משיב דבר חלק ב עו

זבחים (דף צו) ד"ה אלא ותוס' מנחות (דף לד) ד"ה שומע אני, והנה רבינו הגר"א באו"ח הוכיח דהרמב"ם ס"ל שהוא מדרבנן, מדכתב לענין ירושה דבן יום א' יורש ולדברינו לק"מ דאחר שביארנו שבאמת ודאי נפלים הוא מיעוט אלא שהתורה חששה להאי מיעוט באיסור ובמצוה, אבל ממונא מאיסורא לא ילפינן, וע' מש"כ עוד בהע"ש שם דלפי דמסקינן בפר"א דמילה דמחלוקת באכלו ארי או נפל מן הגג, ולא קאמר כ"ז שהוא חי, אלא ס"ל לאביי דעיקר מחלוקת רשב"ג וחכמים אינו אלא בשכבר אינו בעולם, אבל כ"ז שהוא חי לא מספקינן כלל מה"ת, וסברא זו כתב המג"א (סימן תקכ"ו סקי"ט), והא שלא חייבה תורה לפדות לפני ל"י אפילו הוא חי, הוא משום שאם היה חייב לפדות לפני ל"י יהא חייב אפילו ימות לפני ל"י, כמו השתא דחייב לפדות לאחר ל"י אפילו מת לאחר ל"י מש"ה חששה התורה שלא לחייב בפדה"ב עד ל' יום, והדברים ארוכים: נחזור לענין, לסמוך על מסל"ת של עו"ג המוכר ודאי א"א, אך על שאר עו"ג תליא במחלוקת הראשונים ז"ל, אמנם ז"ל התשב"ץ חלק ד' (סי' ב') כש"כ שאמרת בזה הגדי שרבו ב"א האומדים אותו שהוא בן שמונה ימים מאותם האומדים שאינו בן שמונה, ואע"ג דהרשב"א כתב בתשובה שאין סומכין על העו"ג בגדיים קטנים הנלקחים כשאומר שהן בני ח' ימים מכלל דהוא מצריך ראיה שיש לו ח"י, י"ל דלא אמר הרשב"א דברים אלו אלא בגדיים קטנים כ"כ דלית ליה הוכחה שהוא בן שמונה אלא עפ"י העו"ג אבל בנ"ד שקצת ב"א אומדים שהוא בן ח"י אף ע"ג שקצת אומדים שעדיין אין לו ח"י לפי אומדנא דידהו, הוי ליה ס"ס ומותר עכ"ל התשב"ץ, למדנו מדבריו ז"ל שא"צ ידיעה ברורה אלא אומדנא שהוא בן ח"י מותר לכתחלה, שאין לומר דהתשב"ץ לא אמר אלא בדיעבד שכבר שחטו, דא"כ מאי מקשה משו"ת הרשב"א, והרי הרשב"א מיירי לכתחלה אין סומכין, אלא פשיטא שאין נ"מ בזה, והעלה דמה שאומדין לפי גדלו של הגדי שהוא בן ח"י שרי לשחוט, ולא כהגאון ת"ש שכתב בס"ק י"ז דאע"ג שנראה גדול הא אמרינן בזבחים (דע"ה) ובריש מנחות דאיכא בן שנה דמתחזי כבן שתים, אבל במח"כ אין משם ראיה דזה מצוי, אלא מתרמי הכי, אבל מהיכא תיתי נימא דגם בזה חוששין למיעוטא, ואדרבא בזה שנראה כבן שמונה נתחזק הרוב שאינו נפל, ובאמת הרי בקידושין (דנ"ה) איתא דבאשתכח בן שנה לא חיישינן שהוא בן שתים וכן להיפך, והיינו משום דעפ"י רוב ניכר יפה, אלא שהתוס' בזבחים שם הקשו מהא דקידושין ויישבו דל"ד אשתכח בת שתי שנים, אלא בת ג' וארבע, ולכאורה ק' מסוגיא דלקמיה דאשתכח בן שנה, וצ"ל דכמו כן דל"ד בן שנה אלא מיד אחר ח' ימים, או י"ל דלא קשה להתוס' אלא מהא דאשתכח בן שתי שנים דאמאי לא ניחוש שמא היא חטאת ובעלים אטרחי להביא חטאת שמנה ויפה עד שבן שנה דומה לבת שתים, אבל לעיל באשתכח בן שנה אין לחוש שמא היא בת שתים והבעלים הביאו כחושה כ"כ עד שהיא כבת שנה: איברא ברמב"ם הביא כמשמעו, שאשתכח בת שתי שנים, אלא כמש"כ דאין לחוש דבן שנה דומה לבן שתים, ורק לענין הא דאיתא בזבחים דמשתכח תערובות פסח ואשם שפיר קאמר דיש בן שנה דומה לשתים אבל ודאי אינו אלא מיעוטא ואין לנו לחוש לזה כלל, ונראה עוד דלא בחנם נקט גם הרשב"א והש"ע הדין בגדיים קטנים ולא סתם בהמות עגלים או טלאים, אלא משום דבגדיים א"א להכיר כ"כ הגדלות, משום שהרבה מולידים תאומים והמה קטנים מאד והרבה מולידים א', והוא גדול כמו התאומים אחר ח"י, מש"ה אי אפשר לסמוך על האומדנא, משא"כ בעגלים דאין מצוי תאומים ניכר מאד לבקיאים ויכולין לסמוך על אומד הדעת וכ"כ בשו"ת הרשב"א בזה"ל עדות העו"ג אינה כלום כו' וכל מקום שאנו חוששין מפני קטנותו שאינו בן שמונה לא יצאנו מידי ספק באמירת העו"ג כו' מבואר הא אם אין מקום לחוש מפני קטנותו, היינו שניכר שהוא בן ח' יכולין לסמוך ע"ז, מזה הטעם יש מקום לסמוך על סימנים אף ע"ג שאינם מובהקים כ"כ, אבל אם אין שום אומדנא שהוא בן ח' אין להקל ולסמוך על עו"ג מסל"ת אפילו אינו הוא המוכר כמש"כ: ומש"כ מע"כ שאם נתבטל בהיתר אין בה איסור טעם כעיקר, חלילה כל שעיקר האיסור מה"ת אע"ג שאין בו מלקות ה"ז טעם כעיקר כמו חצי שיעור: נפתלי צבי יהודא ברלין סימן יג כבוד הרב וכו' האב"ד הארדאק. ע"ד אשר העיר מעכ"ת נ"י מחדש, שאלה אשר כבר רבו בה דברים מדור דור, ואזלי נמושי בהליכות חלקי הסותר, ע"ד עגלים הנמכרים בלי ידיעה ברורה אם המה בני שמונה ימים: ראשית דברים עלינו לחקור הדרך אשר אנו עומדים בו על ספק דאורייתא או דרבנן, ומעכ"ת נ"י התחזק בכל עוז להחליט שאין מי מהפוסקים הראשונים המפורסמים שיתנגד להתוס' דס"ל דגם לרשב"ג אינו אלא חשש דרבנן, דודאי רוב ולדות אין נפלים, והנה מבואר בטור אהע"ז (סי' קס"ד), הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת כו' ואם ילדה ולא שהה הולד שלשים יום ה"ז ספק כו' והרמ"ה כ' כיון דספק הוא אין מוציאין אותה ממנו, ועוד שם יבמה שילדה ומת הולד בתוך ל"י כו', ואם נתיבמה כ' הרמ"ה כיון דספיקא הוא אין מוציאין אותה ממנו, הרי מבואר דספיקא דאורייתא היא, והטור לא השיג ע"ז אלא משום דס"ל דקיי"ל כרבנן לענין אם נשאת לכהן, ועוד יבואר בזה, הא מיהא דדעת הראשונים דספק דאורייתא הוא לרשב"ג, והכי ודאי דעת רש"י בנדה (דמ"ד ב') כמש"כ בהע"ש, ואשר דחה מע"כ נ"י דמשמע לרש"י דמשנתנו מיירי אפילו בבן שמונה, אינו דיחוי דא"כ אמאי קאמר בגמ' הב"ע דקים ליה שכלו חדשיו, לימא הב"ע בסתם ולדות וככו"ע, והיא הוכחת התוס' שבת (דקל"ו א') דסוגיא דשם מיירי בסתם ולדות: וכן מה שהוכחתי שם מדעת בה"ג ורי"ף שכתב הא לא שהה ספיקא הוי לגבי אשת אח אחמירו בה רבנן כו' ראיה מוחלטת היא שאינה אלא ספיקא דאורייתא, ולא ודאי איסור מה"ת, ומה שדקדק מע"כ במה שכתב הרי"ף דהוי ספיקא לענין איסור ליבם, ולא פירש להיפך דבעי חליצה ואסורה לעלמא, והוכיח מזה דהרי"ף מיירי לענין בן שמונה ודאי ולאפוקי מדעת חכמים דס"ל דלא מהני שהוי ימים, כ"ז ליתא, שהרי באותו ענין מסיק לענין אבילות אקילו בה רבנן, וע"ז מייתי בסמוך עובדא דרב דימי בריה דר"י ושכיב בגו תלתין יומין, וכ"ז בסתם ולד, ואי בודאי בן שמונה להיפך מיבעי לפרושי דאפילו מת לאחר ל"י לא מיבעי לאבולי, ובאמת אינו כן אלא בזה קיי"ל בפשיטות כרשב"ג דלאחר ל"י ודאי בן שבעה הוא ואשתהי לדעת הגר"א או"ח (סי' של"א) וטור יו"ד (סי' שע"ד), ואפילו לדעת הרמב"ם דבבן שמונה אפילו שהה ל"י אין מתאבלים עליו וכ"כ בשו"ע יו"ד (סי' שע"ד ס"ח), מכ"מ בה"ג ורי"ף לא מיירי מזה אלא מסתם ולדות, ומשום דקיי"ל כרשב"ג, ולא בבן שמונה, ומשום דקיי"ל הלכה כדברי המיקל באבל וכחכמים, והא שדקדק מעכ"ת נ"י, באמת אין הפי' בדברי ה"ג ורי"ף דבאו לפרש ענין ספיקא זו, אלא באו לפרש דלרשב"ג דקיי"ל כוותיה, מכ"מ גבי אשת אח אסורה להתייבם כמו לחכמים, אע"ג דבאבילות אינו כן: איברא בדעת הרמב"ם ז"ל הנני נבוך, דמש"כ להוכיח מסוגיא דר"ה דלפי דעת הרמב"ם דבכור בע"מ מצוה לאכול בתוך שנה מה"ת, מוכח דספק בן שמונה ג"כ מה"ת הוכחה ברורה היא, וכמש"כ הגאון נו"ב ז"ל ומה שדחה מע"כ נ"י, דאפילו איסור דרבנן דוחה מ"ע מה"ת ואסור לאכול, וכ"ה ודאי האמת שהרי אסור לאכול שמנו של גיד הנשה בפסח כדאיתא בפסחים (דפ"ג ב'), אבל אינו ענין לנ"ד, דודאי אסור לאכול בכור בתוך ח"י, מכ"מ כיון שהאיסור אינו אלא מדרבנן, ומה"ת היה מצוה לאכול היה ראוי לחשוב ח' ימים אלו למילוי השנה, וכמו באותה סוגיא דפסחים דמכ"מ אינו כאיסור ממש מה"ת דלא בעי שריפה, אלא משום שהיה ראוי לאכילה מה"ת טעון שריפה כמו כל נותר, ה"נ בנ"ד אע"ג שאין ראוי לעבור בידים על איסור דרבנן ולאכול בתוך שמונה