משיב דבר חלק ג קפט

הוי יהיב ליה. באמת דייק הרמב"ם והוא לשון המחבר אין רצוני שיהיה לשמעון תרעומת עלי שהפסיד בגללי. הוסיף רבינו תיבת שהפסיד בגללי דבל"ז לא מהני סברא זו אין רצוני כו' להיות בע"ד והרי אפילו בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה. ואע"ג דודאי אינו רוצה שתפסיד אשתו. וה"נ בשביל אין רצוני אינו כלום אלא שיפסיד בגללו ואפשר שינקום ממנו בעת מצוא משום הכי מקרי בע"ד וה' יאיר עינינו

סימן ה תשובה לק' דרעוונא להרב אב"ד שי' על דבר אשר השליש ראובן מאה רו"כ ביד ב"ד עבור שמעון באם לא יצא לזמן ידוע מקרעצים ימסרו הסך הנ"ל לשמעון ופרשו בלשון כתב השלשה בזה"ל שמחויב לעקור דירתו בלי שום אונס הן אונס, דשכיחא הן אונס דלא שכיחא. והנה לפני הזמן המוגבל חלה ראובן באופן שלא ידע משום ענין. וגם מת ר"ל עתה בא שמעון להוציא זה הסך מיד ב"ד

ושאלת חכם כמי"ב חצי תשובה. ובא לחלק באופן אונס דלא שכיחא דדוקא, אם היה אפשר לו לעקור דירה אלא שאינו רוצה משום דאירע לו אונס כגון שאין לו מקום לדור וכדומה הוא דהתנה דבכל אונס מוכרח לצאת. אבל בחלה ומת שאינו יכול לצאת בזה לא עלה על הדעת לחייבו מאה רו"כ. זהו דברי מר והוסיף לבאר בזה"ל רק שנאמר כמו אונס דשכיחא אמרינן הו"ל לאסוקי אדעתא. וכמו כן נאמר מאחר שיש חילוק בין אונסין לחלה הו"ל לאסוקי אדעתי' זה לא שייך כלל באונסין דלא שכיחא למימר הו"ל לאסוקי אדעתא עכ"ל. רצון מע"כ שי' ליישב שלא יקשה ע"ז החילוק מהא דלא מחלקינן בכה"ג במקום דלא פירש שמקבל אונסין כלל. והסכים הש"ך חו"מ (סי' נה) דמכ"מ אונס דשכיחא הו"ל לאסוקי אדעתא ולפרש. ומשו"ה חייב אפילו אירע אונס ואין נ"מ אי האי אונס דשכיחא באופן שיכול לקיים הדבר אלא שאינו רוצה מחמת האונס בין שזה האונס מונעו שאינו יכול לקיים דבר. וכן הוא באמת שהרי הא דפסקיה מברא הוא אונס שאינו יכול לבוא כלל. ואמרינן בגמ' דכתובות ונדרים דמשום דהוא אונס דשכיחא הו"ל לאסוקי אדעתא. והא דתנן במשנה דנדרים ועיכבו נהר ה"א נדרי אונסין. מפרש הש"ך כמש"כ הרא"ש דהפשרת שלגים שאינו שכיח כ"כ. וא"כ הי' מקום להוכיח דה"ה במקום שפירש אפילו אונס דלא שכיח. אין נ"מ אם יכול לקיים אלא שאינו רוצה. אם אינו יכול לקיים כלל. ובא מעכ"ת שי' ויישב סברתו דבשלמא היכא דלא פירש כלל והא דאבד ההשלשה באונסא דשכיחא הוא משום דהו"ל לאסוקי אדעתא ולפרש. א"כ אפי' אופן שהאונס מונעו מלקיים מכ"מ הו"ל לאסוקי אדעתא ולפרש. משא"כ באונסין דלא שכיחא שלא, אבד ההשלשה אלא משום דפירש שיהא אבד אפילו באונסין דלא שכיח. שפיר אפשר לחלק דלא פירש אלא באופן שאפשר לקיים דברו משא"כ באופן שא"א ע"ז לא התנה ולא עלה על הדעת לחייבו

ולכאורה לא נמצא מקור לדברים אלו. ואדרבא היה מקום להוכיח להיפך מדרצה הגמ' דריש כתובות ונדרים דכ"ז להוכיח מהא דשמואל דאמר בהא דפסקיה מברא דלא שמיה מתיא. אלמא שאין טענת אונס כלל. והרי אכתי לא ידע הגמרא סברא דהוי ליה לאסוקי אדעתא. ורק שאין טענת אונס כלל. ומ"מ אפילו באופן שאינו יכול לקיים דברו אין אונס. הרי דאין חילוק ה"נ במקום שפירש אפילו באונס דל"ש אין נ"מ באיזה אופן שבא האונס, מ"מ נראין הדברים כסברת הרב, ונהי דלפי הס"ד שאין טענת אונס כלל אין נ"מ גם בזה. מ"מ לפי המסקנא דיש טענת אונס ואפילו פי' כל אונסא דמתייליד קי"ל בגיטין דף ע"ג דמ"מ באונס דלא שכיחא כלל אינו חייב ה"נ יש מקום לחלק אפילו באונס דשכיח קצת אלא שלא בזה האופן קיבל על עצמו משום שאין בידו לקיים דברו: ונראה דזהו כוונת הרמב"ם הל' מכירה והמחבר (סי' רכ"ה ס"ג) אחר שפירש אונסין דלא שכיחי כמו נפסק הנהר או חזר הנהר כו' כתבו וה"ה לכל תנאי ממון שאומדים דעת המתנה. ואין כוללין באותו תנאי אלא דברים הידועים שבגללן היה התנאי. והם שהיו בדעת המתנה בעת שהתנה עכ"ל. ואי הכוונה שבאו רבותינו להוציא אונסין דלא שכיחי. הא כבר כתבו וכיב"ז אונסין שאינו מצוי כו' אלא באו ללמד דאפילו אונס המצוי. אלא שאומדין דעת המתנה שלא בגלל זה האופן התנה זה התנאי. והיינו שהביא הטור זה הדין בשמו של הרמב"ם אבי תעודה הלז. והד"מ כ' ע"ז שכ"כ בהג"מ פ' א"נ הרי שהבינו שיש בזה חידוש דין. ואם שלא ביארו הה"מ והסמ"ע כמש"כ. ומשמע שהבינו שדין זה פשוט ומוכרח מאונסין דל"ש. ולפי דברינו אינו כן. ולדבר זה הערני חבר א' מיושבי שבת תחכמוני הישיבה דפ"ק יצ"ו

ונראה עוד מלשון הטור דמסיק על דברי הרמב"ם אלו. כההיא דר"פ ור"ה בריה דר"י זבין שומשמים כו' עד שודאי לא היה בדעתו על אונס כזה. ולא סיים משום דלא שכיחי אלא אפילו היה שכיח. מכל מקום הרי שכר מלחי להעביר בספינות על המים וכשקיבלו כל אונסא היינו כשאפשר להעביר במים אלא שיש עקולי ופשורי. וסכנות שבירת הספינה מה שגורם מניעת הרצון להעביר כמו שהתנו. אבל כשנסתם הנהר וא"א להעביר אלא בבהמות ולא עלה עה"ד מעולם שיעבירו בבהמות. ופי' יפה הוא בגמ' דעובדא דרבינא ועובדא דר"פ ור"ה בריה דר"י תרי מילי נינהו. עובדא דרבינא היה הפסק משום דלא שכיח כלל. ועובדא דר"פ ור"ה בריה דר"י היה הפסק משום דא"א לקיים התנאי כלל, אבל מה נעשה שברמב"ם הובא מעשה דר"פ ורב הונא בריה דר"י וסיים הטעם משום דהוי אונס שאינו מצוי. וכלשון הגמ' אונסא דלא שכיחא הוא וא"כ לא מההיא דר"פ ור"ה בריה דר"י למד הרמב"ם זה הדין

אלא נראה דהרמב"ם למד זה הדין מגוף הסוגיא שהקשה רבינא לרבא מדתניא אם לא אעמוד מחולי זה ונפל עליו בית או הכישו נחש הרי זה גט. ודחה רבא דהברייתא ע"כ משבשתא היא ותפוק ליה משנתינו ה"ז גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש ומת בתוך י"ב חודש הרי זה גט ואין לומר דרבינא ידע ליישב דשאני גט משום דניחא ליה דלא תפול קמי יבם כדאיתא בל"ק דכתובות ובנדרים (כ"ז). או משום דאין אונס בגיטין מטעמא דצנועות ופרוצות. א"כ מהברייתא ג"כ לא קשה לא מיבעי לל"ק דניחא ליה כו' א"כ אין הכי נמי בזה שהוא אונס שאינו מצוי ואפילו לל"ב דאפשר לחלק כמש"כ התוס'. מ"מ הרי אינו פשוט כ"כ והרי גם התוס' לא הוכיחו מכאן סברתם, ולא עוד אלא דהרמב"ם ודאי לית ליה חילוקי התוס' והאומר אם לא אבוא לי"ב חודש ונפל עליו בית הרי זה גט שהרי גם בהא דאם לא אעמוד מחולי זה ונפל עליו בית פסק דהוי ספק מגורשת והכי הוכיח בית שמואל (סי' קמ"ה ס"ק י') ע"ש

וא"כ אינו מובן הא דרבינא. ואין לומר דכסבור טעמא דמשנתינו דמת הרי זה גט משום דמיתה שכיחי והוי ליה לאתנויי. דאאל"כ דמשנה מפורשת בנדרים דחלה הוא או שחלה בנו ה"א נדרי אונסים. ולא אמרינן הוי ליה לאתנויי בחולי דשכיחי. אלא ודאי לא מיקרי שכיחי. ובסוגיא דנדרים מבואר דמדמין דיני תנאים לנדרים בפשיטות. אלא צ"ל דודאי ידע רבינא זה העיקר דגט שאני אם מזה הטעם או זה הטעם. ויתד היא שלא תמוט ורק לא שייך זה הטעם דניחא ליה כו' או תק"ח משום צו"פ. אלא במה דבטל בשארי תנאים משום דלא שכיחי. אבל במה דבטל משום דאומדין שלא היה בדעתו לכך אפילו שכיחא. בזה אין מקום לחלק בין גט לשארי דברים בין לטעם דניחא ליה שלא תפול קמי יבם והרי אומדין דעתו שדייק אם ניתי מחולי זה. הרי דלא משום דחייש ליבום. אלא אותו החולי גורם בין לטעם דצו"פ לא תקנו אלא באונסין דלא שכיחי. שאין בידינו לתקן שלא יקרה אונסין דל"ש אח"כ. וא"כ יש חשש. משא"כ במקלקלים הלשון הרי אפשר לתקן הלשון שלא יהא נראה כמדקדקים דוקא מחולי זה וכדומה וא"כ הדר הדין למקומו. מעתה שפיר הקשה רבינא לרבא אם איתא דאונס דלא שכיחא מבטל התנאי בכ"מ. וה"ה במקום שאומדים שלא לזה כוון המתנה א"כ נהי דבגט שאני במקום דלא שכיחא. אבל בביטול התנאי משום שאומדין דעת המתנה אין מקום לחלק בגט. אלא ודאי בכ"מ אין נ"מ במקום שמקבל אונסין בין שכיחי ללא שכיחי כלל. וה"ה שאין מדקדקין עוד באומדן דעת המתנה. מש"ה בגט נמי דבאונס הוי גט מטעם הנ"ל שוב אין נ"מ באונסין כלל. ודעת