משיב דבר חלק ב פד

מה שתחת הקדירה אם הוא חלול תחת הקדירה באופן שמתכנס תחת הקדירה לפי דבריו נראה נמי דאין לשער רק הנוגע, והדברים מפליאים בעיני עכ"ל מע"כ נ"י, אבל מלשון הת"ח משמע באמת דאין טעון ששים רק מה שנגע בקדירה ממש בין אם יש מתחת הקדירה בין אם מתפשט מן הצד א"צ ס' אלא נגד מה שנגע ולא יותר ומטעם הנ"ל, קיצור הדבר טענת מעכ"ת נ"י נגד החו"ד צודקת, אבל בדין יש מקום להוראת החו"ד ולא מטעמיה: עוד כתב מעכ"ת נ"י בחו"מ סי' ע"ט ואפילו במקום דאיכא למימר משום שראה עדים כו' לא הוחזק כפרן, ורצה מע"כ נ"י לפרש דעת מ"כ שהביא הרמ"א דלא הוחזק כפרן אלא באופן שאמר פרעתיך קודם לכן, משא"כ אם אמר פרעתי אח"כ נאמן, וה"ז דומה להא דהוחזק כפרן בפני עדים המבואר בשו"ע, ובזה יישב קושיית הש"ך סי' י"ד, בזה לא צדק מעכ"ת נ"י ואין שום דמיון זה לזה, דבשלמא אם לא הוחזק כפרן אלא בעדים, בזה אנו אומרים כי לא הוחזק שיהא כפרן בב"ד, אבל בכפר בב"ד אלא שהודה מחמת שראה עדים שממשמשים ובאים, בזה ממ"נ אם אנו אומרים שהודאתו אינו אלא מחמת שראה עדים א"כ הוחזק כפרן, ואם אנו אומרים שאינו חושש לעדים שהולכים א"כ יש לו מיגו ג"כ. ומה שהקשה מע"כ על הש"ך שפסק כר"א בר"ש ולא כחכמים, נראה ברור דס"ל דחכמים מודו לסברא זו, אלא לענין קנס שאינו אלא גזה"כ בזה ס"ל דכ"ז שלא באו עדים ממש ה"ז זריז ונשכר, ובזה פליגי עם ר"א בר"ש. אבל במידי דתליא בסברא כ"ע כר"א בר"ש ס"ל, ומ"כ שהביא הרמ"א לא ס"ל הכי אלא דחכמים פליגי בעיקר סברא זו, ולכאורה היה נראה דתליא בנוסחת המשנה סנהדרין פ"ג ראה שמתחייב בדין ואמר קרבו כו', הרי דבמה שרואה שהולך הענין להתחייב שוב אינו נאמן, וה"ז כשיטת הרא"ש, אבל נוס' הרמב"ם והשו"ע ראה שנתחייב בדין ואמר קרבו כו', מש"ה כתבו דנו אותו וחייבוהו וכיון שראה שנתחייב כו', הרי דקודם לכן מקבלין ממנו, אבל לאחר העיון אאל"כ, דבאמת כ"ז מיותר, שהרי טעמא דרשב"ג הוא משום שאומרים שלא היה יודע שיש לו עדים, אבל ביודע לא מהני אפילו בלא ראה שנתחייב, אלא צ"ל דמש"ה תנן הכי לדקדק דאפ"ה דוקא באומר אין לי עדים, אבל אם לא אמר יכול לומר קרבו פלוני וכמבואר בהגהת רמ"א בשם שו"ת הרא"ש, וא"כ אפילו הנוס' שנתחייב, אין זה אלא לרבותא אפילו כבר נתחייב דוקא באמר אין לי כו', וכ"ת אפילו כבר נעשה הדין נמי הכי הוא כדאיתא בירושלמי דאפילו איתעביד ליה גז"ד סותר את הדין, הא ל"ק דהתם מיירי באופן שאפשר לומר שלא הי' יודע שיש לו, אבל באומר קרבו פלוני וכו' ודאי דוקא בלא נעשה מעשה, אבל אם כבר נעשה מעשה לא מהני, אבל אם לא נעשה מעשה אפילו כבר נתחייב יכול לומר קרבו פלוני, ועדיין צריך תלמוד לשון המשנה, וה' יורני דרך האמת: סימן כד להר"ר נח זלמן, מקאפולי מה שהקשה על הש"ך ביו"ד (סי' צ"ו ס"ק כ') במה שהביא ראי' מהא דיהיו מזונותי מרורים כזית, מתוס' עירובין דף י"ח דקאי על האילן, וע"ע תוס' פסחים (דל"ו א') ד"ה מה מרור, יאמין ידידי כי גם אנכי נפלאתי ע"ז, ומהנראה כעת שבאמת גוף הזית לאו עיקרו של פרי הוא אלא השמן, ול"מ לשיטת ר"י דסובר דזיתים אינם חייבים בתרומה מדאורייתא [אח"כ מצאתי בטו"א ר"ה ט"ו ב' ד"ה מעשר חרובין בשם הרמב"ן יעוי"ש], ואפילו לשיטת התוס' ב"מ (דפ"ח) ד"ה כי קאמר ר"י דסברי דזיתים הנכבשים חייב ויש לו ראיה מוכרחת ממס' תרומות (פ"א מ"ח) ותורמין שמן על זיתים הנכבשים כו', ואי הוי דרבנן הא אין תורמין מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור, מ"מ דוקא בזית שמן דאגור בהן שמן דראויין לכתוש ולצאת מהן שמן, וראיה ברורה מהירושלמי והביאו הר"ש שם דרבי סבר דתורם לפי השמן שבו, ואפילו רשב"ג שם לא אמר אלא אגב השמן גם הזית חייב, אבל זית שאין בו שמן פטור מתרומה דאורייתא, ומקרא מלא דבר הכתוב ארץ זית שמן, ועיין פי' הרמב"ם פ"ק דביכורים מ"ג וגם שם לא תנן אלא זית שמן שאינו מן המובחר, אבל שאר זיתים אינן משבעת המינים, ולפי ההקדמה הזאת אפילו אם נימא דבזיתים יש מרירות, מ"מ אתו שפיר דברי התוס' בפסחים דכתבו דבפירי אין בו מרירות, ובמה שיש מרירות באמת פטור מביכורים, דבאמת גם הזית פטור מביכורים דאינו חייב אלא משום השמן שאגור בתוכו, ובו אין כלל מרירות, וכן אנו רואים בחוש דבזיתים יש מרירות ואפי' השמן שעושים בלא אומנות מר הוא, וצריך מעשה אומן להוציא טעם מרירות שקלט מן הזית, ובתוספתא דב"מ פ"ב תני שלא יבקע את הצנון ואת הזית, ופי' בפני משה בירושלמי שם דהחריפות קשה להקרדום, וכן שמעתי מכמה אנשים, וא"כ למה הוצרך הש"ך להביא ראיה מהש"ס, וכי כל הדברים החריפים יש להם ראי', הלא החיך יטעם, אלא כוונתו דבאמת הזית כמו שהוא ראוי לאכילה, ואין מר כ"כ כמו העץ, רק דאנו מסתפקים לכאורה אם המרירות בעצם אינו חזק כ"כ, או מחמת השומן שבתוכו מחליא החריפות כמו שאנו אוכלים צנון בדבר שמן חמאה או שומן, ומחליש כח החריפות, וכן היו מסתפקים בקישות מרה אם הוא אוכל או לא, כמו שהביא הר"ש הירושלמי בפ"ג דתרומות, וע"ז הביא הש"ך ראיה דמצינן עץ הזית מר מאד, וממילא כיון שאנו רואים דהזית יש בו מרירות, מסתמא כח העץ בתוכו, ורק השמן שבו מחליש המרירות אבל הוא בעצם מר מאד, אם כוון הש"ך לזאת או לא, אבל הדברים מראים כן דזית חריף הוא כעץ זית, וכן מבואר ברש"י שבת (פ"ד) מהו לפצוע את הזיתים בשבת, דזיתים מרים הם, ומחמת הפיצוע נכנס השמן ונבלע בכל הזית וממתיק אותו: ומה שתמה עוד על הש"ך יו"ד (סי' קכ"ב סק"ו) דלמה אסור לבשל בכלי ש"ע לכתחלה כיון דהוא ס' דרבנן, ומותר לכתחלה, לכאורה לא מצאתי בעניי בפוסקים מפורש יוצא דס' דרבנן לכתחלה מותר לעשותו ועיין בתשובת הרשב"א תשס"א דכ"ד שסומכים על העו"ג כגון בשר ורוב טבחי ישראל לכתחלה אסור לשלוח בלא סימן והוא כתב מצד הסברא והמנהג] ובמג"א סי' קי"א מבואר דאסור, ויכולני לומר דאף דכל ס' דרבנן כמו שהוא מותר לאכלו מ"מ להרבות ספיקי דרבנן עוד אסור לכתחלה, דאם יבשל יהא גם התבשיל ס' דרבנן, וכמו דאסור לכתחלה לבטל איסור דרבנן כן אסור לעשות ספק איסור דרבנן ולאכלו, ול"ד לכלי איסור שנתערב בכלים כשרים, דמותר לבשל, דהתם נתהפך האיסור להיתר כידוע דברי הרא"ש בפ' גיד הנשה באריכות, ואפילו לשאר הפוסקים דסברי דאסור לבשל משום דחוזר וניעור, משא"כ בס' דרבנן, דלא משום שנעשה כהיתר מותר, אלא דס' דרבנן מותר, ולכאורה היה לי ראיה דמותר לכתחלה לעשות ס' איסור דרבנן מהא דתנן במס' פרה (פ"ה מ"ג) קרוי' שהטבילוה במים כו' נטמאת אין מקדשין בה, והטעם כבר ביאר הגר"א ז"ל בס' טהרת הקדש אלי' רבא דס' מים טמאים הוא מדאורייתא דהטיפה יטמא כל המים, אבל מים שאינן מקודשין מדאורייתא אפי' תפלוט בטל ברובא, רק מדרבנן פסול בדיעבד כדתנן בריש פ"ט שם,, ולכן מס' שמא תפלוט לא חיישינן, והרי חזינן דספק דרבנן לכתחלה מותר לעשותו, אולם יש לדחות דהתם עדיין אין האיסור כלל בעולם, משא"כ כאן דגם הכלי שם איסור עלה רק דהיא מותר, (ולא דמי כלל להא דקדושין ל"ט ספק לי ואנא איכול, דהתם קיל הי' לחכמים דאפילו המלקט יודע דהוא מותר, ואין למדין מהתם) וראי' לזה הסברא, דלכאורה קשה איך מותר לבטל איסור דאורייתא לכתחלה דמים שאינן מקודשין במי חטאת, כמשהו חלב בקדרה, ואי נימא דאיסור ביטול לכתחלה הוא מדרבנן, כמ"ש הר"ן בשם התוס' בפ' גיד הנשה, בסוגיא דזרוע בשלה ניחא וכמו דאמרן, דס' דרבנן מותר לעשות לכתחלה, וא"כ כיון דהביטול הוא איסור דרבנן, מותר כאן דספק שמא תפלוט, אבל לשיטת רש"י ותוס' בפ' גיד הנשה שם, וכן הראב"ד הובא בר"ן שם דאסור מדאורייתא, ויש לי ראיה מהא דאמרינן בגיטין (נ"ד ב') והא הכא דמדאורייתא חד בתרי בטיל כו', ואי איתא אפילו נימא דרמוני בדן מדאורייתא לא מיבטל שפיר קא מקשי הש"ס כיון דכל האיסור של הפיצוע הוא הביטול הוא מדרבנן, ומכ"מ גזר שוגג אטו מזיד, אע"כ