משיב דבר חלק ב עח

(סי' קנ"ו ס"ה) ואם אין עדים מעידים שחיה ל"י וגם אין עדות ברורה כו', מבואר דלא היה כאן עדות שחי ל"י, ומכ"מ ספק דלא אסרינן לה, אבל הרואה בשו"ת הרא"ש שהובא בב"י יבין טעמא דמילתא דכיון שנשאת היא בחזקת שחי ל"י, שהרי לא היו מניחים לה להנשא, אלא שאח"כ יצא קול שלא חי ל"י מש"ה אין מוציאין אותה מחזקתה, אבל ודאי אם באתה לשאול ואין ידוע מחיות הולד פשיטא שהכל בכלל ספק נפל: ונראה להסביר פסק התשב"ץ להתיר נשחט ס' שהה ח' ימים, עפ"י שימת לב לפסק א"ח בשם קצת גאונים דאפילו נשחט בתוך שמונה מותר לאכול, וכבר הוי בזה טובא הגאון ת"ש, והנה מש"כ דר"פ ור"ה בדר"י לחומרא עבדי ודאי יש מקום לפרש הכי וכדיוק לשון הגמ' לא אכלי מינה משמע דלא אסרי לאחרים, אבל הא ודאי ק' הרי בפירוש איפסק הלכה כרשב"ג שחוששין לנפל, ומש"כ הגאון דלא איפסק אלא לכתחלה אבל לא בדיעבד ודאי ק' להבין מאין נימא הכי, ואי מהא דיבמות (דף לו) שהתיר רבא בנשאת לכהן, משום דסמכינן על חכמים ודאי אין ראיה מהוצאת אשה מבעלה לשאר בדיעבד, תדע שהרי הרמב"ם כ' הטעם בהא דרבא משום דהוי ספק דבריהם ואין מוציאין אשה מבעלה מחמת ספק, ובשארי איסורין ודאי אין הדין כן, ומכש"כ לדעת הרמ"ה שכ' דאפילו בס' דאורייתא אין מוציאין אשה מבעלה, הרי שאין שום דמיון הוצאת אשה מבעלה לשארי איסורין שהוא להחמיר, וא"כ מה"ת דהא דהלכה כרשב"ג אינו אלא לכתחלה ולא בדיעבד: אכן כבר העליתי בעז"ה בהע"ש דשיטת הגאונים דלפי המסקנא לא חיישינן לנפל אלא אחר שכבר מת הולד באיזה אופן שיהיה אפילו אכלו ארי או נפל מן הגג, אבל כ"ז שהוא חי אין מקום לחוש כלל, ומש"ה מהלינן בשבת אפילו בלי ממנפ"ש דראב"א, וסברא זו כ' המג"א (סי' תקכ"ו סקי"ט), וא"כ יש מקום לומר דאע"ג דאכלו ארי או נפל מן הגג חיישינן לנפל מכ"מ בנשחט כדרך העולם דינו כחי, וכמו שהבאנו שם הוכחה מהא דראה צפור מנקר בתאנה חוששין לנשיכת נחש ג"כ, אע"ג דפי תאנה אין חוששין משום נקור שהרי אין בזה ריעותא דפי תאנה אורחא הוא, משא"כ צפור המנקר בתאנה הוא סבה יוצא מדרך התאנה, ה"נ בנ"ד במת אפילו נהרג בתוך ל"י חיישינן לנפל, משא"כ בנשחט כדרכו אפילו עגלים דרכן ועומדין לשחיטה כמאמר רבי לההוא עגלא זיל לכך נוצרת כדאיתא בב"מ (דפ"ה), מש"ה אין לחוש לנפל כמו בולד אדם חי למולו בשבת ואפילו בלי סברא דממ"נ, זהו דעת הגאונים ז"ל, מכ"מ לכתחלה ודאי אסור להכנס לבית הספק, אחרי שלמדין שאין הולכין בזה אחר הרוב לגמרי, כ"ז בארנו דעת המתירין לגמרי, אבל הלכה פסוקה שאסור לאכול משום ספק נפל, וצ"ל דאחר דאסור לשחוט בתוך שמונה א"כ אינה עומדת לכך, מעתה אם עבר ושחט שוב הוי כנפל מן הגג או אכלו ארי דחוששין עפ"י ד"ת לספק נפל, מעתה זה אינו אלא בנשחט בברור תוך שמונה אבל אם הוא ספק, שפיר כתב התשב"ץ שהוא ס"ס, ספק נשחט אחר שמונה, וא"כ לא יצא מדרכו ואין לנו לכנוס בחקירה כלל שמא הוא נפל, דהוי כמו שהוא חי, אפי' נשחט בתוך ח' ימים וא"כ הוי ספק נפל כמו נפל מן הגג מכ"מ הוי ספק כלו חדשיו, זהו אשר ראיתי לבאר דעת התשב"ץ, אבל זה ההיתר אינו אלא אם כבר נשחט משא"כ לכתחלה לקנות ע"מ לשחוט ודאי אסור ליכנס לספק כמו שאין מבטלין איסור לכתחלה, כדאיתא ריש מס' ביצה לענין דבר שיל"מ דספק וביטול שוין משום אדאכלי' באיסורא ניכלי' בהיתרא. ה"נ לענין לכתחלה ספק המתיר אסור לעשות כמו שאסור לבטלו גם זאת אפילו בדיעבד לא קיימו האחרונים ז"ל פסק התשב"ץ, והיינו משום שיטת התוס' וש"ר אינו כמש"כ לדעת הגאונים דכ"ז שהוא חי אין חוששין לנפל, אבל סוגיא דפוסקים אינו כן, וא"כ אינו ס"ס כלל כמ"ש: איברא עוד כ' התשב"ץ שם בזה"ל כש"כ שאמרת בזה הגדי שרבו ב"א האומדים אותו שהוא בן שמונה ימים מאותם האומדים שאינו בן שמונה, ואע"ג דהרשב"א כתב בתשובה שאין סומכים על העו"ג בגדיים קטנים הנלקחים כשאומר שהן בני ח' ימים מכלל דהוא מצריך ראיה שיש לו ח' ימים, י"ל דלא אמר הרשב"א דברים אלו אלא בגדיים קטנים כ"כ דלית ליה הוכחה שהוא בן שמונה ימים אלא עפ"י העו"ג, אבל בנ"ד שקצת ב"א אומדים שהוא בן ח' ימים לפי אומדנא דידהו, אף על גב שקצת אומרים דעדיין אין לו ח' ימים לפי אומדנא דידהו הוי ליה ס"ס ומותר עכ"ל, למדנו מזה שא"צ ידיעה ברורה אלא אומדנא שהוא בן ח' ימים מותר לכתחלה, דאין לומר דלא הותר מזה הטעם אלא כשכבר נשחטה, דא"כ מאי מקשה משו"ת הרשב"א התם מיירי לכתחלה אין סומכין, אלא פשיטא דאין נ"מ בזה בין לכתחלה לדיעבד, והעלה דמה שאומדין ב"א שהוא ח' ימים ודאי שרי ולא כהתב"ש שכתב בס"ק י"ד דאע"ג שנראה גדול הא אמרינן ריש מנחות ובזבחים (דע"ה ב') דאיכא בן שנה דמחזי כבן שתים, דאין מזה ראיה לאסור, דאע"ג דאיכא הכי, מכ"מ אינו אלא מיעוטא. ומהיכא תיתי נימא דגם בזה האופן חוששין למיעוטא, והרי בזה נתחזק הרוב שאינו נפל, ובאמת מה שהביא התב"ש הא דמנחות דאיכא בן שנה כו' מוכח בקידושין (דנ"ה ב') דבאשתכח בן שנה לא חיישינן דילמא הוא בן שתים וכן להיפך, והיינו משום דעפ"י רוב ניכר יפה, אלא שהתוס' בזבחים (דע"ה) הקשו מסוגיא דקידושין ויישבו דל"ד אשתכח בת שתי שנים, אלא בת ג' וארבע, ולכאורה קשה מסוגיא דלקמיה דאשתכח בן שנה, וצ"ל כמו כן דל"ד בן שנה אלא מיד אחר שמונה ימים, או י"ל דלא קשה להו להתוס' אלא מהא דאשתכח בת שתי שנים, שמא היא חטאת ובעלים אטרחו והביאו יפה, עד שבן שנה דומה לבן שתים, אבל לעיל באשתכח בן שנה אין לחוש שמא היא בת שתים והבעלים הביאו כחושה כ"כ עד שהיא כבן שנה, איברא ברמב"ם הביא כמשמעו שאשתכח בת שתי שנים, והיינו כמש"כ שאין לחוש למיעוטא דבן שנה דומה לבן שתים, ורק בזבחים משני דמשכחת תערובות פסח ואשם משום דיש בן שנה דומה לשתים אבל ודאי אינו אלא מיעוטא ואין לחוש לזה כלל, וכן אי איכא סימנים שאינם מצויים בנפלים או בתוך שמונה ימים, אע"ג שאינם סימנים מובהקים מ"מ נתחזק בזה הרוב, וכ"כ הגאון ח"ס סי' ט"ז: ונראה עוד דלא בחנם נקט הרשב"א והשו"ע הדין בגדיים קטנים משום שבהם א"א להכיר כ"כ בגדלות, מחמת שהרבה מולידים שנים כאחת והמה קטנים והרבה מולידים א' והוא גדול כמו התאומים אחר שמונה ימים, מש"ה א"א לסמוך על הנראה שהוא בן שמונה, אבל בעגלים ניכר מאד להבקיאים, ויכולין לסמוך על אומד שלהם שהן בני שמונה ימים, ולא עוד אלא בשו"ת הרשב"א כ' בזה"ל עדות העו"ג אינו כלום וכו' וכל מקום שאנו חוששין לו מפני קטנותו שאינו בן שמונה, לא יצאנו מידי ספק באמירת עו"ג כו' מבואר הא אם אין מקום לחוש מפני קטנות היינו שניכר שהוא בן שמונה ימים, יכולין לסמוך ע"ז, והלא בדברים החמורים מזה תנן בגיטין (פ"ב) שהכתב מוכיח על הדבר, אלא דשם צריך איזה עדות אע"ג שהוא גרוע כמו עדות חמש נשים שאין להם נאמנות אלא שסומכין על כתב המוכיח, ואבוהון דכולהו פ' סוטה דאפילו לאסור אשה על בעלה, אע"ג דנפ"ל דבר דבר מממון דדוקא עפ"י עדים מכ"מ ע"י קנוי וסתירה שרגלים לדבר נאסרה ע"ב ע"י ע"א, מכש"כ דברים שע"א נאמן עפ"י ד"ת, פשיטא שאם יש רגלים לדבר ואומדנא דמוכח שכן הוא מהני כמו עד, וכ"כ בפ"ת בשם בית אפרים, אבל בלי שום אומד הדעת חלילה להקל, ולא כמו ששמע בשמי, ואדרבה הנני מזהיר להשו"ב ע"ז, וכמה פעמים משהין העגל איזה ימים להוציא מידי ספק, ואם מכ"מ אירע שלא כדין, ה' הטוב יכפר בעד, וכבר בארנו דעת הגאונים שהובא בב"י שמתירין בחולין לגמרי וע"כ אם אירע שנשחט שלא כדין אין להחמיר בכלים אם לא כדי לגדור, והכל לפי ראות עין המורה, וה' יאיר עינינו בהוראה ברורה, ולא יצא מת"י הוראה שלא כשורה, שוב אין דבר: נפתלי צבי יהודא ברלין.