משיב דבר חלק ב סח

(יו"ד סי' רלו), מ"מ לא אוכל להחליט דבר זה, ואינו תלוי אלא בדעת הרב שי' במקומו, ויודע להשכיל בענין יותר: שנית דלפי לשון הכתב קבלנו עלינו באו"ש כו', משמע שבתורת הודאה הוא שקבלו עליהם באו"ש זולת מעשה הכתב, וא"כ ידוע מש"כ בהגהת הרמ"א (סי' רל"ג סי"א) שאם נותן טעם ואמתלא למה אמר שנשבע ה"ז נאמן והרי כאן האמתלא פשוטה שהוכרחו לכך. אולם אפי' נימא דכתב זה הוא הקבלה, כבר ידוע מחלוקת האחרונים ז"ל והגאון ח"ס יו"ד (סי' רכ"ז) הרחיב לדבר להחזיק מעשה הכתב לשבועה לענין להבא ולא לשעבר, אלא שאין לוקין עליו משום שאינו אלא בק"ו מבטוי שפתים ואין עונשין מה"ד, ולא אכחד כי מאז עמדתי על דברים אלו לא נתקבלו אצלי כלל, ואין בכח דורות אלו לדון ק"ו, ואם נבוא לידון ק"ו נגיע גם לפירכא מה לבטוי שפתים שישנו בלעבר באיסור שבועת שוא, וגם קו' הגאון שב יעקב מהא דתנן היה כותבה כו' חזקה, ומה שיישב הגאון ח"ס משום דכתיב אמירה עפ"י תוס' גיטין (דף עא), אינו ישוב כלל, דאכתי נימא דנהי דבכתוב כתיב אמירה בפה מכ"מ מק"ו נדון דבכתב יצא, כמו שאנו אומרים בשבועה דכתיב לבטא בשפתים וכתובה מק"ו, ועיקר מה שהביאו משו"ת הר"י הלוי ז"ל שהוא הר"י מיגש לדעתם ז"ל אינו סובל כוונתם שהוא שבועה מה"ת אלא שאין עונשין מה"ד, דא"כ אמאי לא יענש ממון בב"ד לקיים שבועה, ובסי' ר"כ כתב הגאון הנ"ל דס"ל אין עונשין ממון ג"כ מן הדין, כ"ז רחוק ומוקצה מדעת רבינו בן מיגש ז"ל, אלא נראה דגם ר"י הלוי ס"ל שאינו שבועה כלל, ורק בכותב לחברו הוי כמו מסמיך חברו ע"ד וכמו תקיעת כף למהרי"ו שהביא הגרע"א בסימן רל"ט דס"ל שאינו שבועה אלא כמו כריתת ברית, ה"נ שבועה בכתב לר"י הלוי, אבל הכותב שנשבע שלא יאכל היום, אין בו שום ממשות אלא כהרהור בלבד, ויותר נראה שאעפ"י שאינו שבועה מ"מ הוי כיד לשבועה דמהני, ומשו"ה במשביע לחבירו כמו במשביע לעד שיעיד כתיב ושמעה קול אלה, קול משמע ולא בכתב כדאיתא בגיטין פ' מי שאחזו קולו לאפוקי כו', אכן בארתי בהע"ד פ' ויקרא דכתב לא מהני אלא במקום שאומר הנני נשבע אבל על גוף הדבר שנשבע כתיב בפירוש לבטא בשפתים להרע או להיטיב ולא מהני כתב וכדומה: בהא נחיתנא וסליקנא שאין מקום לפסול שחיטתם לשעבר, ורק במה דעברו ע"ד הרב, דדינם כלא סר סכינא קמי חכם דעפ"י דין מנדין או מעבירין על ל' יום לפי לשון השאלתות (סי' צב), אך כ"ז אם לא היו רבים צריכים להם, משא"כ כשרבים צריכים להם עלינו לוותר נדוים, כדאיתא במו"ק (דף יז) ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעני' אר"י היכי ליעביד לישמתי' צריכי ליה רבנן כו', ובדט"ז א' איתא ההוא טבחא דאיתפקר ברב טובי בר מתנא אימנו עליה אביי ורבא ושמתוהו כו' לא לישרי ליה קא בעו רבנן למיעל, ופירש"י שצריכין לו, אלמא דמשום צורך רבים יש למחול על הנדוי על אפיקורתא, מיהו לטעם הרמב"ם שמש"ה מנדין כדי שלא יכשיל להבא, ובאמת יותר נראה הכי דעת השאלתות שכ' דמעברינן לי', ואע"ג שישבתי בהע"ש שהוא במקום נדוי יעו"ש מ"מ נוח יותר לומר כטעם הרמב"ם ז"ל וא"כ לא מהני מחילה וצורך הרבים, מ"מ בדברים אלו אחר שעיקר זה מדרבנן שומעין למאן דמיקל, מכש"כ בשעת הדחק וצרכי רבים, ואם אפשר להעמיד עליהם עומד ע"ג לבד השוחטים חודש ימים טוב לעשות כן דהוי כהעברה ופיסול שחיטה, שהרי אפילו מומר להכעיס כשר לשיטת רש"י ורשב"א באחר עומד ע"ג, וכמדומה שמאז הגיעו למדה זו עד כה קרוב לשלשים יום וסגי בכך, והמקום ית"ש יסיר לב העקוב מעמו, וישיב דעת עובדי עמו לדעת עובד ה' בתומו, ושלום על ישראל איש על מקומו, כנפש העמוס בעבודה, הבא עה"ח היום א' לסדר והיה אלהים עמך, שנת ברכות פק"ק וולאזין: נפתלי צבי יהודא ברלין. הנני חוזר בדבר מה שהעלה הגאון חו"ד לפסול מחמת כל מה דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני, וא"כ הוי כלא נשחט כלל ומטמא טומאת נבלה, א"כ קשה טובא נימא בשוחט או"ב ג"כ הכי, וכן שחוטי חוץ נימא דמטמא בנבלה אלא הא ודאי ליתא והכל למדנו מהא דשוחט את הפסח על החמץ כשר, והביא התוס' דנפ"ל בירושלמי פסחים מקראי, והכי מבואר בירושלמי פסחים, ורב שמואל בריה מוכיח שהוא כשר ממה שהוא מתחייב על הזריקה ג"כ ודחי לה, ותני חזקיה מדקרי לה התורה זבחי, ואי דמי ללא נשחטה היאך קרי ליה זבחי, ומזה למדנו דבכ"מ ששוחט שלא בהיתר מ"מ הוא שחוט, והתוס' פסחים (דף סב) הקשו דלפסול משום פסול קדשים, ובזה לא מהני הישוב מדקרי לה זבחי שהרי מכ"מ זבח פסול הוא, וע"ז יישב הריב"א שפיר דלא שני קרא לפסול, אבל על קושיית התוס' תמורה דלהוי כשאינו זובח כלל לא שייך זה הישוב מש"ה הביאו הירושלמי, ולא כמו שהבינו איזה אחרונים שדברי התוס' סותרים זא"ז, הא מיהא גלי לן קרא דבשחיטה באיסור לא שייך לומר דהוי כלא נשחט כלל, ומזה למדנו בכל שחיטה באיסור מן הצד דמ"מ הוא שחוט: וכן לענין מכירה באיסור שבועה וכדומה אין אנו צריכים לומר דמש"ה הוי מכירה משום איזה סברא חיצונית, אלא בפירוש ריבתה תורה שמכירה באיסור הוי מכירה כדאיתא בב"ק ד"ע אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו, וכבר רמז עלה רבינו הגר"א בחו"מ (סי' ר"ח סק"א), ומעולם לא הקשו התוס' בתמורה נימא דהנשבע שלא למכור לא ליהני המכירה, ולא הקשו אלא בנשבע שלא לגרש, וגם בהא אין קושייתם דלא להוי גט דזה ודאי אינו שהרי גם באונס הוי גט, אלא הקשו דלא ליהני ויהיה מצוה להחזירה, והכי פי' הגאון קצה"ח (סי' ר"ח) והנוב"ת באה"ע (סי' קכ"ט) אבל ודאי הגט כשר, ולא מטעם שכ' בקצה"ח משום שדומה למיתה, דזה אינו דומה כלל, אלא משום דגם באונס הוי גט, מש"ה לא הקשו אלא דיהא מצוה להחזירה ע"ז יפה יישבו, שאינו דומה איסור שהטילה התורה עליו לאיסור שבדה מלבו שלא יגרשנה, ע"ז לא שייך לומר מצוה להחזירה, שהרי האיסור שעבר כבר עבר: סימן ב"ה, ה' ב' אד"ר תרמ"ט, וולאזין. לכבוד הרב וכו' אבד"ק טוטשין יע"א. יהי ה' עמו, לישר הדורים בעמו, ויבורך טעמו. מכתבו מן יום ב' תצוה הגיעני זה שבוע ימים, אך ידוע עוצם טרדתי, וגם בימי זקנה קשה הכתיבה, ע"כ נתאחר עד כה, והנה זה דבר השאלה, שבעלי קהלתו ראו טוב לעשות איזה הכנסה לבק"ח, עשו תקנה להוסיף על קצבת הטקסא איזה תשלומין מכל עוף ובשר בהמה, והכריזו אזהרה על השוחטים שלא ישחטו עד אשר יותן לידם ההוספה, גם אם יזיד אחד וישחוט בלי הוספה זו יהיה הבשר שלו אסור עליהם כבשר חזיר ונבלה, והנה השו"ב עוברים ע"ז ושומעים לזובחי הזבח יותר מאלופי הקהלה יצ"ו, ועתה יש לחקור על הבשר ועל השו"ב, והנה מעכ"ה כל יקר ראתה עינו בשו"ת גאוני בתראי, ואני בעניי לרגלי עיוני אחוה דעתי הקלה וה' יאיר עיני: הן ראש המדברים בזה הוא שו"ת הרא"ש אשר הובא ביו"ד )סי' א') בקהל שהטילו חרם שלא ישחוט אדם זולת הטבח שלהם והלך א' ושחט, ופסק שאסור לאכול משחיטתו ונחלקו אחרונים ז"ל בהבנת טעם הרא"ש ז"ל, וכבר העתקתי דברי הרא"ש ז"ל בתשובה הקודמת והפירוש שהבין בו הש"ך ואחריו החזיק בשיטתו הגר"א והבנת הנו"ב בנוב"ק (סי' יא) עיין שם: והנה בנ"ד אין מקום לומר דשויא הקהל חד"א במה שאסרו הבשר אם לא ישלמו כך דהרי אם ישלמו מאמינים להשוחטים שיפה שחטו, א"כ אינו דומה אלא למי שאומר יודע אני שהשחיטה כשרה, ומ"מ הרי היא עלי נבלה, שאין בזה כלום אלא מתורת נדר שאינו חלה במתפיס בדבר האסור, ואע"ג דהנודר בדבר האסור צריך שאלה לחכם מדרבנן, הא רוב הפוסקים ס"ל כדעת י"א (בסי' ר"ה) דלא אמרו אלא באוסר את אשתו ולא בשאר נודרים ומכש"כ כאן שנתכוונו לשם מצוה ואינן ראוין לקנסא, כדאיתא בגיטין )דף נד) אי אינהו לתקוני קא מכווני אנן ניקום ונקנסי', ולא דמי להא