריהם לפי ראות הענין ומיפים דעתם ע"פ רמז בגמרא. וא"כ א"א למי שהוא רחוק ואינו יודע טיבם של שני הצדדים, להעמיד פסק בזה, ולא עוד אלא שאני אומר אלו לדידי צייתי שני הצדדים. לא העמידו מתחלה דבריהם על ד"ת. היינו שיבררו חמשה דיינים הדין עם מי ע"פ רוב דעות כמו בשארי ד"מ. כי בענינים כאלו אין הלכות חתוכות. וכל דיין ימצא לדמות מילתא למילתא להעמיד ע"ד

ומלבד זה אפילו היה יוצא הפסק ע"פ ד"ת קשה להכריע הרבים המתחייבים ע"פ ד"ת ושלא ישאר מחלוקת על מקומה כשהי' לפני הד"ת. והכתוב צווח אמת ומשפט ושלום שפטו בשעריכם וכדאיתא בירושלמי מגילה פ"ג על הא דתנן באבות על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום. נעשה דין נעשה אמת. נעשה אמת נעשה שלום. אבל אם הדין אינו יכול להביא לידי שלום, ההכרח לעשותו פשרה ועל כיב"ז תניא בסנהדרין (דף ל"ג) צדק צדק תרדוף אחד לדין ואחד לפשרה כיצד שני ספינות כו' וקשה מאי כיצד וכי לא ידענו מאי פשרה. אלא משום דלא משכחת אזהרה על הפשרן אלא באופן שכופין לעשות פשר. דאלו בכל פשרה שלא נעשה אלא ברצון בע"ד הרי מסתמא יודעים ובטוחים בשני הפשרנים שלא יטו הפשרה לצד אחד יותר מחבירו, ואם לא חשו לכך הרי אינהו דאפסדי אנפשייהו. ולא שייך ע"ז אזהרת התורה אלא ע"כ מיירי באופן שכופין לעשות פשרה. וא"א להעמיד על הדין מש"ה שואל התנא כיצד כופין לעשות פשרה. ומפרש כגון שתי כו'. וע"פ עומק הדין אין לנו במה לכוף את שאינה טעונה לאיבוד. אלא עומק הדין ילכו שניהם ויהיו שניהם נטבעים או מי שיגבר ויטביע את השני והוא ינצל. אבל אין זה משפט שלום. משו"ה כופין על מדת הדין ומחויבין לעשות פשרה. והנראה דזהו מש"א חז"ל בפ' הפועלים שחרב ביהמ"ק על שהעמידו דבריהם עלד"ת. היינו שלא רצו לוותר על הדין שאינו מביא לידי שלום וההכרח להתפשר. וכן הוא בכל מחלוקת שבין רבים לרבים א"א לקוות שצד אחד יכוף את הצד השני ע"פ ד"ת ותשקט המחלוקת, א"כ הטוב והישר לשני הצדדים שיעמידו כל צד מתוכם שני אנשים ועל הנבררים והבוררים אותם לדעת כי מחוייב לוותר מרצונו לצד שכנגדו למען אשר עי"ז יתקיים גם הצד שלו. כי מזה הדרך רועה אבן ישראל, רצוני, שתתקיים אומת ישראל שנמשלו כעפר הארץ. ואוה"ע נמשלו למים שוטפים כדכתיב בס' ישעיה הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון ובשיר הקדוש כתוב מים רבים לא יוכלו לכבות, את האהבה ובשעה שנים מים שוטפים. אינו מתאחד להיות