משיב דבר חלק ב עט

סימן יד ב"ה א' ח"י שבט| תרמ"ו. לכבוד הרב וכו' ביעליסאוועט. מכתבו הגיעני, ואשר שאל באווזא שנשחט רוב סימנין, ונחתך הרגל, ואח"כ נשחט אותו המיעוט של הסימנין, דקיי"ל דטריפה, מהו דין הרגל, ועלה ע"ד מע"כ נ"י להורות דהרגל כשרה, כהא דאיתא בחולין (דל"ב) שחט את הקנה ונקבה הריאה כשרה משום דכמנתא בדיקולא דמיא, וכש"כ הכא דמנחא בדיקולא, והנה אף אם היה עומק ההוראה להכשיר הרגל, ג"כ א"א לומר כך דאווזא כולה טריפה והרגל כשרה וכדאיתא בחולין (דף עו ב') מתקיף לה ר"נ לשמואל יאמרו אבר שהחיות תלוי בו מוטל לאשפה והיא מותרת, מכש"כ הכא דכל האווזא נבלה ומוטלת לאשפה והרגל כשרה: איברא בגוף ההוראה, אינו כמו שעלה בדעתו, בשלמא גבי טריפות אמרינן דכיון דהריאה כמנחא בדיקולא שוב אין טריפות פוסל בה וממילא כשר כל הבהמה, וה"ה אם נשחט רוב סימנים וניקב המוח וכדומה, אע"ג שגומר השחיטה, מכ"מ שוב אין טריפות פוסל בה דכבר אזיל חיותא דבהמה בשחיטת רוב הסימנים, אבל באיסור שחל בשחיטה האיך אפשר לחלק הרגל מכל העוף וכמו דשהוי במעוט בתרא קיי"ל דטריפה, אע"ג דאם לא נשחט כלל כשר משום שכבר נגמר השחיטה, מכ"מ כיון שמצוה לשחוט כל הסימנין ומיקרי המיעוט דישנן במצות שחיטה כדאיתא שם (ד"כ ב'), א"כ כ"ז שעוסק בשחיטה לא מיקרי נגמר השחיטה, ומש"ה פסול בשהיה, וכיב"ז הביאו התוס' חגיגה (ד"ח ב') בשם הירושלמי דהפריש הרבה בהמות לחגיגה, לעולם הוא מוסיף והולך ודוחה יו"ט עד שיאמר אין עוד בדעתו להוסיף, הרי דכ"ז שעוסק באותה מצוה, אע"ג שהיה אפשר לסלק עצמו ממנה, מכ"מ אם אינו מסלק עצמו ממנה יש לה דין גוף המצוה שהיא מוכרחת לעשות, והוא כלל גדול בתורה בכל המצות כמש"כ בחיבורי העמק שאלה (סי' נ"ג אות ד') בס"ד, וה"נ כיון שעוסק בשחיטה פוסל בה שהיה, ולא מיקרי שגמר השחיטה, וא"כ גם הרגל לא נשחט, ולא עוד אלא אפילו נחתך הרגל בעוד לא היה שיעור שהיה, ג"כ הרגל טריפה שהרי דומה לנחתך הרגל לפני גמר שחיטה, אך בנחתך הרגל ומעורה בכ"ש בגוף האווזא, בזה יש סברא לומר דאין שחיטה עושה נפול והוי כמו שנשחטה גם היא יחד עם כל העוף, אכן גם זה אינו ברור ויש לפלפל בזה הרבה, אבל אינו נוגע לענין שהרי בנ"ד נחתך הרגל לגמרי, מש"ה אפילו אי לא היה שיעור שהיה ג"כ הרגל טריפה שלא נגמר שחיטה כולה: ואשר שאל מע"כ נ"י עוד אם מותר ליטע אילנות סמוך לבית הכנסת, וכתב מע"כ נ"י שראוי לעשות זכר לביהמ"ק דכתיב לא תטע לך וגו' אין לנו לבדות מלבנו איסורין שלא נמצא בתלמוד ואם היה בזה זכר לבהמ"ק, היה אסור לבנות ביהכ"נ של עצים ולעשות ספסלאות של עצים דכ"ז הוא בכלל לא תטע לך וגו' כמבואר במס' תמיד (ספ"א), אלא אין בזה מצוה לעשות זכר לביהכ"נ בזה הענין, אלא שראיתי בחי' רע"ק זצ"ל על או"ח (סי' קג) שהביא בשם הר' דוד עראמה לאסור וצ"ע, ומש"כ מע"כ נ"י לאסור משום בלבול הדעת וטיול, אין זה הוראה אלא מוסר, ואין כל המקומות שוין ואין כל הענינים שוין, המקום ית"ש יאיר עינינו, ויעמידנו על קרן אמתה של תורה. דברי העמוס בעבודה רבה ורובץ תחת משא הישיבה: נפתלי צבי יהודא ברלין סימן טו ב"ה א' לסדר וה' אתנו תרל"ה. לכבוד הרב וכו' מו"ה זו"ו ברודנא. הגיעני מכתבו וכו' ואשר העיר בענין ספק טריפה אי פוטר מכסוי, וכן באיסור דרבנן, כבר אזלי בה נמושי, ועיין בחיבורי הע"ש (סי' צ"א אות ה') בענין ספק, וקושיית מע"כ נ"י על דעת הפמ"ג באיסור דרבנן כבר הקשה הגרע"א זצ"ל בחי' יו"ד, וקשה לומר שנעלם זה מהפמ"ג הוכחה מסוגיא מפורשת במקומו שלא כדבריו ז"ל, וצ"ל דאע"ג דגם איסור דרבנן לא מיקרי אשר יאכל, מכ"מ לכתחלה ודאי יותר טוב לעשות איסור דאורייתא לאפוקי ממ"ע דכה"ד מש"ה הורה לטרוף ולא לנחור, והא שהוכיח הגמ' בדכ"ז מדתנן הנוחר פטור מלכסות, דעוף חייב בשחיטה מה"ת, היינו מדתנן דטריפה מחלוקת ר"מ ורבנן, ונותר כ"ע מודו דפטור: אכן בעיקר הענין אי מיקרי איסור דרבנן, שאינו בכלל אשר יאכל יש להביא ראיה מחולין (דף קכט א') דקרי לאבר ובשר המדולדלין שאינו מכל האוכל אשר יאכל, והרי שיטת התוס' לעיל (דע"ד) בד"ה אין שמדאורייתא שרי באכילה, עוד ראיה ממנחות (די"א ב') דלהך לישנא דא' ר"א טמאין נפדין טהורין אין נפדין שפיר דלא מיקרי בזה מכל האכל אשר יאכל, והרי לשיטת התוס' זבחים (דנ"ט ב') אינו אלא מדרבנן משום קנס והוכיחו מזו הסוגיא עצמה דק' משום דלא שכיחי תמימים תקנו שיהא למזבח: איברא שיטת הרמב"ם גם באבר ובשר המדולדלין שאסור מה"ת גם בהא דטהורין אין נפדין שהוא מה"ת, והדברים ארוכים ובאמת התוס' בעצמם כתבו בב"ק (דע"ז ב') בד"ה אומר כו' בזה"ל וזה דוחק לומר דאע"ג דמדאורייתא בת פדיה היא כיון דמדרבנן לאו ב"פ היא לא חשיב אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים, הרי מבואר זה הענין יפה דתליא באשלי רברבי, וזו שאילת הראשונים רבותינו בעלי התוס' ז"ל: ואשר העיר מע"כ נ"י בשם הרב מו"ה אפרים הכהן נ"י בהגהת הגר"א ז"ל במשנה מע"ש פ"ג שלפי פירושו והגהתו ז"ל גם ר"ש ס"ל אין פודין אה"ק להאכילן לכלבים, ממשנה דתמורה דתנן א' קדשי מזבח וא' קדשי בה"ב כו' ואם מתו יקברו, רש"א קדשי בה"ב אם מתו יפדו, הנה תשובת מע"כ נ"י ברורה כפירש"י דמיירי בנשחט ומת, שהרי בגמ' מפרש מחלוקתן בהעמדה והערכה, וזו א"צ לפנים, אלא בשביל דזה הענין הוא דבר דלא ביארו עוד יפה הנני לבאר לפני מע"כ נ"י אשר את לבבי בזה: הנה הר"ש פי' מחלוקת ת"ק ור"ש ברישא דאזלי לטעמייהו בהו"ה, וטעמא דת"ק בסיפא לקחו חי ושחטו יפדה, פי' הר"ש משום דהווין כפירות, וזה פלא, מה מהני דהוו עתה כפירות, אחר שבשעת קניה והקדש הוי בר העמדה והערכה, מש"ה הגיה הגר"א דברישא דמת לכ"ע אין פודין אה"ק להאכיל לכלבים, ובסיפא פליגי בהו"ה ולטעמייהו אזלי ור' יוסי כת"ק דמס' תמורה, אבל א"כ מוקשה פסק הרמב"ם ז"ל כמו שהביא מע"כ נ"י בשם הגאון בעל אבי הנחל ז"ל, וגם הגהת הגר"א ז"ל נפלאה היא להפך נוסחת משנה שלמה, אבל עפר אני תחת כפות רגלי הגר"א ז"ל וכאן העיקר כנוסחא ישנה, והיא ברורה עפ"י מאמר ידוע מפרכסת ה"ה כחיה להעמדה והערכה, והתוס' בחולין (ד"ל ע"א) כתבו שאין במשנה בשום מקום, ונדחקו להביא ממשנה דטומאת אוכלין, ועפי"ז העלו בכ"מ שאין זה הכלל דמפרכסת ה"ה כחיה כו' אלא בשחיטת ישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה, ואין כן דעת ר"ת והרמב"ם וש"ר כמש"כ בחיבורי הע"ש (סי' ו' אות ה') בס"ד יעו"ש, אבל העיקר דזהו משנתנו דמס' מע"ש, ומש"ה ברישא דמת יקבר ע"י עורו, משום דבעינן הו"ה ור"ש לטעמיה דלא בעי הו"ה וסיפא בשחט, ופי' ועדיין היא מפרכסת הרי היא בכלל הו"ה ור' יוסי א' יקבר, אי בעינא אימא כהרע"ב שפירש משום דס"ל כר' יהודה שאין פודין פירות הלקוחים בכסף מעשר, אבל זה לא נראה לומר דר' יוסי ס"ל כר' יהודה בזה הפרק, ולא נזכר לעיל, אלא יותר נראה דבזה גופא דמפרכסת ה"ה כחיה להו"ה פליגי ור' יוסי לא ס"ל הכי, ואל תתמה לומר דפליגי בזה תנאי, דכמו כן איתא בתמורה שם (דל"ג ב') כל הקדשים שנפל בהם מום ושחטן רמ"א יקברו וחכ"א יפדו, ופרש"י בזה תמוה כמבואר בתוס' שם, אלא נראה דפליגי אי מפרכסת ה"ה כחיה לענין הו"ה, וע' מש"כ עוד בזה בהשמטות לח"ג על סי' ו', ובזה נתבאר פסק הרמב"ם לענין מע"ש אל נכון, ועדיין יש להבין פירוש המשניות להרמב"ם שפי' דמחלוקת דמת אי פודין אה"ק להאכילן לכלבים,