משיב דבר חלק ב פג

מע"כ נ"י דמה שהוא גדול מאווזות שלנו אינו שינוי, כהא דאיתא בב"ק בהא דאריך קועי', לא נראה לי שאינו דומה גדלות אבר אחד לשינוי גדלות העוף כולו, שהרי כל חלקי הגוף גדולים משלנו וצורת הגדלות בודאי הוא שינוי והוכחה כדאיתא בחולין (דף פט) רברבן אודני' וזוטר גנובתי' כו', והא שהתירו גאוני בתראי התרנגולים הגדולים משלנו, עיקר ההיתר היה משום שיש להם שלשה סימני טהרה וגם סמכו על עדות זקן אחד שיש מדינה שאוכלים אותם בשם תרנגולים, משא"כ הני אווזות שאין להם זפק ואין אנו יודעים מקום שהיהודים אוכלים אותם, עוד זאת שהמה משונים בשלשה דברים, בגדלות ובהא דצוארו ארוך יותר ובחטוטרות על החרטום, וכבר למדנו באה"ע (סי"ז סכ"ד) דהצטרפות סימנים עושין לסימן מובהק, ואע"ג דאין דומין סימני אבדה או עדות אשה להתיר עפ"י שרואין הני סימנים במת, לסימני גידול בריה, והא דאיתא חולין שם ש"מ סימנים דאורייתא אין הכוונה סימני אבדה, אלא כפי' הר"ן שם והרשב"א בתה"ב דה"ק ש"מ דהני סימנים מובהקים המה, אבל מ"מ הרי רש"י פי' ש"מ שסימני אבדה דאורייתא, הרי דמדמין סימני אבדה לסימני בריה, ומש"כ מע"כ נ"י עוד דשוכנים ונדמים לאווזות שלנו, וכונת מעכ"ה נ"י להא דאחרים בחולין (דף סה') אחרים אומרים שכן עם הטמאים טמאים, עם טהורים טהור, גם בזה יש להתעקש, ראשית דהטור ושו"ע לא הזכירו הא דאחרים, ש"מ דמדלא נזכר דעת אחרים במשנה לא קיי"ל הכי, ותו דגם הרמב"ם שפסק כאחרים לא הביא אלא הבבא ראשונה דשכן ונדמה לטמאים, ה"ז טמא, ש"מ דמפרש הא דאחרים כמו שמפרש הר"ן בר"א בר צדוק דמה שאמר שלש לכאן ואחת לכאן טהור אינו הוכחה לטהרה אלא שאפשר שהוא טהור, ולא שנסמוך על עוף הבא לפנינו לאכלו עי"ז הסימן אלא מיירי בעוף שמחזיקין אותו וכשר, ואח"כ נמצא שהוא דורס, או שמחלק שתי אצבעות לכאן ושתי אצבעות לכאן שהוא הוכחה על שהוא טמא ומבטל חזקתו, וה"נ פי' הא דאחרים, דאם שכן ונדמה לטמאים מבטל חזקתו ויש להביא ראיה לזה הפי' דעיקר הא דאחרים משום רישא, שהרי לפי הס"ד אתי דאחרים כר"א דאמר לא לחנם הלך הזרזיר לעורב אלא שהוא מינו, ובב"ק ממשיל הא דר"א להא דהולך אצל רשעים שגם הוא רשע, והוכחה זו מוחזקת שאין צדיק הולך להתחבר עם רשע אבל לא להיפך]: איברא הא שכ' מעכ"ה שהמה פרים ורבים זמ"ז, היה ראיה חזקה להכשיר וכמש"כ הרמב"ם בה' מ"א פ"א דאין טמא מתעבר מטהור כלל, ולפי הפשט אין נ"מ בין בהמה וחיה לעוף בזה, אלא שבע"כ צריכים אנו להטיל ספק גם בזה, שהרי אנו מחזיקים בר אווז הבר לטמא והוא פו"ר מאווז שלנו, מ"מ אם יש לעמוד ע"ז שהמה יזדווגו זע"ז אפילו בשעה שיש זכרים ונקבות משני מיני אווזות אלו יחד, יש להוכיח שהם מין אחד, וכדאיתא בב"מ (דף צא) דמין למינו ושאינו מינו, כיון דאיכא מיניה בתר מיניה גריר: איברא כ"ז אם היה בא לפני מראש, אבל אחר שכבר נהגו לאכלם ומסתמא גם אז היה עפ"י הוראת חכם שנראה לו שהוא מין אווז הטהור והוחזקו בזה להיתרא, אין לנו לאסרם ולהוציא לעז על אבותינו שאכלו עוף טמא ח"ו, והרי תרנגולתא דאטמא שאכלו מסתמא לא היה אפילו מסורה שהוא כשר, אלא שהיו מדומים שהוא מין תרנגול עד שראו טעותם, הא אי לא נודע שדורסים לא מיחו בהם אחר שכבר יצאו בהיתר, ומכש"כ באווז שכף רגליהם רחב דאיכא קבלת בעל המאור שאין לחוש שמא הוא דורס, ותדע שהיתר העוף אינדיק שאנו אוכלין היו הרבה מערערים עליהם בשעה שהביאום מאינדיא ולא היה מסורת על כשרותם, וגם עוד היום יש מחמירים ופורשים מהם, ומ"מ כבר נהגו להיתר ואין פוצה פה, והוא משום שכבר הוחזקו להיתרא ואין ראיה לאסרם, ה"נ בהני אווזות הגדלות כך דעתי הקלה נוטה, ומעכ"ה נ"י יוסיף לפרש דברים אלו לפני איזה מגדולי הדור יברכם ה', ואם יסכימו גם המה להיתר הנני מצטרף ובוטח בה' כי אין בהם טומאה ח"ו: סימן כג כבוד הרב וכו' כש"ת מ' שלמה מרדכי האבד"ק ראדושקוויץ. מכתב מ"ע נ"י הגיעני, והנה ענותו תרבני לשאול דעתי הקלה ועכורה מרוב טרדא ועבודה, אכן האהבה דוחקת ומכרחת להפנות להשיב בעזרו ית"ש, והנה בא בשתים למעשה ושלא למעשה כדברי מעכ"ת נ"י, ונזקקין למעשה תחלה, כדתניא בתוספתא סנהדרין דף סז): בדבר אשר העלה הגאון ח"ד (סי' צא אות ו) דדבר לח לא מיקרי חיבור, באמת הוא תמוה וטענת מעכ"ת צודקת דהיכן מצינו לחלק בין חיבור דמאכל לחיבור דמשקה, אמנם למעשה מש"כ הגאון ז"ל בראש דבריו ואם עירה דבר לח על איסור רותח אינו נאסר כל הקילוח רק מה שנגע בהאיסור כמבואר (סימן קה), זה אינו אלא בנצוק מלמעלה, היינו שאם עירה מכלי חלב על חתיכה בשר רותח לא נאסר החלב שבכלי, ובזה כ' המהרא"י שאין נצוק בנ"ט, ועיקר הטעם הוא משום שאין הנגיעה ממשקה שלמטה למה שלמעלה ממנו כי אם רגע קלה, וקודם שמתפשט הטעם למעלה הרי הוא יורד למטה, ומה שהמשיל לכלי מתכות כו', אינו אלא דוגמא שהנגיעה אינו דומה לבליעה, ובאמת אין המשל דומה כ"כ, תדע שהרי דעת מהרא"י שמתכת דחם מקצתו חם כולו אינו מוליך בליעתו ג"כ וכדעת הש"ך (בסי' צד סק"ג), ואנן לא קיי"ל הכי כמו שדקדק הגר"א באו"ח (סי' תנא סק"מ) מלשון השו"ע ביו"ד (סי' קכא) דכבולעו כך פולטו, אלא כהמג"א שם (סקכ"ד), מ"מ בזה דקילוח קיי"ל כמהרא"י, אבל אם היה נשפך הרבה חלב בתנור והגיע עד חתיכה בשר, נאסר כל החלב אם אין בחלב ששים דהבליעה מן הבשר מתפשט מן הצד בכל המחובר ואין נ"מ בין לח ליבש: אבל מ"ש עוד הגאון ז"ל בזה"ל וכן איסור לח רותח שנגע בדבר רותח המונח אצלו א"צ ס' רק נגד מה שנגע [כצ"ל ונדפס בשבוש ע"כ הערה מע"כ נ"י שצריכים ביאור] וכ"כ הת"ח כלל נ"ו בשם הר"י מפאריש דקילוח הנוגע בעינן ששים נגד מה שהיה תחת הקדירה, והיינו מש"כ הט"ז (סי' צ"ב ס"ק כ"ה), זה הדין הלכה ומורין כן, דאם נתפשט החלב, אבל מש"כ הגאון חו"ד וכן איסור לח רותח שנגע בדבר רותח המונח אצלו א"צ ס' רק נגד מה שנגע (כצ"ל ולא דבר לח רותח שנגע באיסור רותח] וכ"כ הת"ח כלל נ"ו [כצ"ל] דקילוח חלב הנוגע בבשר דא"צ ס' רק נגד מה שנגע בקדירה, וכ"כ הט"ז (בסי' צ"ב ס"ק כ"ה) דא"צ ששים רק מה שאומדין שיש חלב בעין תחת הקדירה ומשמע דנגד חלב שבצדי הקדירה א"צ ס' עכ"ל החו"ד, הן זה לשון הת"ח כלל נ"ו אות ז' ואם נשפך הרוטב מן הקדירה של בשר ונתיישב קדירה חולבת בתוכו כו' אבל אם הקדירה רותחת אסור וכדברי האו"ה שכ' בשם הר"י מפאריש דבעינן ששים נגד מה שהיה תחת הקדירה ואם הקדירה של בשר עומד אצל האש או שאר כל"ר רותח ונשפך ולא פסק הקילוח אז הוי כערוי וכל מה שנגע בקדירה חולבת בעינן ששים נגדו עכ"ל, זה הלשון מוכיח שאינו טעון ששים אלא נגד מה שנגע ממש. וכן הלשון מה שהיה תחת הקדירה, ולא כ' מה שתחת הקדירה, אלא מה שהיה, משמע דמיירי שנשפך ונבלע בתנור מעט ומעט בקדירה, בזה הדין דטעון ששים בכל מה שהיה תחת הקדירה, שהרי לא ידעינן כמה בלע הקדירה וכמה התנור, אבל אם היה גומא תחת הקדירה ונתמלאה איסור לח, ועתה עוד יש מזה האיסור בגומא א"צ ששים אלא מה שנחסר מן הגומא, ולא נגד מה שנשאר, וממילא א"צ ששים נגד המתפשט מן צדדי הקדירה, ובזה משונה לח מיבש, ולא מטעם שכ' הגאון הנ"ל דדומה לדינו של מהרא"י, שהובא (בסי' ק"ה) אלא מצד הסברא יש מקום לחלק, דבאיסור יבש הפולט ציר שמטעין ששים נגדו ולא ידעינן כמה ציר הוא פולט, בע"כ טעון ששים נגד כל החתיכה, משא"כ דבר לח, לא שייך אצלו לומר דפולט ציר ונבלע במה שנוגע בו, אלא אותו דבר לח נבלע במה שנוגע בו, מש"ה אינו טעון ששים אלא נגד מה שנבלע ולא נגד מה שרואים שנשאר ולא נבלע, ואם אינו נראה כמה נשאר כגון שנבלע בתנור תחת הקדירה בזה טעון ששים נגד כל הנבלע, שהרי לא ידעינן כמה נבלע בקדירה, ונמצא לשון הת"ח שכתב נגד מה שהיה תחת הקדירה כו' מלמדנו יותר ממה שלמד חו"ד מלשון שכתב הט"ז שכתב באות כ"ה בשם הר"י מפאריש דצריך ס' נגד מה שיש בעין עתה ג"כ, וא"כ ה"ה מה שיש מן הצד, וכמש"כ מעכ"ת נ"י דאם נדקדק בלשון נוגע בקדירה, א"כ גם