משיב דבר חלק ג קצב

שהובא בירושלמי היו מוחזקין בו שהוא בנו ואמר עליו שאינו בנו אינו נאמן. ולא האמינו תורה אלא לומר ולהכיר על אחד שהוא בנו ולא להוציא את המוחזק לבנו שהוא אינו בנו. והרי מחלוקת הפוסקים הוא דאע"ג דקיי"ל כר"י מכ"מ אינו נאמן לומר שאינו בנו. ולא האמינתו תורה אלא לפסול את בנו

ועיקר סוגיא זו דירושלמי הובא בתוס' ב"ב (דקכ"ז ב' וקידושין דע"ד) להביא ראי' מכאן לדעת הר"א מפאריש דעיקר מחלוקת ר' יהודה וחכמים הוא אם קאי יכיר גם על בן השנואה ובארנו בס"ד בהע"ש (סי' מ"א אות ט') מדיש מחלוקת אליבא דר"י אי נאמן לומר על המוחזק לבנו שהוא ממזר ואינו בנו. או דוקא שהוא בנו מח"כ ומזה נעמוד על ביאור כל הסוגיא. ר"א בשם ר"י לתת לו אבל לא ליקח ממנו פי' הא דאדם נאמן לומר זה בני מהאי קרא כי את הבכור בן השנואה יכיר. ובזה נכלל להכיר את שאינו מוחזק לבנו שהוא בנו. אבל דוקא כסיומא דקרא לתת לו. ולא שנלמוד מזה דה"ה ליקח ממנו. היינו שיהא האב יורש אותו או שיהא מחויב לפרנסו כדין בן לאב. א"ר יוסי ולא מתניתן היא אמר על העובר שבמעיה ממזר הוא א"נ. אלמא לא קאי יכיר אלא על המפורש בפרשה לתת לו. ולא על בן השנואה להכירו שהוא בן השנואה. ומכש"כ ליקח ממנו שאין בזה רמז בפסוק דיכיר ומשני דילמא על ר"י איתאמרת כו' דס"ל דיכיר קאי על בן השנואה. וא"כ ס"ד דה"ה אפילו שלא לתת לו נאמן לומר שהוא בני קמ"ל ר' יוחנן שאינו נאמן. ומקשה ר"ח עוד היא מתניתא הי' מחזיקים שהוא בנו ובשעת מיתתו אמר שאינו בנו א"נ. שאינו בנו ובשעת מיתתו אמר שהוא בנו ה"ז נאמן. פי' ברייתא זו ע"כ ר' יהודא היא דס"ל דנאמן בבכורה גם נגד החזקה וה"ה נאמן לומר על המוחזק לאינו בנו שהוא בנו. אבל לרבנן אינו נאמן גם בבכורה נגד החזקה אלא בצריך הכירא. וא"כ ה"ה אם הי' מוחזקין שאינו בנו א"נ לומר שהוא בנו אם לא מי שלא הי' מוחזק כלל בזה האב נאמן לכ"ע לומר זה בני. ומעתה דברייתא זו ר"י היא. ומכ"מ תניא ברישא דא"נ לומר על המוחזק לבנו שהוא אינו בנו. ואינו נאמן לומר ממזר לר"י אלא באומר שהוא בנו מח"כ. וה"ז כמו בן השנואה שנאמן לומר בני זה ב"ג וב"ח. משא"כ באומר דאשתו זינתה וה"ז ממזר ואינו בנו א"נ. הרי דגם לר"י לא למדנו דנאמן אלא במפורש במקרא היינו בן השנואה יכיר אבל לא בא"א. וא"כ מאי קמ"ל ר' יוחנן דא"נ לומר בני כדי ליקח ממנו. ומשני אית תנוי תני על קדמייתא נאמן אפילו באומר ממזר ואינו בנו. ואע"ג שאינו דומה לבן השנואה וא"כ ה"א דה"ה שנאמן לומר בני הוא כדי ליקח ממנו מש"ה קמ"ל ר' יוחנן שזה אינו נאמן. למדנו מזה דר' יוחנן ס"ל כברייתא זו דלר' יהודא נאמן בכל אופן לומר שהוא ממזר ומש"ה פסק הרמב"ם (פ"ד מה"נ ה"ב והש"ע סי' רע"ט) אבל נאמן לומר על מי שהוחזק שהוא בנו לומר אינו בנו ולא יירשנו. והוא כברייתא זו דר' יוחנן קאי כוותי'

ובלימוד השיעורין במס' קידושין ביארנו בס"ד שנוי הנוסחא במשנה דקידושין פ"ד רי"א נאמנים. ורש"י גרס נאמן דבאמת א"צ לעדות, האם כלל. ונראה דאע"ג דלת"ק דס"ל שאין האב נאמן. דלא קאי יכיר על בן השנואה מש"ה הוא רבותא דאפי' שניהם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא א"נ. מכ"מ לר"י דס"ל נאמן מקרא דיכיר רבותא יותר בשניהם אומרים דאמירת האב לחוד הי' אפשר לפרש דמיירי שאין האם לפנינו. והאב אומר זה בני מח"כ אז הוא נאמן. אבל אם אומר מאשתו הוא אלא שזינתה ואינו בני א"נ. מש"ה תנן נאמנים היינו דשניהם אומרים וזה לא שייך אלא באופן שזינתה תחת אישה. ומכל מקום בכלל יכיר הוא נמצא דשנוי הנוס' תליא במחלוקת הברייתות. ומיהו נוסחא דנאמן אתי לכ"ע

ממוצא סוגיא דירושלמי דא למדנו דהאומר שזה בנו נאמן אינו מטעם מיגו כפרשב"ם (ב"ב קל"ד ב'), וס"ל דלא למדנו מיכיר אלא במי שהוא בנו להכירו לבכור אבל לא להכירו לבנו וכ"כ בקה"ע שם על הא דתניא שאינו בנו ובשעת מיתתו אמר שהוא בנו נאמן שהוא מטעם מיגו. וליתא דא"כ מאי אשמעינן ר"א בשם ר"י שאינו נאמן ליקח ממנו והרי אפילו ליתן לו א"נ אלא מטעם מיגו. ותו בלשון ירושלמי ר"א בשם ר"י לתת לו, ואין זה לשון הירושלמי אלא לשון המקרא לתת לו פי שנים. מבואר דהאומר זה בני נאמן הוא מדרשא דקרא ולא מטעם מיגו. עוד למדנו דבהא דדייקי בקצה"ח ונה"מ בלשון הרמב"ם וש"ע שם באנשים שאינם מוחזקים שהם קרוביו כו' דדוקא אינם מוחזקים כלל לאפוקי מוחזקים שאינם קרובים. דזה אינו אלא באח ודוד משא"כ בנו השתא במוחזק שהוא בנו נאמן לומר שאינו בנו. מכש"כ במוחזק שאינו בנו נאמן לומר שהוא בנו. וכך מבואר בירושלמי הנ"ל, וזה תליא במחלוקת רבנן ור"י וקיי"ל כר"י

והנה בבן נשתוו הרא"ש והרמב"ם דלא כרשב"ם. אלא לעולם האב נאמן לומר שזה בנו וגם זה בכלל יכיר שהוא בן אבל באח בדברי הרא"ש אין הכרח לומר דנאמן לומר זה אחי. ואע"ג דהרא"ש כתב בזה"ל דאי ליורשו מ"ש דאם אמר יש לי בנים נאמן ואם אמר יש לי אחין א"נ. כבר פי' הגר"א שם סק"א משום דתנן סתמא א"נ ומשמע בכל ענין. פי' אפילו בדאיכא מיגו וזה ודאי אפי' אחי הוא נאמן. אבל ודאי אינו דומה נאמנות דבני דנ"ל מיכיר (ולא כרשב"ם) לנאמנות דאחי שאין לזה דרשה

אבל הרמב"ם ואחריו השו"ע כתבו דנאמן אדם לומר זה אחי כמו זה בני. ומשמע אפילו בלא מיגו ולא כהה"מ והכי מבואר בפי' המשניות בב"ב שם. ומה שאמר באח אינו נאמן לענין יבום וחליצה אבל לירושה יורש נכסיו, ואי יש חילוק בין בני לאחי לירושה הרי נוח לפרש הכל בירושה ג"כ. דזה בני נאמן אפילו שלא מצד מיגו. וזה אחי א"נ במקום שאין מיגו. אלא פשיטא להרמב"ם דאפילו זה אחי נאמן לעולם. אלא שלא נתבאר מקור לזה הפסק וכבר נתקשה בזה הלח"מ והגר"א. ונראה לענ"ד דלמד מדקאמר בב"ב שם ליורשו פשיטא ואי איתא דתלמוד דילן ס"ל בהא כהירו' דלמדין זה מיכיר א"כ מאי פשיטא הרי אין זה פשטא דקרא. והמצאת הרא"ש דמקשה ממשנה דקידושין לית ליה להרמב"ם. ובאמת לא הבנתי בלשון יש לי בנים ירושה. הרי לא ביאר מי ומי בניו אלא שיש לו בנים. וא"כ צ"ל דתלמודא דילן ס"ל דמן הסברא הוא שאדם נאמן לומר זה יורשני וא"כ ה"ה זה אחי

והנה ידוע מחלוקת הרמב"ם (הל' יבום פ"ג) עם שו"ת הרא"ש באשה שזינתה ואומרת מפלוני נתעברה והוא מודה שהולד ממנו ונאמן הוא לענין ירושה לדעת הרמב"ם והרא"ש חולק. וטעם מחלוקתן הביא מע"כ נ"י בשם הגאון ש"ש דברים תמוהים, ואין זה הספר בידי בשעה זו. אמנם אנחנו ליישב דעת רבותינו הראשונים אנו באים. ונאמר דודאי אזלי לטעמייהו דאע"ג שנשתוו בהא דנאמן אדם לומר זה בני ויורשו אפילו בדליכא מיגו ולא כרשב"ם. מכ"מ נחלקו בטעמא דהרא"ש ס"ל שהוא מדרשה דיכיר. וכמ"ש מלשון הירושלמי שנאמן לתת לו ומש"ה דוקא זה בני ולא זה אחי. ולפי זה בעינן שיהא מכיר לאחרים. היינו שאחרים יאמינו לדבריו עפ"י מה שהאמינה תורה לדבריו. וזה אינו אלא באומר ודאי שכן הוא משא"כ באומר שמאמין לדברי האשה נהי שהוא יכול להאמין על עצמו מה"ת כמ"ש הרמב"ם בה' ק"פ (פ"ד ה"א) שורת הדין שאינו נאמן והרוצה להחמיר ע"ע ה"ז משובח ויביא פסח שני. מכ"מ אין יכול בהאמנתו להכירהו לאחרים שאין מאמינים לה מש"ה אינו יורשו. אבל דעת הרמב"ם דאפי' האומר זה אחי נאמן ליורשו וא"כ אינו מדכתיב יכיר אלא מצד הסברא הוא נאמן להוריש את נכסיו. א"כ אחר שהוא מאמין לה שהולד ממנו ה"ז נאמן להורישו אבל בחליצה ויבום אין בהאמנתו כלום

עוד אחת העיר מעכ"ת נ"י. במה שכתבתי בהע"ש סי' הנ"ל שאינו יכול להכיר את הבכור אלא כשנולד ומיקרי על פני ולא כשהוא עובר. והקשה מעכ"ת נ"י א"כ ה"נ להכירו שהוא ממזר ג"כ אינו נאמן. ואנן תנן בקידושין פ"ד דרי"א נאמן באומר על העובר שהוא ממזר. ומה שיישב דמש"ה נאמן משום דהוי כמו שהעידו קודם המעשה וא"צ עדים. במח"כ לא זו הדרך ליישב קושי' זו. דא"כ מ"ט דת"ק הרי לא פליגי אלא בדרשה דיכיר. ותו הרי בא להעיד שכן הוא כדי לפוסלו והאיך הוא קודם המעשה. אבל מעיקרא לק"מ לשיטת הר"א מפאריש דנאמנות לומר ממזר למדנו מדכתיב בן השנואה יכיר. א"כ הרי לא כתוב על פני אלא על כי את הבכור כמו במקרא הקודם לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור. ושם ודאי לא קאי דיוק על פני רק על