משיב דבר חלק ב סט

דאיתא ביו"ד (סי' קו) דהצבור יכולים לקנוס ולומר פתו פת כותי יינו יי"נ, דהתם מיירי בקונסים לאיזה רשע בקהלתם, אבל כאן אסרו על עצמם שחיטה זו והוי כנדרים, וכן א"א לאסור הבשר מחמת טעם דהשוחט עבר על חרם שהרי כאן לא הי' חרם ע"ז, ולא עברו על חרם מחמת שחיטה, מיהו השוחטים ראוים לקנוס אותם, שהרי מנעו רבים לעשות מצוה והוא מדברים המעכבים את התשובה כדאיתא ברמב"ם ה' תשובה, וכש"כ מה שגוזלים את החוכר הטקסא הויין חשודים לגזלה מחמת שחיטה, ומיקרי מומר לאותו דבר לדעת הנו"ב, וכן במה שנוטלים אקו בשר מן הכשרות מה שאין זה מכלל השכירות הויין גזלנים, ולהרמב"ם פסולים ממש, ונהי דלא קיי"ל כהרמב"ם, מ"מ מכוער הדבר שצבור יסמכו על שחיטת מומר לד"א, וזה גרע מעון חשוד על שבועה דמהני תשובה משא"כ בגזל הרבים, ומהראוי ליקח שו"ב אחר כשר וי"א, ואין לחוש על חזקת השו"ב, דלא גרע מהא דאי' בחו"מ (סי' קנ"ו) לענין מי שיש לו חזקה דאם הוא טובת בני העיר במה שאחר מוכר אין יכולין למחות, מכש"כ כאן שהקהלה רוצים ליקח שו"ב שלא יהיה גזלן, ואפילו אם השכירו את השו"ב, יכולין להעבירם כי לא ע"מ שיהיו גזלנים שכרום, ותו במה שעוברים על דעת הרב, ודומין להא דלא סר סכיני' לחכם דמנדין אותו, והרמב"ם כתב הטעם משום שיסמוך על שחיטתו פעם אחרת ותהי' פגומה וישחוט בה, והובא בש"ך (סי' י"ח) ולמד מזה דלא מהני מחילה, ולכאורה תמוה דבפי' אמרו שהוא משום כבודו של חכם, אלא שיטת הרמב"ם דאע"ג דמתחלה הי' התקנה רק משום כבודו ש"ח מ"מ אחר שלא נזהר בתק"ח להזהר בזה בכבודו של חכם, הוא גרוע משארי ב"א שמזלזלין בכבודו ש"ח, שהרי מעתה יש לחוש שלא יקלקל השחיטה עצמה בסור מעליו מורא הרב, הרי הוא נחשב כמי שאינו ירא מלפני אלהים, מש"ה לא מהני מחילה, וה"נ בנ"ד שהשוחטים עוברים ע"ד הרב, וגם מעיזים להורות שלא בפני הרב ואינם שואלים מן הרב אין לך חוצפא ואפיקורתא יותר מזה, ומי יודע אם מכוונים ההוראה אפילו אם השו"ב יודעים להורות, וכדאיתא בכתובות (דף ס:) מאמר אביי ע"כ מהראוי להעביר השוחטים עד שיקבלו על עצמם באלה ושבועה, שלא יעברו על דברי הרב, ולא יגזלו מן הקצבים יותר מהמגיע להם, ושלא יעברו על תקנת הקהלה, ואז יוכשרו מכאן ולהבא, ואם לא יקבלו ע"ע כ"ז מהראוי לאלופי הקהלה להעבירם לגמרי ולא, יחושו לטפלי דידהו דאינהו דאפסדי אנפשייהו: סימן ז תשובה בדבר שו"ב שיצא טריפה מתח"י: באתי מרחוק לשמוע חות דעתי הקלה בדבר השו"ב שניבל איזה פעמים במה שלא נשחט רוב סימנים, ואח"כ אירע עוד יותר גרוע שלא שחט רוב, ומכ"מ אמר להקצב שהיא כשרה, ועוד השיא להקצב למכור לישראל הראש והרגלים ולא לנכרי, ובכ"ז מעכ"ה מצדד בזכותו כי טפלי תלו ביה, וגם הוא בא בשנים, ע"כ רואה שלא לדחות אותו לגמרי אלא יקבלו עוד שו"ב וגם הוא יעמוד במקומו, ומי שרוצה לשחוט אצלו ישחוט, והנה באמת כך יפה לנו לזכות כל האפשר, בשביל אשה ובנים, וה"ז קפוח פרנסה שהוא כמעט דיני נפשות: אבל מה אעשה שאיני מוצא במה להחזיקו לשו"ב, או מצד איסורא או ממונא, היינו כי הוא בודאי טבח שהוציא טריפה מת"י, ואין שום אמתלא דמפני הבושה לא אמר להקצב, כי מה זו אמתלא דמפני הבושה שלו יאכיל טריפות לרבים, ותו הרי היה אפשר לו לומר שמצא סרכא המטרפת בבדיקה, ותו למאי השיא להקצב למכור לישראל יותר מלהעו"ג, מעתה לבד שעפ"י השו"ע אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי מטעם שכתב הרשב"א והביאו הב"י שא"כ לעולם יאמר כן, ובאמת הוא בכלל שאמרו טבחא ואומנא כו' כמותרין ועומדין, ולשון ועומדין, משמעו דכמותרין בכל רגע דמי שאינו יכול לומר אשתלין כדאיתא כתובות (דף לג) במותרה תוך כ"ד, ובנ"ד א"צ לכל הדברים האלו שהרי אחד אמר לו שיבדוק את הסימנים, וגם הוא הודה שידע שהוא נבלה ורק מפני הבושה לא הודיע להקצב, וא"כ אין מקום להקל עליו להכשירו לשחוט כלל, ולא עוד אלא אפילו לא הוציא טריפה מת"י, אלא הודיע כי לא נשחט רוב, ג"כ מעבירין אותו מחמת שמזיק ממון אחרים כמו שהביא מע"כ מחו"מ (סי' ש"ו), ואפילו לדעת הראב"ד והרמ"א דבעינן דוקא מוחזקין לקלקל, מכ"מ כיון לפי המסופר ממע"כ כבר קלקל איזה פעמים, ותו לענ"ד דהראב"ד לא אמר דבעינן שיהא מוחזק אלא במושכר מאיזה יחיד ולטעמיה בה"ש דה"ה אפילו מושכר ליחיד לשתול וכדומה שהיחיד יכול לסלקו ובזה מיירי לשון הרשב"א בשם הראב"ד שהביא הה"מ, והראיה דהראב"ד הקשה ממנ"פ אי הוא ש"ש מאי איכפת לן הא ישלם, וקושיא זו אינו אלא ביחיד שכבר שכרו לשתול כרמו וכדומה, ועתה רוצה לחזור בו בשביל להפסיד, ע"ז שפיר מקשה למאי יהא יכול היחיד להעבירו, אבל לפי' הרמב"ם דמיירי באומן לרבים, פי' שהוא מוחזק בעיר לרבים לאומן, ומי שנצרך לאותו דבר שוכרו, וע"ז אמרו דאם קלקלו מעבירין אותו, פי' שאין מניחין אותם להחזיק בזה האומנות, מחמת שעלול לקלקל ולהזיק, ולאו כל אדם רוצים ויכולים לילך לבי דינא, ונמצא מזיק בפסידא דלא הדר, מש"ה ב"ד מחויב לסקל המסלה מרבים, וכמו באיסורא יש נ"מ בין יחיד בפ"ע בין המוכר לרבים, דב"ד מחויבים לראות שהוא מוחזק בכשרות כמש"כ התוס' יומא (ד"ט) בשם הירושלמי דמאי, ומזה הטעם כתב הגהת הרמ"א (סי' קי"ט ס"א) בשם הרמב"ם דאין קונין יין וכדומה ממי שאינו מוחזק בכשרות, אף ע"ג שמותר לאכול בביתו מכ"מ ברבים בעינן שיהא מוחזק בכשרות, מטעם שלא רבים יחכמו לדקדק אחריו אם יהא דבר שיהא מקום לחשוד, וכך בד"מ מחויבים ב"ד לראות שלא יהא אומן לרבים מוחזק לקלקל ולהזיק, משום שלא רבים יחכמו לעמוד בד"ת, כך נראה תחלת דברי הראב"ד שאינו מקשה אלא לטעמיה דמוקי גם ביחיד ששכר את האדם לאיזה אומנות שיכול לחזור אם קלקל, וע"ז כ' הראב"ד שאינו יכול לחזור בו אלא אם הוחזק לקלקל, אבל לענין רבים מודה להרמב"ם דאם קלקל פעם א' מעבירין אותו, דבזה אבד חזקת שהוא בקי באומנתו ולא יזיק לרבים, וכן בנ"ד דשוחט שקלקל ולא שחט הרוב והפסיד את בעל הבהמה מעבירין אותו שלא יעסוק בזה ולא יזיק לרבים, ומה שאומר השוחט שיש בע"ב שאינם מקפידים ע"ז, היינו שאינו מקפיד אם ינבל, קשה להאמין בזה, דודאי כל אדם הנותן לשחוט רוצה שתצא כשרה ולא יהא צריך למכור לנכרי, אלא שאין דרכו וכבודו לתבעו בב"ד אם ינבל, אבל על ב"ד לראות שאין להרשות לשחוט ולהזיק, ותו דממילא ישחטו אצלו בני אדם המקפידים, ובאמת אני תמה על אותו השו"ב שלא אימן ידו לשחוט רוב סימנים, היאך רוצה לשחוט ולהביא עצמו לידי נסיון ולידי בזיון, היינו אם יגיד לבעל הבהמה שניבל, אזי יתבזה הרבה, וגם לידי נסיון שיהא רוצה להודיע ולא יאכיל בנבלות, ואם לא יעמוד בנסיון ובבזיון, היינו שלא יודיע, יהא מאכיל טריפות ח"ו, ע"כ הטוב להשו"ב לסלק עצמו משחיטה לגמרי, ויעמיד אחר תחתיו, ושלום על ישראל: סימן ח תשובה ע"ד הרבנים והשוחטים: ב"ה הן בא בעלה שנת תרמ"ז מאמר מהצעיר אחד, ע"ד הרבנים והשוחטים המשיגים גבול הקודמים, וגאוני הדור יצ"ו הזהירו ע"ז הרבה, ובא האיש וחקר ומצא היתר פשוט עפ"י הגהת רמ"א בחו"מ (סי' קנ"ו ס"ה) לענין אומנות דאם השני שוכר לו בית ודר שם הרי הוא כאחד מבני העיר שיכול גם הוא להיות אומן, ומזה העלה דמש"כ בהגהת רמ"א יו"ד (סי' רמ"ה סכ"ב) דרב היושב בעיר ולומד לרבים יכול חכם אחר לבא וללמוד ג"כ שם אפילו מקפח קצת פרנסת הראשון כגון שהקהל קבלו הראשון עליהם לרב ונוטל פרס מהם ע"ז אפילו הכי יכול השני לבא לדור שם ולהחזיק רבנות בכ"ד כמו הראשון אם הוא גדול וראוי לכך, אבל אם בא חכם אכסנאי לעיר אין לו לקפח