משיב דבר חלק ב פו

נכונים, הן אמת דמדברי הצ"צ (סי' פ') שהקשה ע"ע מדעת הרשב"א בקדרה שמשתמש בשפע לא משמע הכי, וכן קשה על ישוב מנח"ט כלל ס' סק"א עיי"ש מכ"מ הדין אמת, וא"כ לעשות שמן שרי, אבל לאכול הפסולת אסור שמתערב בו רסוקי תולעים, והא שהתירו חטים מחומצים כתב הגרע"א שם שהוא משום שעדיין היתר, אבל בל"ז אסור ולא כמ"א, מיהו נראה דא"צ לחדש סברא דהיתר אלא היינו הך דתרומה דבשלמא ערלה או חטים מתולעים אי לא נתיר לא ילקטו כלל או לא יטחנו שהרי אפילו לעו"ג אסור למכור שמא ימכרם לישראל ואין עצה אלא להשליך לנהר כמ"ש הש"ך (סי' פ"ד) א"כ הטחינה מיקרי מבטל איסור לחכמים דר"ט, אבל דמוע דתרומה שאם נאסר לישראל ליתן לכהנים, והמה יטחנו ויהיו רשאים ממילא לאכול בתרומה ה"נ בזרות, וכן החטים מחומצים שאם נאסור לישראל על פסח, יטחנו ישראל לאכול לפני פסח ממילא יהיו בטלים אפילו בפסח, וה"נ בנ"ד דרשאים לרסקן בשביל השמן ואפילו אם נאסור לאכול הפסולת וממילא מותר גם הפסולת: סימן כז ב"ה ג' דחוהמ"פ תר"מ זוויניקראדקע. אל כבוד הרב הגאון הגדול האמתי צדיק יסו"ע כ"ש מו"ה נפתלי צבי יהודא ברלין נ"י אב"ד ור"מ ד"ק וולאזין. הן זה מקרוב אשר נתקבלתי לרב ומו"ץ פה עיר מגורתי ומצאתי אשר אינם מסתפקים ממי הנהר ההולך בעיר הזאת באמרם אשר זה רבות בשנים אשר מצאו רחוש במים קטנים הרבה יותר משומשמין עד שלא היה נראה לעינים בלתי ע"י נענועים בצנצנת המים עולים ויורדים ולא נמצאו בצנצנת כלי זכוכית אחת בלתי אחד או שנים ואולי שלשה, וברור הוא להם עפ"י הנסיון כי עוברים הם דרך המסננת, ע"כ אסרו עד כה המים, ואנשי העיר צמאו מאד למים כי אין להם רק שני בארות טובים מחוץ לעיר השייכים לאיש אחד ולא ינתנו בלתי במחיר רב ככל אשר ישית עליהם בעל הבארות וצעקת העניים גדולה מאד כי לא תשיג ידם אל המים ההם ונלחצים לשתות מבארות נשברים ועכורים ע"כ בקשו מאתי לעיין בדבר נחוץ הלזה ולשאול את פי גאוני הדור אולי תשיג יד תבונתם להתיר להם מי הנהר, ואנכי בראותי אשר לפי הנשמע לא באו המים במסה לנסותם עוד הפעם זה זמן רב ואשלח אני פעמים רבות בימים אלה ובדקתי בשבע בדיקות ובעינים פקוחות ומצאתי אותם נקיים וטהורים ואין בהם עתה שום ריחוש וע"כ התרתי אותם להם על חג הפסח בלבד ואחרי כן אראה לבדוק אותם שנית מדאגה מדבר פן מהפשרת שלגים או מחום הקיץ יתראה הרחוש שנית כמקדם, ודבר זה נפתח בקטנים כמוני ונסתיים בגדולים כמותו, הן מלבד כל זה אשר נקיים וטהורים הם עתה נלע"ד צד היתר בזה לפי שהם דקים כל כך עד שהם עוברים דרך המסננת לפי דברי החק"י בה' פסח (סימן תמ"ז) נחשב הוא לח בלח ובטל מה"ת, והאיסור משום בריה דלא בטיל אפילו באלף יש להתיר עפ"י דברי הרמ"א (בסי' ק"ב) משום שבא לעולם ע"י תערובות, ועוד כפי אשר עתה ראינו ובדקנו כי המים נקיים וטהורים הם, ע"כ יוכל היות אשר גם אם יתראו שנית נקל לתלות אשר אך מהפשרת שלגים הוא או מבורות נשברים הנקוים ועומדים ומחמת רבוי המים כעת שופכים, ויש לסמוך על הכרו"פ בזה בעת הדחק, וגם ע"י שאר היתרים המבוארים שם מגדולי הראשונים ע"ד בריה שבטלה באלף, עוד אבקש להשיבני דבר בדבר הבועות בכוליא והמה בכרכומי כמראה הדבש ומגיע עד הלובן, והלובן שלם ויפה, והנה הגאון הרש"ק ז"ל בספרו אוסר בזה ואינו מתיר עד שיהיה הפסק בשר בריא בין הבועה להלובן מכח ס"ס שמא הלכה כהמחבר ורמ"א אשר גם במים עכורים אינו אסור עד שיגיע עד הלובן ושמא כרכומי המה מים זכים, ותמיה בעיני הלא לפי דברי הש"ך בפירוש דברי המחבר עד הלובן הוא שיגיע לתוך הלובן, אבל בסמוך ללובן אפילו במים עכורים כשר א"כ יש ס"ס אפילו בסמוך ללובן ג"כ בכרכומי הנ"ל, הגם שנראה דלא ס"ל להגאון כפירוש הש"ך בדברי המחבר, אבל עכ"פ יכולים אנחנו לעשות ס"ס עפ"י דברי הש"ך, גם אסתפק אם לתלק בכרכומי כמראה הדבש בין מראה טהעע גם שמעתי אומרים בקבלה מקדמונים אשר לפי שיטת רש"י שהביא הש"ך בפירוש הלובן הוא רק הלובן ההולך באמצע הכוליא אבל הלובן אשר תחת הענבה לא מיקרי חריץ, ומכשירים בזה, ע"כ אבקש להודיעני חות דעתו בזה ולתשובת מעכת"ה אחכה, כי כל אלה הלכות נחוצות למעשה, וביחוד ע"ד מי הנהר. ומדי דברי זכור אזכור עוד את אשר כבר העירותי לתמוה בדברי הב"ש (בסי' קמ"א סעיף נ"ה) שכתב על דברי המחבר, ואם האשה אומרת בפני קבלו השליח לגירושין נאמנת, וי"א דוקא כשהגט ביד האשה, ע"ז כתב הב"ש הטעם שהאשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת, וקשה לי הלא מבואר בתי"פ כתובות דדוקא כשאין הגט בידה אז נאמנת שאינה יכולה להעיז, אבל כשהגט בידה ואמרה לבעלה גירשתני אינה נאמנת וכאן איירי שהגט בידה, וא"כ דברי הב"ש מופלאים המה ממני, ובזה הנני משתחוה מרחוק מול הדרת כת"ה בתקוה נאמנה לתשובתו: סימן כח תשובה להנ"ל. ע"ד הנהר אחרי שבדקו יפה רשאין להשתמש בו וכדתנן ר"פ האשה וחכ"א בודק עד שמגיע לסלע וכו', ותולין באיזה סיבה רחוקה, אמנם הבדיקה יש לעשות בכמה עתות קור וחום קיץ וחורף דשמא האויר גורם, וגם יש לבדוק דוקא בצאת הנהר מן העיר דאי יבדקו במקום כניסתו יש לחוש שמא עפרורית שבאמצע העיר או בצאתו גורם ריחוש, אבל אי נבדק בצאתו שוב אין לחוש דאי נולד הריחוש בהכנסו היה נראה גם בצאתו: ומ"ש בענין ביטול לא שייך ביטול בדבר הנראה לעין, וגם מש"כ לדין בריה כמו בסי' ק"ב לענין דבר שיל"מ, הוא טעות, ושם הוא מין במינו ולא ניכר האיסור בבואו לעולם, משא"כ בריה שהיתה ניכר בצאתו, גם מש"כ שאם היה בא הריחוש משלגים או מבורות שריין בדלא פירשו, נכון הוא אם נוצרו שם ובאו לנהר, והיינו רביתייהו, אבל אם ממים הללו נוצרו בנהר, הלא בריות של נהר הם, ומי יודע מתי נוצרו: בדבר הכליות הוראת הגאון רש"ק אינו הלכה פסוקה, וכל מורה הוראה רואה מחלוקת הראשונים בזה ומורה כשקול דעתו, וכרכומי הוא געל ונוטה לאדמומית הוא מראה דם וע"ד הלובן שתחת הענבה, באמת מלשון הגמרא חולין (דנ"ה), והוא דמטיא לקותא במקום חריץ, והיכא מקום חריץ חיורא דתותי מתני ולא קאמר והוא דמטי לקותא לחיורא דתותי מתני מבואר דדוקא למקום חריץ, ולא בלובן שתחת הבשר, אכן לשון הרמב"ם ושו"ע לובן שבתוך הכליות היה במשמע סתם לובן אבל יש לפרש שבתוך כמו שת"א בתוך הגן באמצעות גינתא, ואע"ג שלא בכ"מ ת"א הכי אבל כאן יש לפרש הכי מדלא כתבו הלובן שבכליות: ועל קושייתו שכתב בק"ש (סי' קמ"א סנ"ה), לשונו של מע"ל הוא בשבוש גדול, דשם מיירי בשאין הגט בידה, וכשהגט בידה פשיטא שנאמנת לומר נתגרשתי בו ואמנם כך יש להקשות על הב"ש דמיירי באין הגט בידה והיא נאמנת משום דאינה מעיזה, ע"ז יש להקשות ממש"כ התוס' בגיטין (דכ"ז) ד"ה אם, דהיכא דהגט מסייע לה מעיזה, איברא לא על הב"ש קשיא כ"א על הרא"ש שכתב כן, ובפשיטות י"ל דלא ס"ל כמ"ש התוס' כמש"כ הגר"א באהע"ז (רסי' קכ"ג) עיי"ש, אבל גם בל"ז יש להקשות על הרא"ש דבגמרא איתא הטעם דנאמנת משום מיגו והוא ז"ל כתב משום דנאמנת מדר"ה דאינה מעיזה וצ"ל דודאי אין המיגו יפה כ"כ כמ"ש הרא"ש, אבל אפילו מיגו גרוע מהני לסברא דחזקה אע"ג שאין החזקה יפה כ"כ דאיכא דמסייע לה וכיב"ז איתא בכתובות (די"ב) לענין ברי ושמא דהוי מיגו גרוע, ובזה מיושב גם קושיית הב"ש שם ובריש סי' י"ז לענין אי מעיזה היכא דאיכא עד א' דמסייע לה עיי"ש: