משיב דבר חלק ב פ

ואמאי לא פי' דפליגי בהו"ה, וכמו שפי' הרמב"ם מחלוקת ר"ש ות"ק במס' תמורה שם וכמבואר בגמ', אבל כד דייקת גם בזה פי' הרמב"ם מחוור מכלן, שהרי למש"כ דמחלוקת ר"ש ות"ק ברישא בהו"ה א"כ מיירי במת אחר שחיטה כפירש"י תמורה, וסיפא מיירי בשחטו ועדיין היא מפרכסת, א"כ עיקר חסר, והכי מיבעי למיתני בסיפא ואם היא מפרכסת, אלא ודאי רישא מיירי במת אחר שנתנבלה ופליגי ר"ש ות"ק גם בפודין קדשי בה"ב להאכילן לכלבים, ולא תקשה א"כ תהדר דיוק הגמ' בבכורות (דט"ו) ליתני ואם נטרפו, הל"ק בשלמא בתמורה דתנן ואם מתו יקברו רש"א קדשי בה"ב אם מתו יפדו, שפיר מדייק טעמא דת"ק אפילו במתו אחר שחיטה ומשום הו"ה, דאי איתא משום נבלה ליתני אם נטרפו, וא"א לומר דמש"ה תנן אם מתו בשביל ר"ש דאפילו מתו יפדו, שהרי ר"ש קאמר עוד הפעם אם מתו יפדו, וא"כ הוי מצי למיתני בלשון ת"ק אם נטרפו יקברו רש"א אפילו מתו יפדו אלא ודאי טעמא דת"ק משום הו"ה ומיירי בנשחט ומת, ומכ"מ יקברו משום הו"ה, אבל ר"ש דאמר אם מתו יפדו מיירי אפילו נתנבלו, משום דס"ל פודין אה"ק להאכילן לכלבים, והיינו משנתנו דמע"ש דתנן אם מת רש"א יפדה, ולת"ק אפילו נטרף אין פודין, והא דתנן אם מת, משום ר"ש הוא, שהרי כאן לא אמר ר"ש עוד הפעם אם מת: היוצא מכ"ז דר"ש ות"ק חולקים בקדשי בה"ב בתרתי, גם בפודין אה"ק להאכילן לכלבים גם בהו"ה וזהו משנה דתמורה והא דתנן במע"ש ושחטו יפדה מיירי בחיה ומפרכסת ובזה חולק ר' יוסי והלכה כת"ק: נפתלי צבי יהודא ברלין סימן טז ב"ה ג' לסדר וימלא כבוד ה' תר"ן. לכבוד הרב וכו' מו"ה חיים נ"י אבד"ק באלבירישאק. מכתבו מן ט' סיון וגם ספרו היקר הגיעני והחילותי לראות בו אחת הנה ואחת הנה וראיתי בו מלא דבר חכמה ותבונה, אמנם לא עמדה לי השעה לעבור בו מהחל ועד כלה כי עבודתי רבה וזקנה קפצה עלי ותחמוס ממנו זריזותי בימי חרפי, הערותיו בספרו רנה ש"ת נכונים ומר דגברא רבה הוא ידע רמיזותי גם במקומות אשר ללא צדק קצרתי: ע"ד השגותיו נידון הוראת הגאון בעל עין יצחק שליט"א, וכמדומה למע"כ דמחי ליה מאה עוכלי, במח"כ כל השגותיו מוסרים ע"י הקדמה א', נידון הוראה זו שסרכה המוסרת ע"י מיעוך ונמצא שם נקב אין תולין במשמוש ידא דטבחא, משום שם תרתי לריעותא, אין זה השם תרתי לריעותא הולמתו בצדק כשארי תל"ר דאיתא (בסי' ל"ז) סרכה תלויה היוצא מן הבועה טריפה, דשם הפי' דאע"ג דכל ריעותא בפ"ע אין הוכחה שיש כאן נקב, אבל כשנתחברו יחד חוששין שיש כאן נקב, משא"כ בנ"ד הנקב שנמצא במקום הסירכא, אינו ריעותא אלא טריפה ודאי, אלא שתולין הנקב ביד"ט, ובמקום ריעותא דסרכא אין תולין להיתרא, וכמו בהא דריאה הסמוכה לדופן תולין בדופן, ואם יש צמחים לחד מ"ד אין תולין משום ריעותא דצמחים מראה דהסירכא ממנה, מעתה בסרכא תלויה היוצא מן הבועה לא יעלה עה"ד לומר דאם יש עוד בועות בלי סרכא כשרה דמכ"מ בבועה זו שיצא עליו סרכא הוא תרתי לריעותא וטריפה, משא"כ בנ"ד, דהא דאין תולין ביד"ט, משום דיותר קרוב לומר דהנקב הוא מן הסרכא, ולא מחמת יד"ט, אבל אם רואין שהריאה מצויה לינקב מחמת יד"ט, שפיר יש מקום לומר דיותר יש לתלות גם כאן ביד"ט מלומר שהסרכא גרם הנקב, ולפי הוראת הגאון שליט"א יש לנו לומר בהא שהביא מת"י נדה (די"ד) שאין תולין מאכולת בשאר מקומות באשה זו, אפשר לתלות גם באותו מקום שנגעה בעד בבדיקה, ולא נראה לי כ"ז, ובאמת יש לתלות לפי ראות המורה, אם הסרכא עברה ע"י קפול ומעוך קשה אין לתלות הנקב ביד"ט, ואם עברה הסרכא ע"י הפשטה קלה, יש מקום לתלות, וה' ישמור מלכד בהוראה, הנני ידידו העמוס בעבודה: נפתלי צבי יהודא ברלין, סימן יז ב"ה, ב' אדר"ח תמוז תרל"ח, וולאזין. לכבוד הרב וכו' מו"ה יעקב ריינאוויץ נ"י מו"ץ ב"ק לונדון הבירה. מכתב מעכ"ת נ"י מן ה' בהעלותך הגיע, ואשר ענותו תרבני לבקש הסכמתי על הוראתו להכשיר עופות שבאין לפניו למאות צורך א' גבוה מחברתה, ונפל ספק בלבבו של מעכ"ת נ"י משום שראה מש"כ בעל ת"י על משניות בשם דמ"א שזהו סימן על שף מדוכתי', נפלאתי ע"ז שדבר ברור דלא כוון דמ"א וגם ת"י אלא באופן שנמצא גבוה ירך אחד ולא היה כן מתחלת ההולדה, אבל בנברא כן פשיטא שאין לחוש לשף מדוכתיה ואיפסקו הנימין, כמ"ש התוס' בבכורות ולא נחלקו רש"י ותוס' בדין אלא בפי' המשנה נשמטה ירכו דלרש"י משמע שנשמטה אח"כ, מש"ה פי' דמיירי בלא איעכול ניביה, ותוס' מפרש בנולד, וכ"כ בפשיטות הגאון ח"ס יו"ד (סי' נו) שאפילו בדיקה א"צ, ואחר שנמצא למאות פשיטא שכך הוא בהולדה, וכמ"ש מע"כ נ"י וא"כ אין כאן מקום לספק: איברא עדיין יש להרהר לשיטת המרדכי שהביא הגר"א ביו"ד (סי' נה) דבעוף שמוטת ירך טריפה אפילו לא איפסקו ניביה, ולא אכחד ממע"כ נ"י שנראה לי דכך הוא דעת הרמב"ם ז"ל בה' שחיטה (פ"י ה"ג ד') שחלק בין בהמה לעוף בשני בבות, וכבר הרגיש בזה מרן הכ"מ ויישב בדיחוי, אבל לי נראה שיטת הרמב"ם כהמרדכי, ויותר מוכרח לומר כן למש"כ בחיבורי הע"ש (סי' קכה אות א') שיטת הרמב"ם דשבעים טריפות שהמה הל"מ יש להם לפרקים רפואה אלא שאינם חיות מעצמן אבל רפואה בידי אדם יש להם, ומ"מ המה טריפות ואין להם תקנה, והוא מדרשא דקרא בת"כ שמיני פ"ג] אבל יש טריפות שאינן הל"מ, אלא משום שברור שא"א לחיות כמו ניטל לחי העליון וכדומה הרבה, וזה אינו טריפה אלא באופן שאין להם רפואה, משא"כ אי בדרי לה סמא חיי, וכדאיתא בחולין (דף נד) גבי מכה בגידא דנשיא, מעתה הרי ע"כ האי דרב מתנה בוקא דאטמא כו' הוא בכלל שבעים טריפות, מדהקשה בגמ' והא איכא בסגר וש"ש וקחשיב דרב מתנה, ובמשנתנו אינו מונה אלא הל"מ, ואי איתא דשמוטת ירך בעוף טריפה מיירי בשף מדוכתא וכהא דרב מתנה, מאי קאמר בדנ"ז ב' הלכה רווחת בישראל שמוטת ירך בעוף טריפה ותרנגולת היתה כו' מאי קשיא אין ה"נ דיש לה תקנה בפעולת האדם ומ"מ היא טריפה, אלא פשיטא להגמ' דשמוטת ירך בעוף אינו הל"מ, אלא היא טריפה משום שאינה חיה בשום אופן, ועוד הארכתי בשיטת הרמב"ם בזה ואכ"מ, וגם עתותי אינם בידי כעת, הא מיהא נראה דעת הרמב"ם דשמוטת ירך בעוף טריפה אפילו לא נפסקו ניביה, וא"כ יש מקום לומר דאפי' נולד כך טריפה ולא קשה ממשנה דבכורות, דשם מיירי בבהמה, מ"מ לאחר שהראה מעכ"ת נ"י לדעת דכמה מאות יש כך א"כ הני רביתייהו, ואין זה בכלל שמוטת ירך כלל, וכמו שהסכימו האחרונים באווזות שיש להם נקב בראש בתולדה דכשרות, ולענין הוראה דנקטינן כהמחבר דעוף ה"ה כבהמה, פשוט דכשרות וא"צ בדיקה, ואין ע"ז חולק כלל. הנני ידידו מוקירו ומכבדו העמוס בעבודה: נפתלי צבי יהודא ברלין. סימן יח ב"ה ב' י"ב תשרי תרכ"ג לפ"ק. לכבוד הרב וכו' מו"ה יעקב ליב נ"י האבד"ק טשעכענאוויצי יע"א מכתבו מן כ"ז אלול הגיעני ערב יום הכפורים, והנני מזדרז להשיב מפני הכבוד, וגם כי עשה דכבוד תורה עדיף לדחות עניני דחג דבעי' דרישה דבר בעתו, ובאמנה בעיקר הענין