משיב דבר חלק ב צז

זוחלין וע"כ שפיר כתב הרמב"ם דדוקא רבו גשמים על הזוחלין פסולים, אבל מחצה על מחצה לא נפסל כנ"ל: וראיתי בב"י ליו"ד (סי' ר"א) שכתב שם בשם תה"ד והמהרי"ק דפסול נוטפין רבו על הזוחלין הוי פסול מה"ת, והביא בשם המרדכי שכתב דאינו אלא דרבנן, והדרכי משה שם (ס"ק ז') כתב בשם המרדכי בשם ר"י דסובר דפסול זחילה אינו רק דרבנן ע"ש מש"כ שם, וי"ל לפי דברי הפני יהושע הנ"ל דמאן דס"ל פסול שאיבה רק דרבנן דה"ה פסול זוחלין כנ"ל א"כ י"ל דר"י אזיל לטעמיה דס"ל דכולו שאוב אינו רק מדרבנן כמבואר בכמה מקומות בתוס' בש"ס והובא בטור יו"ד שם ובבית יוסף שם ע"כ כתב הר"י דפסול זוחלין ג"כ רק פסול דרבנן, ויש לפלפל הרבה במש"כ הדרכי משה שם דאף דפסול זוחלין הוי מה"ת עכ"ז החשש שמא ירבו הנוטפים אינו רק חששא דרבנן וגם יש לדון הרבה עפ"י מש"כ בקונטרסי במה שכתבו התוס' דנימא קמא קמא בטל ואין הפנאי גורם להאריך ע"כ הוכרחתי לקצר בכ"ז: ומה שהקשה כת"ר על מש"כ להקשות על משכנ"י דכתב להחמיר כ"ז דאין בהם כשפה"נ, והקשיתי דהא השקה מהני להכשיר מים שאובין אף בנקב כחוט השערה, וע"ז הקשה כת"ר דניחוש דילמא נסתם הנקב, תמיהני עליו בזה דהא ידוע משניות וסוגיות ושו"ע דספק מים שאובין כשר א"כ ה"ה הכא דהספק הוא שמא לא נסתם הנקב מעולם ודאי דאזלינן לקולא, וגם דה"א בנ"ד דעיקר החשש הוא במקוה הסמוך להנהר שמא מן הנהר הוא בא ואין לו מקור בפ"ע וע"כ אין דינו כמעין, משום דעיקר משיכתו הוא מן הנהר דרך הנקבים וכמ"ש המשכנות יעקב שם והא כיון דהוי ליה חזקה טובה שיורדים המים דרך הנקבים מן הנהר למקוה, בוודאי לא חיישינן שמא נפסק ונסתמו הנקבים כידוע בכולי ש"ס דאזלינן בתר חזקה, וכל הטוען דבר מחודש עליו להביא ראיה, ולא חיישינן בכל חזקה לשמא נשתנית לאח"ז, וגם הא מצינו לשיטת הראבי"ה והובא ברמ"א (סעיף נ"ב) דמקוה הסמוכה לנהר אם יש בהם הרבה נקבים מצטרף לכשפה"נ משום דארעא כולא חלחולי מחלחלא כמבואר בחגיגה (דכ"ב) ובוודאי לא בעינן לראות בכל יום ויום שמא נסתמו לאח"ז אף דהוי חשש בדאורייתא וכש"כ בנדון השקה לנהר להכשיר מים השאובין דסגי בזה נקב כחוט השערה וגם לא הוי רק חשש מדרבנן, ודאי לא חיישינן שמא נשתנית לאח"ז, כמבואר בכמה דוכתי בש"ס ומהם סכין לאחר שחיטה דלא נבדק, דכ"ז דלא חזינן ריעותא לא חיישינן כלל אם נאבד, וע"כ אף שכתב הרמב"ם בפי"ד מהל' אבות הטומאה דאף דספק שאובין כשר, עכ"ז אין מורין כן לטבול במקוה זה לכתחלה רק אם עבר ועשה טהרותיו טהורות עכ"ל, בע"כ זה לא שייך רק דהיכא דנולד לנו ספק אי נפלו בו ג' לוגין מים שאובין או לא אבל היכא דלא נולד לנו ספק בודאי אין לנו להחזיק ספק כידוע: ומה שכתב על מש"כ להוכיח דדוקא בהרחק ד"א בזה חיישינן אבל ביותר מן הרחק ד"א לא חיישינן דילמא נמשכין מן הנהר ניחוש כאן וע"ז הקשה כת"ר דהא אמרו בחגיגה דארעא כולא חלחולי מחלחלא, וא"כ אף ברחוק מן הנהר ניחוש ג"כ עד כאן, הנה דבריו אין להם הבנה דלפ"ז היה לנו לחוש אף במקומות הרחוקים מן הנהרות שמא נמשכים מי המקוה מן הנהרות בריחוק מקום, והאמת הא מבואר בתוספתא דדוקא חופר בצד הנהר חשו לזה, וכן כל תשובות האחרונים והמשכנות יעקב דהחמירו היינו דוקא במקומות שסמוכים לנהר, אבל במקום שאין שם נהרות לא חיישינן לכו"ע וע"כ מוכח דאף דארעא כולא חלחולי מחלחלא עכ"ז לא חיישינן בריחוק מקום דלמא נמשכין מן הנהר אלא תלינן דיש להם מקום בפ"ע, ואנכי הוכחתי דהרחוק יותר מד"א לא מיקרי בצד הנהר וכ"ז פשוט, וגם י"ל עוד דכוונת הש"ס דאמרו ארעא חלחולי מחלחלא הכוונה במקוה הסמוכה לנהר לפירש"י או מקוה החסרה הסמוכה למקוה החסרה לשיטת ראבי"ה דיש באותו המקום הסמוך הרבה נקבים כעין המבואר בשו"ע יו"ד (סי' ר"א סעיף נ"ב), וכעין מקוה שחלקן בסל וגרגותני בחגיגה שם דאע"פ דהמים מחוברין בין אויר הנצרים אין זה חיבור ולא עלתה לו טבילה כיון דליכא מ' סאה במקום אחד, ובעי כשפה"נ במקום א', אבל נקבים הדקים אינן מצטרפין לכשפה"נ כמבואר כ"ז ביו"ד שם, וזהו הפירוש ארעא כולא כו' היינו דכל אותו שטח המקואות או השטח בין הנהר להמקוה יש בכל אותו שטח הרבה נקבים כמו סל וגרגותני כנ"ל, אבל היכא דהמקוה הוא רחוק מן הנהר לכ"ע לא חיישינן שמא מן הנהר הוא נמשך, ואף אם נימא דפי' הש"ס הוא דלא כמ"ש, עכ"ז מוכח כנ"ל דהיכא שהוא רחוק מן הנהר לא חיישינן שמא מן הנהר הוא נמשך אף דיש נקבים הרבה בהקרקע אף ברחוק מקום, וכ"ז פשוט מאד. ובכל הנ"ל אף דיש לי מה להאריך עכ"ז מחמת שהם דברים פשוטים ורוב טרדותי סבבוני ע"כ הוכרחתי לקצר: סימן מב ב"ה ד' כ"ז למספר ב"י בברכ"ת השנה. לכבוד הרב הגאון וכו' מכתביו הק' ע"י התלמידים שי' הגיעני, והנה העירני להשיב תשובת כתר"ה שי' אשר בא לחזק הוראתו בראשונה להכשיר צרוף נקבים דקים לשפה"נ, וליישב הק' מהתוספתא, דבר זה הכריח אותי להודיע למר טעם שלא השבתי דבר על מכתבו בזה, כי לא משום דאודיי מודינא, ולא משום דלא חיישינא חלילה, אלא משום דאשכחנא במכתבו דקפיד מר על השגות, וגם לא חש לעיין בדברי ולראות בעין יפה, וכסבור למידחי בגילא דחיטתא, איברא אנא בדידי קיימית, ואם כי אין שונין ומפרשין לחכם כי"ב, בכ"ז אכתוב בקיצור שנית טעמי ונימוקי בתשובתי הראשונה, וכי לא נגע מעכ"ת שי' לעצם דברי. מתחלה הוכחתי שאין עיקר ישוב הראב"ד לדעת הרמב"ם ז"ל נכון, כי לדבריו צ"ל דהמשנה ס"ל נהרא מכיפיה מיבריך, ולא הקשיתי כלל על כתר"ה, רק הראיתי לדעת שיסודותיו חלושים, עוד הקשיתי לדברי הראב"ד בדעת הרמב"ם דהטעם משום גשמים, והרי לא נזכר רבו גשמים כלל לענין פרה, ומעכ"ת שי' סבור שדעתי היה להקשות דבעינן דוקא בידוע שרבו אבל היכא דמספקא לן אי רבו מי גשמים לא נפסל, ולא מצאתי כדברים האלה בהעתקת דברי, רק שהקשיתי שהרי לא נזכר כלל מי גשמים, ומבואר דאפילו לא היה העת של גשמים פסולים לפרה, וע"כ כוונת הרמב"ם משום דמיירי בסמוכים לים ויש לחוש שמקורו מהים, עוד פקפקתי על יסוד מעכ"ת שי' השני מדברי מרן הכ"מ ז"ל שנתן טעם על התוספתא, והוכחתי שטעמו תמוה, ואם שלא חש מרן ז"ל לדקדק בטעמא בעוד שלא נגע בדין, אבל לבנות ע"ז הוראה ופלפולים יש לחוש הרבה, וכי בשביל שאנו מדמין טעם נעשה מעשה, אמנם בעיקר הקושיא ע"ז הפסק מהתוספתא שהקשה הגאון משכנות יעקב יישבתי גם אנכי א"נ אבל הראיתי דרש"י בחגיגה ודאי חולק ע"ז, וכי הכי משמעות הגמ' וכמש"כ הגאון ח"צ ולא עוד אלא דעיקר פסק הרמ"א ז"ל הוא דלא כהראבי"ה עצמו ז"ל שהראבי"ה ס"ל לחלק דבחסרים לא מהני צירוף שפה"נ כלל, אבל לפי דקיי"ל דלעולם מצטרף בשפה"נ לא מצינו מקום עוד לחלק בנקבים דקין בין מלא לחסרים, ובכ"ז לא נגע מעכ"ת שי' כלל, ומש"כ עוד כתר"ה שי' דלפסול ג' לוגין מהני השקה כ"ש הביא מעכ"ת שי' קושייתי בזה"ל דניחוש דילמא נסתם הנקב, ותמה ע"ז הרבה וכי כך אני בעיני כת"ר להעביר עיני מדבר הידוע דספק מים שאובין כשר, אך אני כך כתבתי, דאין השקה כ"ש אלא ההולך ומתחבר ע"י נקב כמו גיד הארץ ולא שמתמצה ע"י נקבי הפארוס, שאינם נקבים ומשיקים כלל, והנחתי זה בצ"ע אם בספק כזה ג"כ כשר, ומכש"כ דזה אינו אלא חסרון ידיעה דמומחים בענינים כאלה יודעים היטב אם יש בחפירה גיד המושך מים מנהר או לא, ומש"כ מר ניהו רבא דעמיה שנתקבל הוראה זו לכמה מו"צ ששאלו אותו, לא אבוש לומר דטבא חדא פלפלתא דמר ממאה וכו', אך בכ"ז בשום לב אין בהוראה זו יסוד נאמן, דברי ידידו מוקירו כערכו הרם: נפתלי צבי יהודא ברלין.