משיב דבר חלק ב פא

בסירכות דעגלים משעת הנקה עד בני שנה, לא ניתן לתפוס קלקולא אפילו למי שבא בתחלת הוראה, בדינים כאלו שאינם חתוכים, המחמיר ימצא כי"ב והמיקל ג"כ ימצא די השיג ידו, ואף כי מר ניהו רבא דעמיה מובהק בהוראה ומוחזק שלא להוציא דבר שא"מ מת"י ודאי טעמא חזי וקשרי, ולא אכחד כי אחרי שכבר הקדימוני שני גאוני הדור דפקיעי שמייהו טובא, להסכים בהוראת כתר"ה שי' איני רואה אותי כי אם כיהודה ועוד להני תנאי, וגם כי לא נתברר לי טעם האוסרים בהחלט ולהתחקות על דבריהם, ע"כ כה דברי מעטים ואיני בא כי אם למלאות מבוקשו של מעכ"ת שי', ולדבר על אוזן שומעת שיהא לבם ברור ודעתם נקבעת, לסמוך על כתף מעכ"ת שי' נושא עבודת הקודש ברוח דעת, חכמה ויראת ה' עליהם מופעת, כאשר עדות ה' נאמנה מכרזת ומודעת ושלום על ישראל ועל קהל ק' סימן יט עוד להרב הנ"ל כשאנו לעצמנו פליאה דעת ממני הוראה זו, האיך מצא לב להקל בדבר שהחמירו והנהיגו רבני קהל ק', אשר היו מעולם אנשי השם, גדולי וקדושי ארץ, ובודאי לא מטעות הוראה ח"ו, אלא מדעת חומרא וכתיב אל תטוש תורת אמך, ואפילו אפשר שאינם יכולים לעמוד בהוראה זו יותר מאשר היה לפנים, מכ"מ הא איתא בפסחים (דף נ) בני ביישן וכו' אבהתן אפשר להו כו' א"ל ר"י כבר קבלו אבותיכם כו', וחשבתי אולי יש מקום לחלק דוקא התם שהיה טעם לחלק ולהחמיר בבני ביישן יותר משארי אנשים, באשר דבני ביישן היו סוחרים הולכים ליריד צור ומשם נסעו צידון, והיה כנופיא מצויינת ויש בזה חילול כבוד שמים יותר מאשר יחיד הולך מצור לצידון, ומש"ה לא בטלה דעתם, משא"כ הכא בנ"ד שאין מקום להחמיר בקהל ק' יותר, מש"ה בטלה דעתייהו, וכיב"ז כתבו התוס' שבת (דף צב) גבי אנשי הוצל לענין אחר, ויש ראיה לזה מדאיתא בירושלמי פ' מקום שנהגו בני מישא קבלו עליהם שלא לפרש בים, אתון ושאלון לרבי א"ל אבותינו נהגו שלא לפרש ביה"ג אנו מה אנו, והשיב להם מכיון שנהגו אבותיכם כו' ואין אדם נשאל על נדרו, תמן משנדר נשאל ברם הכא אבותיכם קבלו, כש"כ שהן מותרות, אר"ח לא מן הדא, אלא מדרבי תלמידיה דר"י הוי, ותניא רי"א אסור לפרש ליה"ג, ופי' הק"ע ופני משה דמיירי ברביעי וכב"ש, וקשה וכי בלא ר"י לא ידע שזהו מנהג חסידות להזהר מלבוא לח"ש אפילו מיום א', והלא ר"י הכהן לא נמצא אגרות שלו ביד נכרי ואיכא משום אל תטוש ת"א, אלא צ"ל דאפילו הכי אינו אלא משום נדר, ומש"ה למנהג עצמו יש שאלה, ועל מנהג אבות אין לחוש כלל, שאין האבות מדירין אה"ב, ומשני דרבי תלמידיה דר"י וס"ל כותי', ומש"ה אע"ג שבמקומות אין נוהגין חומרא זו, מ"מ אחר שנהגו כן לזה שומעין שאמר כהלכה, ואין מתירין את האסור וה"נ בנ"ד, אין בזה משום ואל תטוש ת"א, אלא משום דהוי כנדר מש"ה מהני שאלה, ואולי אף שאלה א"צ מחמת שמנהגם אינו מד"ע, והוי כנדרי טעות: אבל באמת פי' הק"ע תמוה מדאיתא בירושלמי (מו"ק פ"ג) תני רי"א הבא ממדה"י אסור לגלח ר"י כדעתיה דא' אסור לפרש ליה"ג, וא"א לומר דמיירי דוקא ביוצא ברביעי, ותו דאפילו ביוצא ברביעי לא מיקרי יצא שלא ברשות, דגוף היציאה ברשות הוא אלא שיצא שלא ביום הראוי לצאת ואפילו יוצא בשבת וחלל שבת, מ"מ מיקרי הבא ממדה"י, אלא כבר פי' הרא"ש בשם הראב"ד דמיירי מארץ לח"ל, והגר"א או"ח (סי' תקלא) פי' משום סכנה, וא"כ פי' הירושלמי דס"ד שאין בזה שום חסידות ואינו אלא כנדר, ומש"ה אבות ג"כ מצו לשאול, וזרעם מותרים לגמרי, ואסיק דרבי ידע מדר"י, ואע"ג שאין הלכה כן מ"מ מדת חסידות איכא ומשום בל תטוש ת"א, ובל"ז היה למעכ"ת שי' עכ"פ לשאול דעת כל העיר אולי רוצים להחזיק במנהגם, ולמעט בבשר או להוקיר השער, וכדאמר ר' יהושע לתלמידיו נדה (דף פב) מוטב שאאריך עליכם בעוה"ז כו', ובפי' השאילתות (סי' קל"ז) הוכחתי דכל חומרא כיב"ז נכלל במ"ע והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וכמ"ש הרמב"ן ר"פ קדושים דכל מיני פרישות נכלל במ"ע קדושים תהיו, ושבין אדם לחברו במ"ע ועשית הישר והטוב: גם מש"כ מוטב שיאכלו בשר שחוטות כו' לא שייך לכאן שהרי לא עקר מנהג המיעוך בגסות אלא שאינו מצוי כ"כ מחמת רוב עגלים, ומ"מ לא פלטי מינה, עוד קשה לי מה שהורה מיעוך קל כמעט שיסור בהגבהת אצבע, וכי מר אגבייהו קאי לפרש מהו קל מהו אינו קל, ולמאי התיר מיעוך כלל, די היה להעמיד על דברי המחבר להסיר הסרכא ע"י הגבהת אצבע, ואלו בדידי הוה הייתי יותר מתקן הבדיקה שיהא בדיקת פנים, ועדין לא אתחזק סירכא, וגם עיקר החומרא בזה לא ידעתי אם הי' בהוראה, או מטרחא דהקצב והשו"ב, ומה גם אם שוחטים כמה עגלים יחד, עתה אם יש דבר מה להשיב יוכל להשיב על אוזן שומעת כו': ובדבר אם יש התרה למנהג אבות, כבר כ' הפ"ח או"ח (סי' תסו) שמהני התרה ופי' כש"כ שהן מותרות היינו ע"י שאלה, ויפה השיג ע"ז (בסי' ק"נ) דודאי לא שייך התרה למנהג אבות, ובאמת הכי מוכח מלשון הרא"ש פ' מש"נ שכ' בזה"ל וכל דבר שידוע בו שהוא מותר, והוא טועה ונוהג בו איסור נשאל ואין מתירין לו כלומר אם בא לחכם לשאול אם יכול לזלזל במנהג שנהגו בו אבותיו כההיא דבני ביישן לא יתיר לו החכם, וכן נמי אדם שנהג איסור כו' לא יתיר לו החכם המנהג ההוא ממילא דהוי כמו נדר עכ"ל, הרי דקדק בלשונו שבמנהג האבות כ' לא יתיר לו כלל ובמנהג עצמו כ' לא יתיר לו ממילא, היינו משום שבמנהג שלו מהני התרה, משא"כ במנהג אבות א"א להתיר בשום אופן, והא דאיתא בירושלמי כש"כ שהן מותרות, במקום שאין מצוה כלל ולית ביה משום א"ת ת"א, ליכא משום נדר כלל, וכ"כ בק"נ: סימן להרב ר' זאב ברודנא ז"ל. מע"כ נתקשה במ"ש הש"ך יו"ד (סי' נז) להוכיח מסוגיא דפ' התערובות כשיטת רש"י לפי דעתו ז"ל דהכל תלוי אך באודם מבחוץ, דאלת"ה אלא תלוי באודם מבפנים כשיטת הש"ע, מאי מקשה הגמ' בטריפה היכי מיירי, נוקמי בדרוסה ודאי או ספק ואינו ניכר מבחוץ, והקשה מע"ל נ"י מה הועיל הש"ך הרי בדרוסה במקום הסימנים ודאי תלוי בהאדמת הסימנים עצמן ונוקמי שנדרסה במקום הסימנים, נראה פשוט דעת הש"ך שאין בין מקום הסימנים לכל הגוף, אלא ביש אודם מבחוץ, הא באין אודם, פשיטא שאין שם דריסה אפילו בצואר ורק ביש אודם בכל הגוף ודאי טריפה, ובצואר צריך בדיקה, זהו דעת הש"ך, מ"מ אפילו לפי דעתו ז"ל אין מכאן הוכחה אלא באין אודם מבחוץ ודאי כשר וא"צ בדיקה, אבל זה שכ' דביש אודם מבחוץ ודאי טריפה אינו נראה כלל דהכי דעת רש"י ז"ל, דהנה התוס' בדע"א ב' נתקשו בטריפה למאי ירעו הא אין פודין אה"ק להאכילן לכלבים, ויישבו דלמ"ד בדרוסה הרי יש בדיקה לאחר שחיטה, וכן בנפולה, ונתקשה טובא למ"ד בולד טריפה ע"ש, ופשוט דמש"ה פירש"י ז"ל במשנה דרק לקדשים פוסל ר"א ולא להדיוט, והתוס' תמהו מסוגיא מפורשת בחולין (דף נח) אבל שיטת רש"י דהסוגיות פליגי בנוסח הברייתא ושוין בביצת טריפה דאסורה מפני שגדלה באיסור ופירש"י בחולין דמיירי במחלוקת ר"א וחכמים, וא"כ מבואר דפליגי להדיוט ג"כ והיינו דמקשה בגמ' שם אי הכי אדמיפלגי לגבוה כו' פי' לדידך דתנית הכי, וא"כ פליגי בהדיוט, אבל בתמורה הביא בגמ' ברייתא זו מודים חכמים לר"א באפרוח ביצת טריפה שאסור והיינו ביונה כפירש"י שם ולקרבן זהו שיטת רש"י והרע"ב, מעתה האי מ"ד דאוקי משנה דזבחים בולד טריפה ס"ל הכי דלא פוסל ר"א אלא לקרבן, מעתה א"א לפרש דעת רש"י ביש אודם מבחוץ לא מהני עוד בדיקה, אלא מתחלה יש לבדוק מבחוץ ואם אין ניכר אודם ודאי כשירה, וביש אודם צריך בדיקה בפנים, כ"ז כתבנו לדעת הש"ך דמפרש סוגיא דזבחים באיתערב דרוסת הזאב בנקובת הקוץ היינו באודם ניכר מבחוץ, אבל דעת הראשונים ז"ל דלא מיירי באודם כלל, אלא אפילו אין שום אודם