משיב דבר חלק ב צה

הראב"ד (הל' פרה פ"ו) על מ"ש הרמב"ם דכל הנהרות פסולין למי חטאת שהוא נגד המשנה דמי הירדן והירמוך פסולים אבל שאר הנהרות כשרין שאין מתערבין בהם מי גשמים מחצה, ואולי מפני שראה אין המים מטהרין בזוחלין כו' הרי דתנא דתוספתא ס"ל כרב ואבוה דשמואל דהנהרות פסולין בזוחלין משום מי גשמים והיא דעת הרמב"ם ה' מקואות (פ"ט הט"ז) שכתב ואם רבו מי גשמים על מי נהר אין מטהרין בזוחלין כו', והנה הכ"מ הל' מקואות (שם ה"ג) טעם החילוק שבין החופר בצד הנהר והים לחופר בצד המעין, משום דנהר פסול במי גשמים, ואח"כ העלה טעם שניהם משום דגריעי לענין קדוש מי פרה, ומעתה העלה מעכ"ת שי' דהתוספתא והרמב"ם לטעמייהו קיימי, וזהו דעת רש"י ג"כ ואנן קיי"ל כשמואל דנהרא מכיפיה מיבריך, ואין מי הנהר נפסלין משום מי גשמים, מש"ה החופר בצד הנהר ה"ז כמעין זהו תמצית דברי הגאון שי' בתשובה כת"י, ואין ההקדמות נראין לי כלל, וממילא אזיל המסובב דמש"כ הראב"ד דמתניתין והתוספתא פליגי בדין תערובות גשמים הוא תמוה, וכי אפשר שלא הביא הש"ס משנה זו ראיה לשמואל, ולא מצינו בזה מחלוקת התנאים בפי' אלא ברייתא דיובל כ' הר"ן בנדרים דאפשר לומר דת"ק פליג על ר"מ, אבל ודאי משנתנו אפשר לפרש בזמן שאין חשש גשמים וכמ"ש הר"ש או ישובים אחרים, והראב"ד ז"ל לא אמרה אלא לפי הבנתו בדברי הרמב"ם דס"ל דהתוספתא חולק עם המשנה, ותליא במחלוקת אמוראי, איך שהוא דעת הראב"ד, הרמב"ם בעצמו ודאי לא ס"ל הכי, ולא מטעם גשמים כתב דכל הנהרות פסולין לקידוש, שהרי בהל' מקואות כ' בדיוק אם רבו הגשמים פסול בזוחלין, מבואר דס"ל דשמואל לא אמר אין המים מטהרין בזוחלין כו' אלא בבבל שהיה שם וידע שהנהרות ברוב השנה יש בהם רבוי גשמים משום שהגשמים רבין בבבל וכמ"ש התוס' תענית (דף י"א ב') דא' שמואל אין ת"צ בבבל משום שהיה להם רבוי גשמים, אבל ודאי דין זה כלל לכל הנהרות שבעולם ואין לנו ללמוד מזה המאמר וממעשה רב דאבוה דשמואל, אלא אם רבו גשמים לא אמרינן דמכיפי' מיבריך אלא מי גשמים הם, ונראה עוד דהרמב"ם ס"ל שאין מחלוקת כלל בכל הנהרות אלא בפרת בלבד שרואין שמתברך בשעת הגשמים יותר מלפי ערך הגשם בשארי הנהרות, שהרי ע"כ נקרא פרת שמימיו פרין ורבין, ובהא קאמר שמואל נהרא מכיפי' מיבריך וסתם נהרא במקומו הוא פרת, ורב ואבוה דשמואל פליגי [והא שפי' הרמב"ם מפצי ביומי תשרי ג"כ משום זוחלין, ולא כסוגיא דנדה פ' תינוקת והוא בעצמו פי' בפ"א מה"מ משום צניעות, נראה ברור דגריס בבכורות ופליגי אדשמואל והוא גי' שניה ברש"י, אבל לא מפירושו, אלא דפליגי בתשרי דשמואל ס"ל דאז מטהר בזוחלין ואבוה פליג ועביד מפצי והסוגיות חלוקין ותרווייהו אמת להלכה, אבל שארי הנהרות אין מקום לחוש שלא בשעת גשמים, ולהיפך אם רבו גשמים ודאי לכו"ע פסולין לזוחלין, כ"ז למקוה, אבל למי קידוש לא הזכיר הרמב"ם מי גשמים, אלא משום שארי תערובות, והעיקר בישוב פסק הרמב"ם שלא יהיה סותר המשנה ודבריו ז"ל עצמו ריש פ"ו, דהא שכתב כל הנהרות פסולין למי קידוש, סמך ענין למש"כ באותה הלכה דהים פסול למי קידוש, וע"ז כ' דכל הנהרות פסולין, ור"ל דבנהרות הסמוכין לים ויש לחוש שמקורו מהים, או מתערב ע"י גידי ארץ פסולין, אבל הנהרות הרחוקות מן הים ואין לחוש לזה ודאי כשרין לקידוש שלא בשעת הגשמים, ועתה ניזיל להתוספתא דהחופר בצד הנהר כו' שטעם מרן הכ"מ ז"ל תמוה, שהרי סתמא תניא אפילו שלא בשעת הגשם, והוא כשר לקידוש, ותו דאפילו בשעת הגשם שפסול, אינו אלא משום שמים העליונים שהאדם שולט בהם מעורבין עם מי גשמים ומרובין על מי הנהר, אבל מים התחתונים שמשם הולכין בסילונות בעומק הארץ המה מי מעינות שהנהר שוטף מהן, ואין לומר שמתערבין ממש כל הנהר, שהרי לאחר שמתיבש האדמה ועמד הנהר על טבעו כשר, ואנו אומרים שהשמש והרוח שאפו מי גשמים, ונשארו מי הנהר עצמם ואין אנו חוששים שמי גשמים נשארו בתחתית המים בתערובות, אלא ברור דמי הגשמים עומדים מלמעלה, והמה מתפשטים לגדות הנהר וכן בכל תערובות מים במים כפרש"י שבת (דף מ"ב לענין חמין בצונן וצונן בחמין דהטעם משום תתאי גבר, אלמא דהנותן מים על מים אינן מתערבין לגמרי אלא מעט והוא כדי קליפה מיהת ובזה מתיישב קו' התוס' על רש"י שנימא כדי קליפה מבשל ולק"מ דבהא ודאי מהני העירוב, אבל כל המים אינן מתערבין אם לא שיהפכו בהם, ואחר שכן מאי איכפת לן שפסולים לקידוש משום ערוב מי גשמים, המים התחתונים כשרים לקידוש אם היה אפשר לקחת אותם מלתחת והמה הולכים דרך הסילונות שבארץ, וגם עיקר טעם שנתן מרן על הים אינו מסתבר דלא מצינו חלוק בין מעין לגשמים אלא לענין זוחלין ומ' סאה, והדינים המסתעפים משני עקרים אלו, אבל זה הדין אין לו שייכות בהם, ותדע עוד דהגר"א ז"ל הגיה בס' טהרת הקודש תוספתא דפרה וגריס כל הנהרות כשרים לקידוש ומכ"מ תוספתא דמקואות במקומה, אלא עיקר החילוק נובע מחכמת הטבע שידעו חז"ל על בוריה, וכבר ביארנו לשיטת התוס' ורא"ש ולשיטת הראבי"ה, אבל לפרש"י דאפילו רואין החלחול מהנהר לא מהני הצטרפות לשפה"נ, צ"ל דהא דהחופר בצד המעין וסמוך לו אנו תולין שהמים הנמצאים בחפירה ג"כ הוא מעין ובא מתהום כמו המעין עצמו, וכמו במקום שנקבץ ליחות באדם עד שממקום א' פרצו הבשר והעור ויצאו, וכיון שפרצו במק"א שוב אין פורצים עוד בסמוך לו, מכ"מ אם יעשו נקב אצל הנקב הנעשה מעצמו, ילך גם משם ליחה מגוף המכה ומקור הליחה, כך הוא במעין, ידוע לחז"ל דסמוך למעין שיצא מעצמו ע"י תגבורת המים על הארץ ונקבו האדמה מעצמם במק"א ואם יחפרו בסמוך לו ויצאו מים, ודאי גם זה ממעין בא, ואפילו פוסקין וחוזרין ומושכין, תולין דבשעה שפסק היה גוש עפר סותם נקב המקור עם שגברו המים והלך תמס, אבל סמוך לנהר וים ודאי יש לחוש שהולך מסילונות האדמה וממילא אם אין כשה"נ במק"א פסול. נחזור לענין דרש"י ודאי חולק על הראבי"ה, וכי הכי משמעות הגמ' כמ"ש הגאון ח"צ מדקאמר דהטובל בסל וגרגותני כשר משום שאין בפיהן כשה"נ ליכא, משמע הא איכא לא מהני צרוף הנקבים לשה"נ, והראבי"ה מפרש האי שאין בפיהן ליכא היינו שלא בעינן שיהא כשה"נ שהרי הנקבים מצטרפין, כשק וקופה דמשנתנו, אבל אין משמעות לשון הגמ' הכי, ולכאורה היה נראה דהראבי"ה מודה בפי' הגמ', אלא מוקי במקוה מצומצמת ונמצא דומה למקוה חסר, אבל אאל"כ שהרי ז"ל המרדכי וי"ל דהתם מיירי שאין באחד מהן מקוה שלם דאז אפילו כשה"נ לא מהני להיות חבור, אבל כשא' שלם וא' חסר דאז אפילו נקבים דקים מצטרפין לשפה"נ כו' הרי דלא שמחלק הראבי"ה בין שניהם חסרים לשלם וחסר בצרוף נקבים דקים, אלא דס"ל דבשניהם חסרים לא מהני חבור לשפה"נ, ולא דמי להא דתנן בפ"ו דמקואות שלשה מקואות בזה כ' סאה ובזה כ' סאה וירדו שלשה וטבלו בהן ונתערבו המקואות כולם טהורים כו' דהתם הוי עירוב ממש, ומעתה ע"כ הא דאי' בחגיגה דבטובל בסל וגרגותני כשר משום שיש בפיו כשה"נ, היינו במקוה שיש בה יותר ממ"ס, ובאמת מזה גופא ק' לפסוק כהראבי"ה שהרי לדידן דקיי"ל דמהני צירוף כשה"נ לשניהם חסרין, מהיכא תיתי לחלק בין שניהם חסרין לא' מלא בדבר שלא נמצא בשום פוסק, ע"כ פסק השו"ע תמוה כמ"ש הגאון ח"צ, וכבר מצאתי בס' לחם ושמלה שעמד ע"ז, ומש"כ עוד הגאון מנאווהרדאק דלענין ג' לוגין מים שאובין מהני לכ"ע השקה כ"ש, כמבואר בסעיף נ"ג ולא בעינן צירוף כלל, עדיין יש לחלק דדוקא חבור ברור כהשקה, וה"ה אם המים הולכים בברור ע"י גיד הארץ, אבל אם אין שם גיד כלל אלא שמתמצה ע"י נקבי הפארוס ודאי אינו בכלל השקה, ומספק א"א להכשיר אפילו פסול ג' לוגין לאחר שכבר נפסל המקוה בודאי כדאיתא בעירובין פ"ג לענין ספק עירוב כשר, דאם עירב בפירות ספק ותקנו פסול, ויש מקום לחלק שהרי הוא ספק לא נפסלו כלל בשאובין כיון שאפשר שמושקין בנהר, ואין הפסול אלא משום חסר מ' סאה וצ"ע לע"ע ומש"כ הגאון הנ"ל דדוקא בחופר בצד הנהר שהוא ד"א חיישינן שהוא מנהר, אבל יותר מזה תולין שהוא מעין בפ"ע, ג"כ לא נראה לי מלשון הגמ' דהא ארעא חלחולי מחלחלא כו' הרי שמצוי יותר שיבא ע"י חלחול מע"י מקור בפ"ע מתהום, וגם לשון כולה משמע שהוא רחוק מהנהר, ואני אומר להיפך דהא דתניא בתוספתא החופר בצד המעין כ"ז שהם באים מחמת המעין אף ע"ג שפוסקין וחוזרין ומושכין ה"ז כמעין, ה"פ כמה הוא בצד המעין, כ"ז שאנו