משיב דבר חלק ב פה

דעצם הביטול הוא איסור דאורייתא וא"כ הדרן קושיין למה מבטלין לכתחלה איסור דאורייתא, (ואולם מצאתי בתוס' נדה (מ"ז א') ד"ה את דמשמע שלא היה לפניהם הגירסא כן בגיטין שם ע"ש), אלא צ"ל דכיון דלא נקרא עדיין שם איסור עלה, רק דתפלוט אח"כ לא איכפת לן, כיון דבדיעבד מותר, ובזה הסברא ניחא הא דר' יוסי בע"ז (מ"ג ב') שוחק וזורה לרוח, ופי' התוס' דמודי דלכתחלה אסור לעשות זו"ז גורם, וכאן מותר, אלא משום דעדיין אין כאן איסור אלא שמא יהיה זה וזה גורם, אולם יש לתרץ הא דמבטלין באופן אחר, דידוע שיטת הרשב"א והראב"ד, דכ"ד דתשמישו בשפע מותר לכתחלה לבטל, ועיקר ראייתם מהא דתרומות (פי"א) מגורה שפנה ממנה חטי תרומה כו' וע' היטב בתשובת הרשב"א סרכ"ב, ובביאורי הגר"א יו"ד סקכ"ב סקט"ו, וצריך ביאור קצת לענ"ד, דבתרומות מיירי הכל במין במינו וע"ש, ומדאורייתא אין אסור אלא ברוב, וא"כ אמת אסור מדאורייתא, וגם כיון דביארנו דביטול ברוב לכתחלה אסור מה"ת, וא"כ מאי נפ"מ אם יוכל לבוא לכלל איסור, דזה הוא כמו גזירה דרבנן, וכמ"ש הראב"ד בעל שני הסברות הנ"ל, וצ"ל דמדאורייתא אינו אסור אלא ליטול האיסור כמו שהוא ראוי לאכילה ולזורקו בין היתר דהרי הוא כמו שאוכל איסור דראוי לאכילה, אבל איסור בלוע בקדירה או הנשאר דאין דרך ללקט ולטפח כההיא דתרומות, אין בזה איסור דאורייתא, אפילו בעין כמו דאמרינן במנחות ד"ע ואי גחין ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם, וה"נ כיון דאין דרך ללקט ולטפח, אין בזה איסור דאורייתא, ולכן מותר לבטל לכתחלה מדאורייתא, רק מדרבנן כ"מ שאם יבשל בשא"מ יתן טעם ויבוא לאיסור, אסור אף במינו, אבל בשדרכו להשתמש בשפע דא"א לבוא לכלל איסור מותר לכתחלה. הדרן לנ"ד דמים שאינן מקודשין א"א לבוא לכלל איסור, דהלא אין בו שום איסור, רק במים המקודשין לפרה ובמים יבטל ברוב, לכן מותר לבטל לכתחלה, וזה תירוץ נכון, ומכ"מ הסברא שאמרתי, שאסור לכתחלה לעשות איסור דרבנן ולחלק מהא דפרה, סברא נכונה היא, ועוד יש לי לומר טעם נכון דאסור לבשל לכתחלה בכלים ש"ע אפילו בידוע שהם אינן ב"י, דהא דכתב הש"ך הספק שמא בישל בו דבר הפוגם מעיקר או דבר שאינו נו"ט, צריך להבין וכי דרכן של גוים לבשל מים לבד, ומה זו ספק, ואפילו חזקת היתר אין מועיל, כדאמרינן בפ"ב דע"ז דכ"ג דחיישינן לרביעה ולא מוקמינן אחזקת היתר, כיון דדרכן בכך, וה"נ כן הוא, אלא הכוונה, דודאי לא חיישינן דשמא בישל בכל הקדרה טרפות אלא חתיכה או מעט, וכן ביאר הגר"א שם פסק הנ"ל, לענין חמץ בקדרה, וע"ז אמרינן שמא הטרפות לא היה דבר שנותן טעם לשבח וכדומה, אבל עיקר התבשיל א"א לתלות בכך, וא"כ לכתחלה אסור משום בישולי נכרים דאף דבדיעבד בטל ברוב מ"מ לכתחלה אסור כידוע, וכן הכרעת הגר"א בסי' קי"ג, אך כוונת הש"ך לא מטעם זה, רק טעם נכון על מעשים בכל יום דאנו אוסרים לבשל אפילו בודאי אינו ב"י כנלע"ד כעת: ובזה ניחא לי מה שקשה לי מאי הוצרכו הש"ס בע"ז שם לומר הטעם דלא חיישינן למלאכה דלא מפסיד טובא משום ניחא פורתא כו', תיפוק ליה דתנינן בתוספתא והובא בר"ש פ"ב דפרה דמוקמינן אחזקה, וניחא לי דאי משום חזקה בלחוד לית כאן, דדרכו של בהמה לעשות בה מלאכה, וכיון דלא מפסיד לא בריר לן הטעם להוציא מס' דאורייתא, אי לא דמוקמינן אחזקה, ולכן הוצרך הספרי להוציא מס' עול מטעם דיש בחינה, דאי לא לא מוקמינן אחזקה, משום דדרכן לעשות עול אף בעודן עגל כדתנן בפ"ה דשבת ולא העגל יוצא בגימון שלו, דעדיין אינה ראוי' לפרה אדומה, והיה לנו לחשוש, אבל למלאכה לא הי' לחשוש שאין דרך לעשות מלאכה בעגל: סימן כה נידון חריף ביתר באור הא פשיטא דלא מיקרי חריף אלא שאינו נאכל מחמת חריפות כמו שהוא אם לא באיזה תקון או תערובות כדאמרינן בפסחים ע"ו ובחולין בכ"מ לענין מילחא, וכן מש"כ בשו"ע יו"ד צ"ו פירות חמוצים מיירי בכה"ג, ומ"מ חולק האו"ה הובא בט"ז, כי לא כל מה שאינו נאכל נחליט דחריף הוא, ואף דמדברי המשבצות זהב (סק"ט) משמע דהטעם משום דנאכל, הנראה לי דבזה לא נחלקו מעולם, ומה שנחלקו הט"ז והבית הלל בבארש"ט תליא בפי' הש"ס פסחים ע"ד האי חלא דמתמהא כו' ופי' הרי"ף בחולין פ' גה"נ, וכן משמע מרש"י ד"ה דמתמהא דחלש מעיקרו, אבל מדברי רש"י ד"ה לקי והא דפרי משמע דהיה חזק ונחלש ונשאר בו כחו, ונחלקו בזה הט"ז סבר דה"ה חומץ חלש מעיקרו, רק משום דיש בו כח להחמיץ אם יעמוד עוד, דאי לא לא גרע מחלא דחליט בי', וכן דייק לשון הט"ז שכ' אפילו אינו מחומץ הרבה עדיין, ע"כ משמע דאם יעמוד יחמיץ יותר, והב"ה סבר דדוקא מי שהיה חריף מעיקרו ונחלש כדלעיל, אבל דבר שהוא בטבעו חריף קצת עד שנאכל כמו שהוא, לכל הדיעות לא מיקרי חריף, ויש ליישב גם דברי הפרמ"ג בפ"ח בזה האופן, אבל אם בטבעו חזק שא"נ כ"ש רק ממילא נחלש מיקרי חריף והיינו חלא דמתמהא וה"ה אם נחלש עפ"י תערובות, ומנא אמינא לה דכתב בש"ע יו"ד (קכ"ב ס"ג) תבשיל שרובו חומץ כו' והנה ביומא (פ"א ב') הלכה כרבי דחומץ מזוג משיב את הנפש, וכן כתב הרא"ש בכיצד מברכין (סי' כ"ג) דבמזוג קצת משיב את הנפש, ומ"מ הוי חריף, אלמא דהתערובות אין מוציא את כחו, וכן לנ"ד אם הזיתים בטבעם ראוים לאכילה כ"ש לא מיקרי חריף לכו"ע, אבל אם השמן מחלישו שפיר מיקרי חריף כתבשיל שרובו חומץ והא לא קשה על הט"ז מהא דיומא שם הא ברטיבתא כו' וברש"י ד"ה שריא, ולא משום גיעולי עו"ג דנט"ל ע"כ. חזינן דכ"ז שאינו חריף כ"כ לא מיקרי חריף עד שיתייבש שאני התם דמיירי לענין מחליא ליה לשבח דלרוב הפוסקים בעי דוקא חלתית, אבל לענין קליפה בצונן, דאפילו בצנון נמי בעי קליפה אפילו בכה"ג מיקרי חריף ועדיין צ"ע: סימן כו נשאלתי בזרע קנבוס שעושין מהן שמן, ואח"כ יש שואלין שאוכלין הפסולת המרוסקין, והנה נמצא בהקנבוס הרבה תולעים ומתרסקים עם הז"ק וא"א לברר הרבה ז"ק, והנה לעשות השמן פשיטא דשרי כהוראת הצ"צ (סי' נ"א) לעשות יי"ש מפירות מתולעים שאין בזה משום מבטל איסור לכתחלה, אבל לאכול הפסולת היה נראה לאסור. ואבאר דכבר דברו הפוסקים האחרונים ביו"ד (סי' פ"ד) בהא דתה"ד שלא התיר טחינת החטים מתולעים אלא בצרוף סברות אחרות, אבל משום שאין מכוין לבטל לחוד אסור, וכן הסכים גדול האחרונים רע"א זצ"ל בשו"ת (סי' ע"ז) מהא דהירו' דהא דתנן בתרומה שנדמעה דאם טחנן מותר, משום שהכהנים טוחנין אותם אין הפירוש משום שדרך לטוחנן בלא תערובות שרי אלא משום שבל"ז היו הכהנים טוחנים בהיתר, הא בל"ז אסור לחכמים דר"ט עיי"ש ומכ"מ הוראות הצ"צ בסי' נ"א נכון, אע"ג דכבר נראה כסותר עצמו בסי' פ', וגם המג"א דחה בסי' תמ"ז דעת הצ"צ (סי' פ'). הנראה לי לחלק בין איסור טעם בלבד שהוא שרי כל שאינו מכוין ומקורו מגיעולי מדין כמש"כ הר"ן פ' אין מעמידין דהאיך התירה התורה להגעיל ב"י עיי"ש. מיהו לא כו"ע שוין בזה ועיין תוס' זבחים (דצ"ו) ד"ה ואם שהקשו מהא דשרי לבשל שלמים בשל חטאת הא ממעט לזרים לנשים כו' אלא משום בטול ברוב, וק' הא מבטל איסור אלא כהר"ן אבל רש"י בע"ז (דף ע"ו) פי' דמבשל חו"ש דלכהנים, ולכאורה קשה מאי אהני בזה הא ממעט מנשים ועבדים ועוד הרבה אלא משום דעיקר בישול לכהנים, ואינך ממילא שרי וכמש"כ להלן, אבל שלמים דלישראל א"א לומר כן שהרי מצוה באכילת בעלים אסור לבטל אפילו אינו מכוין דלא כהר"ן, אבל איסור בעין אסור אפילו אינו מכוין לבטל, כדמוכח מהא דזרוע בשלה דחדוש הוא משום שמבטלין לכתחלה, ואע"ג שאינו מכוין אלא למצוה וכחכמים דר"ט לענין ערלה, ואפילו ר' יוסי לא התיר אלא משום שדרך ללקוט כל פירות או לטחון משא"כ בישול בזרוע יחד אין דרכו בכך והכי אסור לכו"ע אף שאינו מכוין לבטל, וא"כ שני ההוראות של הצ"צ