משיב דבר חלק ב עז

שמונה מ"מ באים בחשבון ימים הראוים לאכילה אם לא שאסורים מה"ת, איברא לשון הרמב"ם ריש ה' יבום שכתב ומד"ס עד שיודע שכלו חדשיו, אע"ג שכתבתי בהע"ש שהוא לשיטתו דספק מה"ת, אינו אלא איסור מדרבנן, מכ"מ הרי רבינו הגר"א לא פירש כן, וכבר נרשם אצלי בחיבורי דברי הגר"א ז"ל, ויותר מזה מוכח כהגר"א ז"ל מלשון הרמב"ם ספ"ב מה' יבום שכתב ביבמה שילדה ולד שלא כלו לו חדשיו, ומת בתוך ל"י שדינה שתחלוץ ואם נתקדשה לכהן שהוא אסור בחלוצה אינו חולץ לה שאין אוסרין ע"ז אשתו משום ספק דבריהן, משמע דאף לרשב"ג דקיי"ל כוותיה אינו אלא ספק דרבנן, שהרי לא מפרש רבינו הטעם משום דסמכינן על חכמים דרשב"ג כפשטא דגמ' וכלשון הרא"ש פרק ר"א דמילה והטור אה"ע (סי' קס"ד), אלא משום שהוא ספק דבריהם, הרי כהגר"א ז"ל, אבל מדברי מרן הב"י שם מבואר להיפך, שכ' ליישב שיטת הרמ"ה שאם ייבם אין מוציאין מידו משום שגם הוא מפרש כהרמב"ם שאין הטעם משום שסומכין על חכמים אלא משום דספיקא הוא, וכתב עוד הב"י ומיהו יש לתמוה עליו דכיון דספיקא דאורייתא הו"ל למיזל הכא והכא לחומרא וצ"ע, ובא בס' בדה"ב ויישב דמשמע ליה שזהו ספיקא דרבנן וכמש"כ הרמב"ם בסוף פ"ב, ואי כהגר"א ז"ל אין זה אלא תימא, דאם לענין נשאת לכהן הוי ספיקא דרבנן הרי לענין יבום הוי איסור דאורייתא, אלא ודאי מפרש הב"י כמש"כ דאע"ג דהוי ספק דאורייתא לענין נשאת לשוק, מכ"מ אין מוציאין מידו משום דזהו מיקרי ספק דבריהם כיון דכל ספק מה"ת אינו אסור אלא מדבריהם, מש"ה כיון שכבר נשאת אין מוציאין אותה מבעלה, וצ"ל דמפרש ספק דבריהם, ספק מה"ת שאינו אסור אלא מדבריהם, וכיב"ז פי' הר"ן לדעת הרי"ף ורמב"ם הא דאיתא בשבת (דף כג א') ספק דבריהם לא בעי ברוכי לא כפירש"י כגון דמאי כו' אלא אפילו ספק דאורייתא רק שהברכה הוא דרבנן מש"ה לא בעי ברוכי וכמ"ש הר"ן שם, והכי משמע הסוגיא שם והא יו"ט שני דספק דדבריהם הוא ובעי ברוכי, וע"כ לא מקשה מהא דאנן מברכין ביו"ט שני ואנן קים לן בקדי"ר דזה לק"מ שהרי אנן עבדי כאזהרת חז"ל הזהרו במנהג אבותיכם והוי ודאי דרבנן, וכמש"כ הר"ן סוכה (פ"ד) בסוגיא דערבה יסוד נביאים, אלא עיקר הקושיא הוא דגם בעוד לא ידעי בקדי"ר אמאי ברכו אקב"ו שהרי אינו אלא ספק. הן אמת דפרש"י מיושב אצלי שפיר אלא שאכ"מ, מ"מ הרמב"ם מפרש לפי פי' הר"ן ספק דבריהם אף על גב שהוא ספק מה"ת מ"מ החיוב והברכה הוא מדבריהם, אבל אינו מוכרח, ויותר נראה דגם הרמב"ם מפרש כאן ספק דדבריהם שהתקינו מחמת ספק דרבנן, ויו"ט שני ג"כ אינו אלא ספק דרבנן אפילו בפסח, וספה"ע יוכיח אלא הכוונה של ספק דדבריהם שהתקינו מחמת ספק דרבנן וכפירוש הסוגיא בכתובות (דף נו) בספק דדבריהם לא עשו חיזוק, וה"נ משמעות לשון הרמב"ם ספק דבריהם לדעת מרן הב"י, אע"ג שהוא ספק מה"ת מכ"מ האיסור הוא מדבריהם ובין נשאת לשוק ובין נתייבמה אין מוציאין אותה מבעלה זהו דעת מרן הב"י, וכיב"ז כ' הר"ן בשם הרשב"א קידושין (פ"ג) גבי אשה שאמרה נתקדשתי וא"י למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה אע"ג שאינו נאמן לכנוס מ"מ אם עבר וכנסה אין מוציאין אותה מידו שמן הספק אתה בא לאוסרה עליו ולהוציאה מתחתיו כו', והובא באה"ע (סי' ל"ח), אבל אינו דומה כ"כ לנ"ד, אבל מ"מ אין הדברים ברורים אצלי, והמקום יאיר עיני לעמוד ע"ד הרמב"ם, ויותר מזה להבין דברי הרמ"ה ז"ל: הא מיהא דעת הראשונים שלא כשיטת רבותינו התוס', אלא רשב"ג ס"ל דהוי ספק דאורייתא וכפשטא דברייתא, ולא דרשב"ג למד שאין רוב ולדות שלמים שהרי החוש מכחיש ורוב נשים ולד מעליא ילדן, אלא כמש"כ בשו"ת תשב"ץ ח"ג (סי' רנ"ז) דאף ע"ג דרוב נשים ולד מעליא ילדן מכ"מ הוציא הכתוב מכללו דפירוש ופדויו מבן חודש תפדה, וכן הוא בבהמה למדנו מהא דהחמירה תורה בקרבן שכאן חוששין למיעוט נפלים, ואע"ג דמכ"מ ודאי יש בזה גזה"כ ג"כ שהרי אפילו ברור שכלו חדשיו אין פודין עד לאחר ל"י ואין כשר להקרבה עד אחר שמונה ימים, מכ"מ שפיר יש ללמוד מכאן טעמא דקרא ברוב ולדות, וכיב"ז איתא בכ"מ דמהא דכתיב בכל"ח בחטאת ישבר למדנו שאין כל"ח יוצא מידי דופיו לעולם, אע"ג שמכ"מ יש בזה גזה"כ שהרי אפילו בשול בלא בלוע טעון שבירה, אלא מכ"מ שפיר למדין מזה דזהו טעם הדבר, וע' תוס' זבחים (דצ"ו) בד"ה אלא, וע"ע תוס' מנחות (דל"ז) בד"ה שומע אני, וכ"ז דלא כמ"ש הגאון ח"ס יו"ד (סי"ז) דרשב"ג למד מסברא להחמיר לחוש לספק נפל, ולא למד ממקרא אלא ששהה ודאי יצא מספק נפל, [ולפי דבריו אלו ודאי אינו אלא ספק דרבנן אפילו לרשב"ג ואזיל כל פלפולו של הגאון הנ"ל שם בד"ה והגאון פרמ"ג כו' שהקשה מאי ראיה מפדה"ב דילמא התם משום שאין הולכים אחר הרוב ופלפל בזה ויישב בזה דברי הרי"ף, והוא סתירת דבריו הקודמים במח"כ] וזה אינו לדעת כל הראשונים ז"ל, והא שהקשה א"כ מנ"ל דכשר מליל ח', לק"מ דשפיר למדין מדכשר להקדיש בליל ח' ש"מ שיצא מספק נפל, דכמו שאסור להקריב נפל ה"נ אסור להקדיש, כמו בע"מ דיש אזהרה מפורשת על הקדש כדאיתא בתמורה (ד"ו ב'), ולשיטת התוס' בכורות (דף לד א') דמסוכנת שאין לו רפואה הוי כמו בע"מ וא"כ נפל הוי כמו בע"מ הן אמת שבעניי לא נראין הדברים כמ"ש בהע"ש (סי' ו' אות ה') בכ"ז ודאי אסור להקדיש נפל, והרי מש"ה אסור להקדיש כל שבעה] ומש"ה לא הביא רשב"ג ההוכחה מבכור דכתיב שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי דהתם קאי לענין הא דתנן ר"פ עד כמה שאם הכהן אמר תן לי שאקריבנו מותר, ומצד הסברא אינו מותר אלא סמוך להקרבה דהיינו בליל שמיני ולא כל שבעה, והיינו דכתיב שבעת ימים יהיה עם אמו, ולא יתנו לכהן ובלילה רשאי ליתנו לכהן, וביום השמיני יהא להקרבה לה', אבל מזה אין הוכחה להתיר ליל ז' לאכילה ויצא מספק נפל, מש"ה הביא רשב"ג המקרא דפ' אמור, דרשאין להקדיש בליל שמיני, ש"מ דבלילה יצא מספק נפל: מעתה עלינו להבין ולהשכיל בשו"ת תשב"ץ שכ' בחלק רביעי שאלה ב' והובא בפ"ת ובהגהת הגרע"א דיש מקום להקל ע"פ ס"ס, ספק שהה שמונה ימים, אפילו לא שהה ספק כלו חדשיו, בזה ודאי אין מקום לס"ס, ולא מיבעיא אי נימא דבהמה בודאי בן שמונה לא מהני שהוי ח' ימים כדעת הת"ש (סימן יג) מסוגיא דנדה (דף כד) דאיבעיא להו אי בבהמה אמרינן דיולדת לשבעה, א"כ בודאי לא שייך ס"ס זו וכמש"כ הגאון רע"א דשני הספיקות אינו אלא אי כלו חדשיו, אפילו אי לא נימא כהגאון ת"ש אלא גם בבהמה מהני שהוי ח' ימים לבן שמונה וכדמשמע מתוס' שבת (דף קלו) בד"ה מימהל, שכתב וכן משמע לקמן דא' ת"ש עגל כו', ואת"ל דלא איירי רשב"ג אלא בבן שמונה כו', הרי דעלה ע"ד דגם בבהמה אפשר לפרש בודאי בן שמונה, מ"מ אין זה ס"ס, דאחר שאין השהוי אלא בחינה שהוא אינו נפל, וא"כ בין כלו חדשיו בין לא כלו חדשיו ומותר משום דשהה סוף סוף אינו אלא ספק א' אי נפל הוא או לא, ומה לי אם הבחינה שאינו נפל משום דכלו חדשיו, או משום דשהה ח' ימים, וה"ז כמ"ש הב"ש אה"ע (סי' קנ"ה ס"ק כ"ב) בהא שכתב הרשב"א דספק אם הגיעה לי"ב שנה אזלינן לחומרא, וק' הא הוי ס"ס שמא לא הגיעה לשנים, ואפילו אם הגיעה שמא לא היו לה ש"ש, וכ' הב"ש דזה אינו ס"ס שהרי הכל הוא ספק א' אם היא גדולה או קטנה, וה"נ הכל ספק א' אם הוא נפל או לא, ומצאתי כדברים האלה בהגהת אמרי ברוך על יו"ד, וא"כ דברי התשב"ץ תמוהין, ומכש"כ עובדא דתשב"ץ היה בגדי, ובדקה פשיטא בנדה (דף כד) דכל דלא הוי בת חמשה הוי נפל, וא"כ אין לנו אלא ספק א' אי הוי בת חמשה או לא, ואם שהה ח' ימים ה"ז הוכחה דהוי בת חמשה והיינו כלו חדשיו וכקו' הגרע"א ז"ל: ואפילו לשיטת התוס' דגם רשב"ג אינו חושש אלא מדרבנן, והעלה מעכ"ת נ"י למש"כ התוס' חולין (די"ב) דעיקר הגזירה והחשש בבהמה הוא משום אדם, ובאדם הוי ודאי ס"ס, משום דבאדם אם ספק לנו אם חי ל"י או לא מותר משום ס"ס שמא שהה ל"י, ואפילו לא שהה שמא כלו חדשיו, וא"כ אין לנו להחמיר בבהמה יותר מאדם, ולדברינו אין מקום לדברים אלו כלל ופשיטא דגם באדם אין להתיר לאשה לינשא אלא בברור שחי הולד למ"ד יום, ולא שייך להתיר מטעם ס"ס, שהרי הכל ספק א' הוא אם הוא נפל או לא, וראיתי שרמז מע"כ נ"י על מש"כ בשו"ע