משיב דבר חלק ג קפח

מלוה. והשיב לו ר' ינאי שאינו כן שהרי מעות קונין מה"ת. וא"כ אפילו אייקר שרי. ולא תקשה הא מתניתין היא בפ' הרבית יצא השער פוסקין ואפילו לר"ל שרי, הא ל"ק. דהתם מיירי בפסק בפי' משא"כ בנותן סתם על הפירות אפשר דלר"ל אסור ליקח את הפירות שנתייקרו וע' מש"כ התוס' פ' המפקיד (מ"ג.) ג"כ נ"מ לר"ל בין פסק ופי' בפירוש או סתמא לענין היתר השתמשות במעות. ואנן קיי"ל כר' יוחנן ואין נ"מ בזה. שמה"ת קונה הפירות

ר' שמואל ב"ס בשם ר"א אם אמר לו המוכר נשרפו חטיך בעליה והלוקח אינו מאמין הרי זה נאמן. וא"צ לשבע כדין שומר. ר"י מקשי. מה אנן קיימין אם בשקנו לו מעותיו פי' באופן שהמעות קונין (או שהלוקח רוצה לקיים המקח אפילו אם נשרפו אלא שאינו מאמין) שלו נשרפו. הרי של הלוקח הם. והמוכר הוא שומר עליהם ואמאי א"צ שבועה ואם לא קנו לו מעותיו. והלוקח חוזר מן המקח שלזה נשרפו. אמאי ישבע הרי מחזיר לו מעותיו (וקושיא זו אינו אלא לר' יוחנן דד"ת מעות קונות. וא"כ אם הלוקח רוצה לקיים המקח אם יביא עדים שנשרף או ישבע. ודאי בעי לשבע כדין שומר אבל לר"ל לא קשה דאפי' הלוקח אינו רוצה לחזור ומבקש שישבע ויאבד מעותיו יכול המוכר לומר שאינו רוצה לשבע. ויחזור את מעותיו שהרי ע"פ הדין לא קנה אלא שחייב מי שפרע אם לא נשרפו וע"ז לא צריך שבועה). זהו פי' הירושלמי לדעתי. ואם יזכה מע"כ נ"י להוציא לאור הדפוס פירוש הירושלמי מס' ב"מ ברצות ה' דרכו אזי יכול הוא ומבקש אני להדפיס בשמי פירושי. והמקום ית"ש יעמידנו על קרן האמת. והיא התכלית והחותמת. ומעכ"ה נ"י ימצא לעשות תושיה כפלים ויאירו עיניו באור שבעתים ומברכותיו תבורך נפש ידידו מוקירו ומכבדו העמוס בעבודה נפתלי צבי יהודא ברלין: סימן ג'

עוד כתב הה"ג הנ"ל ע"ד הפסק של הרמב"ם בהל' מע"ש פ"ד שרשאין להחליף על הסלע החסר כדי אונאה. והוא נגד התוספתא מע"ש כמה תהא הסלע חסר ולא יהא מחליפין כו' ותו תניא בתוספתא ב"מ פ"ג כשם שמוציאין לחולין כך מוציאין למע"ש ובלבד שלא יתכוין להטיל סלע על השני. והוא נגד פסק הרמב"ם ופי' הריב"ן שהביאו התוס' ב"מ (נ"ב:)

תשובה ע"ז. ע"כ יש שבוש הדפוס בתוספתא דמ"ש, וצ"ל ויהיו מחליפין. ולא משום פסק הרמב"ם הנני אומר כן. אלא שע"כ סוגית התוספתא כך הוא. שהרי בתוספתא דב"מ שם תניא כמה תהא הסלע ולא יהא בו אונאה. ואין להגיה גי' התוספתא עפ"י הגמרא ב"מ שהביא התוספתא ויהא בו אונאה דע"כ הירושלמי שהביא התוספתא זו בשלימות ולא רמי ממתניתין מסתמא הי' להם הנוסחא ולא יהא בו אונאה: וכבר כתבו התוס' בכורות (כג) שנחלקו התלמודים גם בנו' המשנה וכ"ש בנו' התוספתא ומי שרגיל בתוספתא וירושלמי מבין כי נוסחת התוספתא שלפנינו נשענת ע"ד חכמי ש"ס ירושלמי ולא ע"ד הבבלי. וגם בתוספתא זו נראה כן דתניא בתוספתא שלפנינו סלע עד שקל דינר עד רובע פחות מכאן אפילו איסר אין להוציאה. ובש"ס דילן הובא נו' פחות מכאן איסר אסור. ופירשו אביי ורבא ולדידהו אין מקום לנו' אפילו אבל בירושלמי הובא זה הנו' ופירושו פשוט אם נחסר יותר משקל אסור להוציאה אפילו בשווי' משום שבקל להונות ולמכור על שקל וע"ז תני אפי' נפחתה עד איסר אסור להוציאה לגמרי. מכל זה מבואר דנו' התוספתא לדעת הירושלמי צ"ל ולא יהא בה אונאה וממילא הנוסחא בתוספתא דמע"ש משובש, ולא עוד אלא אף לתלמוד דילן ישוב ר"פ אינו אלא לרבא דקאמר מאן תנא טלית ר"ש. אבל לאביי יש ליישב להיפך היינו משנתינו כפשוטו. והתוספתא היינו ממטה למעלה ובזה מיושב דברי הרי"ף דגריס רבא. והקשה הרא"ש מהא דמקדים רבא לאביי. אבל שיטת הרי"ף דכאן הקדים הגמ' ללמד דישוב ר"פ רק לרבא רבי'. ומה שהקשה מעכ"ת מהא דתני בתוספתא דב"מ כשם שמוציאין לחולין כו'. בירושלמי מבואר דזה הבבא נשנית רק על הא דקמי' בד"א בסלע ודינר אבל בדינר זהב ובמטבעות כסף פי' שאין יוצאת במדינה זו. מוציאין בשווין. וע"ז תני כשם שמוציאין לחולין כו' ובלבד שלא יתכוין להוציאן פי' שאין לו מקום להוציא המטבעות מש"ה מחליף על מע"ש זה אסור. ובתוספתא ג"כ צ"ל ובלבד שלא יתכוין להטיל מלאי על מע"ש. פי' משא הכנסה לידו ממע"ש במה שיחליף. הא מעות היוצאין ודאי שרי להחליף אפילו יש בו כדי אונאה. שהרי התוס' כתבו דמכ"מ שרי להחליף רק ע"מ שיתרצה לשלם אם יתבענו והרי בשאר מו"מ אסור לעשות כן אלא מעות שאני שהרי גם יעשה כן לאחר. וא"כ גם במ"ש שרי

סימן ד לפאסוועל, להרב וכו' אב"ד נ"י קהלה ק' היה נמסר בית המרחץ ובית הטבילה לבעלי ח"ק לסתור, ולבנות ולהשכיר וכדומה. והמה בעלי ח"ק השכירו לאחד על איזה משך. ואח"כ נעשה איש אחד שאינו מח"ק גבאי על כל עניני הצבור עד שעפ"י חוקי הקיר"ה עומד ת"י גם המרחץ ובית הטבילה והוא רוצה לעשות סדרים חדשים בבה"מ נגד רצון השוכר ומסתפק מעכ"ה אם יש בכח הגבאי להפקיע כח השכירות שהשכירו הח"ק. שנית אם מחויבים בעלי ח"ק המשכירים לאשתעי דינא עם הגבאי

והנה ע"ד מוכר אם הוא מחויב לאשתעי דינא עם הבא להוציא מן הלוקח. כבר ידוע מ"ש הנמוק"י ב"מ פ"א בד"ה אחוי טרפך כו'. ומכאן נראה דהא דאמרן לעיל דינא הוא דאזיל כו' אין הפי' שהוא מחויב בכך. והכי דייק לשון הרמב"ם (ה' מכירה פי"ט) שאם רוצה לדון אינו יכול לומר לאו בע"ד דידי את. אבל כ"ז במוכר. משא"כ משכיר אין שום ספק אם היה משכיר ביתו לא' ובא אחד להוציא את השוכר מן הבית. מחויב המשכיר לאשתעי דינא בהדי' וכמבואר בחו"מ (סי' שי"ב סי"ז) דאם הבית קיים אלא שהוא מסוכן לדור בה חייב המשכיר לתקנו וכמו דתנן בפ' האומנין במשכיר חמור. ומתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור ופירש"י חייב המשכיר למכור העור והנבילה כו' אלא במשכיר בית ונפלה אינו חייב לבנותו ומטעם שכתבו התוס' והרא"ש שם אבל כ"ז שהבית קיים דין בית כמו חמור. שהמשכיר מחויב להעמיד לפניו הבית כמו שהשכירו

ומה שחקר מע"כ אי שייך בשכירות אחריות ט"ס כמו במכר במח"כ אין לזה מקום כלל. שהרי אפי' נפל הבית באונס ג"כ מחויב המשכיר להחזיר דמי השכירות מכש"כ אם אחד הוציאו מן הבית בטענה. ונפלא ממני מה שהעלה מע"ל על הדעת דתליא אי שכירות ליומא ממכר הוא ומש"ה יהא חייב באחריות כדין ממכר ובאמת הוא להיפך משום שאין שכירות ממכר גמור אלא שוכר בית חברו, וכשאין לו בית אומר הב לי ביתא ואדור בה וכדאיתא בפ' האומנין (עט ע"א) נימא ליה הב לי ספינתא כו' וזה פשוט

אברא כ"ז אי המשכיר הוא בעה"ב ממש. וא"כ הוא מתחייב להעמיד לו בית זה וממילא מחויב לאשתעי דינא עם הבא להוציא הבית מן השוכר. אבל בנ"ד שהמשכירים הי' גבאים בזמנם על של צבור והשוכר יודע שאין הבית שלהם. א"כ כמו במכירה דהמוכר חייב באחריות איתא בכתובות (ק) ב"ד דזבין אחריות איתמי כך גבאי שמשכיר של צבור אין עליו חיוב אלא כ"ז שהוא גבאי אבל אח"כ שנסתלק מן גבאות הרי הוא כשאר בני העיר ועל גדולי ומנהלי הקהלה שקבלו מעות השכירות לצרכי הקהלה לאשתעי דינא עם הגבאי שבא להוציא את השוכר וביחוד על הרב דכל מילי דמתא עלי' דידי' רמיא. עליו להזהיר למנהלו הקהלה להציל עשוק מיד עושקו הגבאי השני. ובעיקר הענין איני רואה מקום לבטל השכירות שהשכירו הח"ק בשעה שהיו גבאים וקבלו בני העיר אותם. ומה שעשו עשוי ואין גבאי הבא אח"כ רשאי לבטל מה שעשו הקודמים

ואשר נתקשה מע"כ בפסק הרשב"א והובא בהגהת רמ"א (סי' רכ"ו) דאם נתן לו במתנה לא יוכל לטעון הנותן לא ניחא לי' כו'. והקשה מע"ל אמאי הא מתנה ג"כ אי לא אהני לי' לא