משיב דבר חלק ג קצ

רבא אינו כן. אלא אפי' דמקבל אונסין ג"כ יש נ"מ בין שכיחי ללא שכיחי מכ"מ נ"מ באומדן דעת המתנה והכי הלכתא כרבא. הרי דפסק הרמב"ם ברור בסוגיא. וזהו דעת מעכ"ת שי' דלעולם אומדין דעת המתנה

עוד הי' לנו לדון כאן מצד הלשון שהעתיק מעכ"ת שי' שמחויב לעקור דירתו מקרעצים בלי שום אונס כו' מבואר שאנו מדברים על מי שרשאי לעשות כן ובזה התחייב א"ע. משא"כ כשחלה והוא מסוכן. אפילו היה בדעתו ורוצה לצאת לא היינו מניחים אותו וא"כ אינו מחויב. הן אמת דכל עיקר לשון השלשה זה אינו בדיוק שהרי לצאת בלי שום אונס. אינו מכוון והכי מיבעי בלי שום טענת אונס. אבל בלי שום אונס משמע להיפך שמחויב לצאת בלי שיאנסו לכך. אלא שאנו מבינין דכך הי' הכוונה וגם כי לשון השלשה אינו שטר הנמסר ליד בע"ד אלא רשימת זכרון דברים בעלמא ביד השליש ומש"ה לא דייק מר ורשם כעולה על דעתו אמנם עיקר ההשלשה תליא בלשון שבע"פ ולא ידעתי איך נמסר אם שמחויב לצאת או באם שלא יצא יהי' המעות של שמעון

סימן ו ב"ה ג' י' שבט תרמ"ו. כבוד הרב המאוה"ג וכו' בק' הלווטשין

הגיעני מכתבו אשר שאל חוות דעתי הקלה. בשני בע"ד רש"ד וגיסו רש"ש. שהיה לרש"ש בית על קרקע קאזאנא והיה משלם מס מידי שנה שנה. ואח"כ קנה רש"ד זה הפלאיין מן הקאזנא. והניח לרש"ש לדור בביתו כשהיה. ועתה סותר רש"ש ביתו זו ורוצה לבנות מחדש ולעשות בה חנות ומוחה רש"ד בידו, והנה לא ביאר מעכ"ה נ"י שמץ דבר טענות שני הצדדים רק הביא לשון מה שנמצא בפנקס הקהל דק' בלינוץ. שרש"ד היה מצוה ומזהיר לבניו שלא לנגוע חלילה בהבית והפלאיין שדר בה רש"ש כל ימי חייו שלו בכל הזכות ויפוי כח שהיה לו עד אז שנמכר ובלבד שלא ימכור רש"ש לאחר. וכשירצה למכור מחויב למכור ליורשיו של רש"ד והנה אם נדון בתוקף אותו כתב. לכאורה אינו אלא מן המתמיהין שהרי אין זה אלא מצוה ומזהיר לבניו אחריו. שאין בזה ממש אלא בתורת מצוה לקיים דברי המת. ובנ"ד הרי עומד הוא בעצמו ומוחה. וא"כ ה"ז שאלת מע"כ כשאלת נ"נ לדניאל החלום ופתרונו אלא נראה שכך הענין. דבאמת אותו הקניה מן הקאזנא היה שלא כדין שהרי יש לרש"ש חזקה בזה הפלאייץ. ולא מיבעי אם רוצה רש"ש לקנות אותו הפלאייץ הוא קודם ומוציא מן הקונה הראשון מדינא דבר מצרא. ואפילו במשכנתא פסק הרמ"א (בסי' קע"ה מנ"ז) שהמלוה יכול לסלק להקונה אפילו מן העו"ג יש כאן דינא דב"מ כמ"ש התוס' (ב"מ ע"ג:). וה"ה בשוכר כמ"ש הסמ"ע שם ס"ק קט"ז ואפילו לדעת המחבר שאין בזה דינא, דב"מ. נראה דזה אינו אלא במלוה ושוכר שמתחלה לא ירדו לאותו בית ושדה אלא לזמן. משא"כ כאן בשל קאזנא דמחזיקין ודרין בה כל ימי חייהם פשיטא דהמחזיק יש לו להוציא מן הקונה. אכן אפילו אין רש"ש רוצה לקנות כלל מכל מקום היה אסור לקנות ולהפסיד בזה להמחזיק בה. וכדאיתא בב"מ דע"ג ב' אי הוי ידענא ליה למר לא הוי זבנינא ליה. ואפילו בדיעבד שכבר קנה אם ע"פ חקו המדינה אין מוציאים בעה"ב מחזקתו כ"ז שהוא משלם המס אין להקונה זכות להוציאו מחזקתו. ואפילו הקונה בית מעו"ג שהי' משכיר לאחד ג"כ איתא בתקנות שהביא במסגרת השולחן (סי' קמ אות ה) דאין להקונה מיד העו"ג להוציא המוחזק אלא יפרע בעל החזקה להקונה כמו שהיה פורע לכותי ואחר שכן הי' והי' המעשה שבשעה שקנה רש"ד הפלאייץ מן הקאזנא הי' צווח רש"ש והבטיח לו שלא יגע בחזקתו כל ימי חייו. וגם הזהיר בכתב לבניו אחריו שלא יגעו בזכותו כל ימי חייו. ובזה האופן נתפייס רש"ש והניח לו לקנות הפלאיין ועתה טוען רש"ד שלא הרשה לו אלא באותו בית ולא לבנות אחרת ורש"ש טוען שהוא בחזקת יפוי כח שהיה לו קודם הקניה. וע"ז הוא מביא לשון האזהרה לבניו. וא"כ הוא הדבר הדין עם רש"ש ושרי לבנות מחדש ולעשות חנות כמו שהיה יכול לפני הקנין. אבל לא יכול ליקח פאטענט על שיינק שהרי זה לא היה יכול מק דם שנמכר הפלאיו ואפילו טוען דמאי איכפת לרש"ד אם יקח פאטענט על שמו אין זה טענה. דשמא לא יחזיק השיינק כפי חקי האקציז ויגיע היזק לרש"ד

ומה שנכתב בפנקס שהתנה שלא ימכור רש"ש לאחר, והקשה מעכ"ה הלא בל"ז אין יכול למכור כדאיתא בסי' רמ"ח. במח"כ אין הכונה דכאן להפי' בשו"ע דהתם הפי' שאין יכול למכור ולהוציא לחלוטין אפילו אחר מותו מיד הנותן או יורשיו אבל יש שהוא בחיים יכול למכור לאחר הפירות שיש לו וע"ז התנה שלא ימכור לאחר כלל אפילו כ"ז שהוא בחיים. ובזה התנאי א"ל דיני תנאים כלל. שהרי באמת גוף הפלאיין של הקונה אלא שחזקת פירות הוא להמחזיק. ונתרצו אז זה לזה על אותם האופנים ולא נאמרך דיני תנאים אלא בנותן לאחר ולאחר מעשה המתנה התנה עלי' כמש"כ הרמב"ן במלחמת ה' ביצה פ"ב בשם הראב"ד גבי ההוא גברא דא"ל הבו לי' ד' מאה זוזי לפלוני ולנסוב ברתי. והנראה שגם בעל המאור שלא כתב הכי אינו חולק בזה אלא משום דבעובדא דביצה מיירי במתנת שכ"מ כמ"ש הרמב"ן ז"ל שם בזה ס"ל לבעל המאור דמתנת שכ"מ כמסורין לידו ממש. ולא כמו שקונה באיזו קנין דמהני בבריא אבל אינו בידו ממש. וזהו דעת בה"ג ורי"ף ורמב"ם בפי' מתנת שכ"מ ככתובין וכמסורין בידו ואכ"מ לבאר ומבואר בחבורי הע"ש (סי' קל"ה אות ה') בס"ד. אבל הא פשיטא דהמצוה ליתן לפלוני בתנאי שיעשה כך א"ל להתנות בדיני תנאים. וה"נ במצוה לבניו שלא יגעו בפלוני אם לא בזה האופן לא בעינן כל דיני תנאים

נראה הפסק אם כך היה הטענות שביניהם. ומע"כ וב"ד ששמעו מה שטוענים. ואם יש ביניהם טענות אחרות אין לנו לחוות דעת עד שיודיעונו והנה מעכ"ה הודיע במכתבו שכבר עמדו לפני, גדול אחד בד"ת ופסק להם שילכו בערכאות. וזה מתמיה מאד האיך אפשר ליתן פס"ד כזה ואולי היה הפסק לחקור בערכאות אם היה כח בדינא דמלכותא להוציא את המחזיק מחזקתו. אכן אפילו היה כזה ג"כ לא הי' הקונה יכול להוציא את המחזיק מחמת התקנה כמש"כ לעיל, ותו דא"כ על מה הוציאו והפסידו כ"כ מעות כמש"כ מע"כ הלא אין זה אלא ידיעה בעלמא ע"כ נפלא ממני זה הפסק. וה' יצילנו מן השניאה ויעמידנו על קרן אורה

סימן ז כ"ה א' כ"ח מ"ח אדברה נא שלום לפ"ק כבוד חרב וכו' מכתב מעכ"ת נ"י מן יום ד' ג' דנא הגיע לנכון ולא היה לי למהר תשובתי מצד הענין, באשר עוד לא הגיע העזבון לידי. וכאשר יגיע מסתמא אמהר לשלחם למעכ"ת נ"י וכתורה יעשה אכן הי' לי להשיב מפני כבודו דמר ניהו רבא דעמי' וגם לברר הדברים להלכה ולמעשה בעזרו ית"ש. אכן אדמה כי לא נכחד ממעכ"ת צ"י טרדת הישיבה הק' העמוסה עלי וביחוד בתחלת הזמן וחדשים לבקרים באים להסתופף בצל עץ החיים. ועלינו להכניס ולהכיר לכ"א מקומו. ולהשגיח ולפרנס ולהעמיק בשיעורין בעזר הנותן עצמה לאין אונים כמוני וביותר בזה הזמן הישיבה הק' רחבה ונסבה למעלה. ונתרבו היושבים לפני ה' בשקידת התורה ועמלה והוא ית"ש ברחמיו יעיר צדק מקרוב ומרחוק לפרנסה ולכלכלה וכ"ז הניעוני להשיב עד כה

עתה באתי ומראש הגדתי כי לא נעלם ממני הגהת הרמ"א בסי' ר"פ שכ' שאין לנו לחוש שמא נולדו בנים ועוד יבואר לפנינו מה שעלינו להעמיק בזה הדין בעזרו ית'. . אמנם כ"ז, אינו אלא כשאין מקום לחקור ולעמוד על הברור משא"כ במקום שאפשר לברר. הגע עצמך אם מת והניח אשה שיש לספק אולי היא מעוברת וכי אפשר להניח להאחים לירד לנכסיו. ולא להמתין ער שנצא מן הספק אפילו באיסורין שדעת הרמב"ם וראב"ד דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא. מ"מ במקום שאפשר להתברר החובה מה"ת לעמוד על הברור ומקרא מלא הוא רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא היינו אפילו בעת שא"א להכיר אם האילן מוציא פרי. עלינו להמתין