משיב דבר חלק ב סז

עלה ולא נאמר דבזה שנקרא מומר לשבועה כדי לשחוט נעשה מומר לשחיטה. עוד נגע אחד הובא על השוחטים בנ"ד עפ"י דעת הגאון חוות דעת שכ' בהשמטות טעם המחבר בעובר איסור דשחיטתו אסורה משום דאי עביד לא מהני, ונעשה כמו שלא שחט כלל, והסביר דבשלמא השוחט בשבת שחיטתו כשרה משום דאפילו נימא דלא מהני מ"מ יהא נעשית העבירה דנטילת נשמה, אבל בשוחט הפסח על החמץ דשחיטתו כשרה באמת הקשו התוס' דנימא דלא מהני ויישבו, וה"נ נימא בנשבע שלא ישחוט דלא מהני שחיטתן כלל, וכדאיתא בח"מ (סי' רח) בהגהת רמ"א במי שנשבע שלא למכור אם עבר לא מהני זהו תורף דברי הגאון הנ"ל. והנה אע"ג דבל"ס אין לבו כשמעתי' לומר דלזה כוון המחבר והרא"ש, שהרי המחבר והרא"ש לא ס"ל עיקר דין זה בנשבע שלא למכור ועבר ומכר כמש"כ הש"ך יו"ד (סי' רל), אלא הגאון העלה דבר יפה לפי דעתו לפסוק כהגמ', ולפסול השחיטה מה"ת, ובאשר זה הענין נוגע לכמה אופנים במעשי האדם, רואה אנכי לבארו ולהוציאו מדעת הגאון הנ"ל, אי מגמרא אי מסברא דידיה: והנה מקור מקומו הוא בהגהת מרדכי שבועות (ספ"ג) וז"ל פסק הר"י בר פרץ מי שנשבע או קבל בחרם שלא יתן דבר או שלא ימכור או ימחול חובו או שאר דברים ועבר שבועה או מכר או נתן אין במעשיו כלום כדאמר בכתובות (דף פא) כיון דאמור רבנן לא לזבון אי זבין לא הוי זביני, ומסתמא אין אמירה דרבנן גדולה משבועתו, וא"כ אין במעשיו כלום דע"י עצמו איבד כחו וזכותו בנדר, ובפ"ק דתמורה אמר אביי כל מילתא דא"ר לא תעביד אי עביד מהני, ורבא אמר לא מהני, והתם מייתי פירכי טובא בין לאביי בין לרבא ומשני כולהו ומ"מ הלכה כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם עכ"ל, והבין הסמ"ע סי' ר"ח דהג"מ חולק על מה שכתבו התוס' בתמורה ד"ה דזה הכלל דאם עביד לא מהני לא שייך באיסור שבדה מלבו, ואם נשבע שלא לגרש וגירש הוי גירושין, ולדעת הג"מ באמת אינן גירושין, וכ"כ הח"ד בס' תורת גיטין (סי' קלד(, וכ"כ בש"ג ס"פ משילין שהביא בקיצור דברי הר"פ אלו וסיים ומשמע דאין חילוק בין איסורא לממונא, ודחה הש"ג דעת הר"פ: אבל בעניי תימה רבה לומר כן בדעת הר"פ, דאי בא להוציא מאי דעבד משום דרבא והוא. כלל מה"ת דאי עביד לא מהני למאי הקדים הא דסוגיא דכתובות לכאן שאינו אלא תקנתא דרבנן, ומזה הוציא דמסתמא אין אמירה דרבנן גדולה משבועתו כו' וגם אם כן אינו אלא בממונא שחכמים הפקיעו זכות אותו חפץ לענין מכירה שהרי בקידושין אם עבר אדרבנן ודאי הוי קידושין, ותדע דהגמ' שקיל וטרי בסוגיא דתמורה והרי אלמנה לכה"ג כו' ומשני, ונימא כמו כן והרי שניות לעריות כו', וא"כ יהא מוכח משניות דלא כרב יוסף, אלא ודאי ר"י לא אמר אלא דלא לזבון, דאם זבין לא הוי זביני ומשום שהפקיעו כחו בזה החפץ בתורת הפקר ב"ד, ולא שייך סוגיא דכתובות להא דתמורה כלל, גם לדעת הר"י בר"פ, שהרי הוצרך לומר דהלכה כרבא לגבי אביי ככללא דהש"ס, ותיפוק לן דבפי' איפסק בכתובות שם כרב יוסף והלכתא לא עשה ולא כלום, אלא ודאי אין מזה הפסק דמכירה ונתינה שייך לאיסורין, ודן הר"י בר"פ דמסתמא מכש"כ בנשבע דע"י עצמו איבד כחו וזכותו בנדר, פי' דכמו דאדם יכול להפקיע נכסיו בנדר שיהיו כהפקר וכדאיתא בנדרים (דף פה) דשויא עפרא בעלמא, וע"ש בר"ן, ומהא שמעינן וכו' וה"ה בנודר או נשבע שלא למכור, הפקיע זכותו בזה הפרט, ולמד שפיר דכמו דחכמים מצו לאפקועי כח האדם בשלו בפרט א' לענין זבינא, כמו דמצי לאפקורי נכסיו לגמרי, ה"נ האדם על שלו בנדר ושבועה משא"כ באיסורין לא מצינו דחכמים הפקיעו קידושין באיסור זולת באיזה פרטים דפי' הש"ס ואין למדין ד"ס מד"ס, וה"נ לא מצי האדם לבטל קידושיו וגירושיו במה שנשבע שלא לעשות כן, דאלת"ה למאי כתב לשון זה דע"י עצמו איבד כחו וזכותו, אלא ודאי רק במו"מ דינא הכי ולא זולת, [אח"כ ראיתי שהגאון ח"ס חלק ח"מ (סי' עט) כתב כן בפשיטות שאין זה אלא בד"מ, ואינו נוגע להא דאם עביד ל"מ, ותמה על הט"ז ח"מ, והפלא שלא חש להסמ"ע ולהגמ"ר ראש דבר זה וע"ע ח"ס יו"ד (סי' ו) והביא שכן כ' המג"א (סי' שלט סק"י)], אלא שיש להסביר מה שהביא בהגמ"ר סוגיא דתמורה לכאן שאינו ענין, ונראה משום דכלפי שיש להוכיח דבאיסור דאורייתא לא אמרינן דאפילו מדרבנן דלא יהני אפילו בזביני לאביי כדמוכח מסו' א דתמורה דמקשה והרי חרמים דא"ר לא ימכר וכו' ותנן חרמי כהנים אין להם פדיון אלא נתנים לכהנים, ומאי קושיא לאביי דילמא מה"ת מהני, וחכמים הפקיעו דלא להוי זביני משום דעבר אדרחמנא, כמו שאמרו בסוכה (ספ"ג) לענין מע"ש שאין מתחללין משום גזירה שמא יגדלו עדרים, וה"נ הפקיעו המכירה והפדיון אלא ודאי רק בדרבנן אמרינן הכי ולא באיסור דאורייתא, וא"כ אפשר דמי שנשבע שלא למכור ועבר הוי כאיסור דאורייתא והוי זבינא, בזה סיים דהא ברור דקיי"ל כרבא דבדאורייתא אם עביד ל"מ, ונהי דמשום הא דרבא אין לדון בעבר על השבועה וכמש"כ התוס' דבאיסור שבדה האדם מלבו לא אמר רבא דאם עביד לא מהני, מ"מ לענין מכירה בפרט לא גרע איסור שבועה דידי' מאיסור דרבנן דכתובות, זהו פי' הר"י בר"פ בלא ספק, ומעולם לא עלה ע"ד לומר דמי שנשבע שלא לגרש שלא יהא מהני הגירושין, וראיה ברורה לדבר מה שאין חוקרין מהמגרש שמא נשבע שלא לגרש כמו שחוקרין להיפך, ומש"כ בתו"ג הנ"ל משום שאין אדם חשוד לעבור על השבועה אינו מיושב שהרי חוקרין שמא נשבע לגרש ושכח, וא"כ ה"ה ניחוש להיפך, אלא ודאי כיון שאינו נוגע לגוף הגט והכשרו למאי ניחוש לאיסור שבועה כאן יותר מבכל מעשי האדם: ואי מסברא דהגאון ח"ד הנ"ל ג"כ ליתא במח"כ, שהרי הקדים וכתב דלהכי בשוחט בשבת שחיטתו כשרה משום דאפילו נימא דשחיטתו פסולה לא יגרע העבירה מאומה, והרי סברא זו עצמה ישנו בנשבע שלא לעשות, שהרי זה פשוט בנשבע שלא לשחוט ועבר ושחט ה"ז לוקה, דתליא בלשון ב"א וכוון על מעשה השחיטה שעבר ושחט ובירך על השחיטה כמנהג שחיטה כשרה וממילא מאי מועיל במה שנפסל השחיטה סוף סוף עבר על שבועתו, בשלמא באיסור מה"ת כגון שלא לגרש אנוסתו שפיר י"ל דלא להני הגירושין אע"ג דלקי, משום דעבר אמימרא דרחמנא שלא יגרש, מכ"מ הגירושין הוא איסור ומצד הסברא אם עבד לא מהני ואינו גט, או דמחויב להחזיר, שלא ישאר העבירה, אבל בנשבע שלא לשחוט שאין שום עבירה בשחיטה אלא במה שעבר על השבועה, והשבועה לא היה אלא במעשה השחיטה יהא כשר או פסול כבר עבר על השבועה, ואדרבא התוס' שכתבו וחקרו בנשבע שלא לגרש ע"כ לית להו ישוב הגאון ח"ד בשוחט בשבת, אלא ס"ל ישוב אחר משום דהיום גורם שאני כמש"כ סברא זו בפסחים (דף פ) בד"ה אתה מדחהו כו' יעו"ש. הא מצד סברת הגאון ח"ד הנ"ל ודאי אין מקום לפסול השחיטה משום אם עבד לא מהני: נחזור לענין דאין לומר דשחיטת השוחטים שעברו על השבועה דהוי נבלה ח"ו, ורק שעברו על השבועה והוי מומרים לאיסור שבועה: איברא גם בעיקר השבועה יש לנו לחתור עצות להסיר מאחינו שום מומרות ושבו על זדונם ורפא להם, גם בלי חומר השנוי במשנה דסנהדרין: והנה הא ודאי שאין עצה להתיר שבועתם כמו שהעלה הגאון נו"ב שם באיסור הקהל, דמלבד שאין זה מועיל למה שנחשדו ועברו אז על השבועה כמבואר בדברי הגאון ז"ל דלענין השוחט לא הועיל אלא במה שלא הכריזו באיסור ולא היה אלא שעבר השוחט על צווי הקהל והרב, ולא הועיל בשאלה אלא לענין הבשר יע"ש, ואפילו נימא דנהי דמשם חשוד אינו מועיל התרה, מ"מ משם מומר יועיל כמו לענין מלקות מ"מ בנ"ד א"א להתיר שבועה כזו דגם בלא שבועה מוזהרים על הדבר, וכדאיתא ביו"ד (סי' רכ"ח סט"ו) אלא יש לנו לעמוד על עיקר השבועה, חדא דאחר שנשבעו ארבעתם ביחד, יש לומר דתלו עצמם בהדדי, ואי לא היה אחד מקבל על עצמו שבועה זו לא היו הנותרין נשבעין, שהרי הוא היה מקפח פרנסתם, ועתה שמת אחד ועמד בנו על מקומו והוא אינו מושבע, אפשר שממילא בטלה שבועתם ג"כ וכמש"כ הרמ"א