משיב דבר חלק ב סו

וראוי להבין לזה הפי' מש"כ הרא"ש עוד ואעפ"י שאינו חשוד לאכול דבר איסור מ"מ מכוער הדבר כו', ואמאי אינו חשוד, הרי חשוד שפיר ששחיטתו אסורה והוא אכל, אבל באמת עיקר דברי הרא"ש מש"כ שהקהל יכולין לאסור המותר, אינו מבואר כ"כ, דמש"כ הגר"א משום דשויא אנפשייהו חד"א, לכאורה אין מקום לכאן, דזה אינו אלא במי שאומר על חתיכה שמוחזק, לנו שהוא כשר, והוא אומר שיודע שהיא נבלה, ואדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש כדאי' בכריתות (די"ב) משא"כ מי שאומר על חתיכה כשרה, שאע"ג שהיא כשרה הרי היא עלי נבלה לא אמר כלום אם לא שמתפיס בדבר הנדור ואסורה מטעם נדר כדתנן ריש (פ"ב) דנדרים, מעתה זה פשוט שאין הצבור יכולין לעשות על הקהלה יותר משהיחיד יכול לעשות על עצמו, וא"כ האיך פשיט לרבינו הרא"ש דהקהל יכולין לעשות שחיטה כשרה לנבלה (עי' סי' ר"ז ס"א בהג"ה), אלא כך הענין דבאמת בהמה בחזקת איסור קיימא, והותרה בדבר השוחט שאומר שנשחטה כראוי ועד א' נאמן בדבר שבידו להכשיר, אבל אם יבא אדם ויאמר שאין השוחט נאמן אצלו לכשר הרי הבהמה בחזקת איסור, ואפילו להקל מהני דעת האדם על עצמו, כלומר בעד א' מעיד שנאסר דבר של חבירו באופן שעפ"י הדין אין מחויב להאמינו, ומכ"מ אי היה מאמינו נאסר מה"ת כמ"ש הרמב"ם ה' ק"פ (פ"ד ה"א) השוחט את הפסח על בני חבורה ואמר להם לאח"ז שנפסל שורת הדין שאינו נאמן, והרוצה להחמיר על עצמו ה"ז משובח ויביא פסח שני, הרי דמה שבדעת הבעלים להאמינו מועיל לעיקר ד"ת להביא פסח שני, וכן להיפך במה שאינו מאמינו כדאיתא בקידושין (דס"ו א') לאביי דס"ל בעד א' מעיד שאשתו זינתה והוא שותק שהעד נאמן, ומ"מ אמר שמואל לההוא סמיא אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא זיל אפקה ואי לא לא תפיק, והרי מסתמא לא היה העד גזלן ידוע, מכ"מ היה מהני להכשיר אם הי' אומר הבעל שברור אצלו דהעד גזלנא הוא, מכש"כ לאסור על עצמו בזה האופן שאמר האיש שאין השוחט נאמן אצלו הבהמה עליו נבלה, ובזה מיקרי שויא אנפשיה חד"א, במה שלא האמין להשוחט שהוציא מחזקת איסור, והעלה הרא"ש דה"ה הקהל מצו לומר כן דאין מאמינים כי אם שוחט קבוע שלהם, וממילא הבהמה בחזקת איסור קיימא. וה"ה נבלה לכל הקהל, והשוחט שהאכיל לכל העיר, מיקרי חשוד לאותו דבר שהרי האכיל נבלות, מיהו להשוחט בעצמו אינה נבלה שהרי הוא יודע בעצמו ששחט כראוי, ואלו באו עדים שראו דהשוחט שחט כדין ודאי כשרה לכל העיר ואין בכח הקהל לאסור המותר ודאי, וא"כ יש מקום לומר שאין השוחט חשוד לאותו דבר, דאע"ג שהאכיל נבלות לבני העיר מכ"מ הרי אינו חשוד לאכול נבלות, א"כ אין הדבר פשוט דמיקרי בזה חשוד לאותו דבר, מכ"מ מכוער הדבר כו', זהו דעת הרא"ש ז"ל להסתפק בעיקר הדין, ורבינו ירוחם והמחבר נקטי כתחלת דעת הרא"ש דבזה שהאכיל נבלות לרבים מיקרי שפיר חשוד לאותו דבר, זהו דעת הש"ך והגר"א ז"ל בהבנת הענין, ובזה יתיישב מה שקשה לכאורה מש"כ הרא"ש שהוא מומר לאותו דבר, והרי באותו מעשה לא היה אלא פעם א' ולא נקרא אלא חשוד, ויותר קשה שהרי הש"ך (בסי' ב' סק"כ) פקפק על מה שפסל הרמ"א במי שאכל נבלות פעם א' ונפסל לעדות מחמת זה, ויותר ממנו כ' הגר"א ע"ז (שם ס"ק י"ט) שדברי הגהת רמ"א אין להם שחר, דרק מומר אמרו ולא חשוד אפילו לאותו דבר, אבל לדברינו ניחא דמה שנפסל השוחט לא משום שהוא אכל נבלה, שבאמת הוא לא אכל נבלה כלל, אלא במה שהאכיל לרבים נבלה, וכמ"ש הגר"א (סוף סי' א' ס"ק מ"ה) דבודאי שחט שלא כהוגן מעבירין אותו בפעם א' אע"ג דשחיטתו אינה נפסלת בפעם א', מכ"מ דין מומר יש לו לענין לרבים, דמעבירין אותו, ואע"ג דהגר"א בעצמו כתב (בסי' ב' סק"ח) דאפילו לא נמצא יפה דאין מעבירין אותו אלא משום שלא הראה סכינו לחכם כמו בנמצא יפה, אלא בסי' א' מיירי שהשוחט כבר האכיל לרבים ובזה מעבירין אותו בפעם א' וכ"כ בשאלתות (סי' צ"ב) את"ל כיון דאחטיא לרבים לאלתר מעברינן ליה, וע' מש"כ בהע"ש אות א' בס"ד, ממילא ה"נ בזה שהאכיל נבלות לרבים אע"ג שלעצמו כשר, דומה למומר לאותו דבר, או קוראין אותו חשוד לאו"ד, אבל חשדא זו להאכיל לרבים גרע דמיפסל בפעם א' לכו"ע: ולפי זה הפי' בשו"ת הרא"ש לא נזכר סברא דמי שעובר על האיסור כדי לשחוט מיקרי חשוד לשחיטה, דשאני הא דשו"ע שהיה איסור הקהל בדבר ונעשה נבלה, והוא האכיל נבלות לרבים, ולא עון האיסור גורם לדבר, א"כ בנ"ד שהשוחטים נשבעו ועברו על שבועתם כדי לשחוט, לא מיקרי כלל חשודים לאותו דבר, אלא חשודים לשבועה בעלמא: אבל הגאון נו"ב קמא (סי' א') לא הבין כך באור תשובת הרא"ש ודעת המחבר אלא תרי מילי קאמר הרא"ש, דאותו הבשר נאסר בקבלת הקהל, אבל השוחט לא נפסל מחמת זה אלא משום שעבר על האיסור, ומשום שעבר על עון האיסור כדי לשחוט מיקרי חשוד לשחיטה, וכך הבין הפר"ח ותמה ע"ז, והגאון נו"ב ז"ל קבל סברא זו אעפ"י שכ' בזה"ל אנו מצטערים וסובלים כמה דחוקים כדי שלא לסתור דברי הרא"ש כו', אלא במה שהבין הנו"ב שכך הבין הש"ך אינו במח"כ שהרי בפירוש הביא דברי הרא"ש דה"ה בלי איסור כו'] ולפי דברינו הגיה יפה מש"כ הרא"ש שהוא מומר לאותו דבר, שהרי לא עבר על השבועה אלא פעם א', אלא חשוד לא"ד, וכדעתו שם להשיג על הש"ך בסי' ב' סק"כ הנ"ל, ולפי הבנתו ז"ל לא הביא המחבר דין הראשון כלל שזה אינו נוגע לה' שחיטה ביחוד, דה"ה בכל דבר איסור, כגון אם הקהל אסרו ליקח יין אלא במי שהוחזק אצלם בכשרות ושארי אנשים חשודים אצלם ביי"נ, שוויא אנפשייהו חד"א יין של אחר, ולא הביא המחבר אלא מה שנוגע לשחיטה דמי שעובר על איסור כדי לשחוט נעשה חשוד לאותו דבר, מכ"מ מש"כ עוד הגאון הנ"ל דכל האיסור של השוחט שנעשה בזה חשוד לאותו דבר אינו אלא מטעם קנס ולא מעיקר הדין כמבואר שם בד"ה אמנם אמינא כו', לא נראה לשון רבינו ירוחם והמחבר, אלא כך צ"ל דהרא"ש עצמו נסתפק בדבר, ותחלה כתב שראוי לדמותו לחשוד לאו"ד מצד הדין, ואח"כ כתב ואעפ"י שאינו חשוד לאכול דבר איסור ולא תחזיקנו לחשוד לאו"ד, מכ"מ מכוער הדבר כו', ור"י והמחבר קלטו סברא ראשונה של הרא"ש ז"ל לעיקר, מעתה בנ"ד שנשבעו השוחטים ועברו על השבועה הרי אלו חשודים לאו"ד, וכאשר עברו כ"פ בזדון נימא שהם מומרים ושחיטתן נבלה: איברא אפילו לדעת הנו"ב, הנה מקום אתי להסיר מהם דין מומר, דבאמת קשה הא דהגהת רמ"א (סי' ב') דמי שנפסל לעדות מחמת נבלה כיון שהוא חשוד דינו כמומר והרי בגמ' אמרו מומר ולא חשוד, כאשר תמה הגר"א ז"ל, והעליתי בעניי בהע"ש שם שדינו של הרמ"א מקורו ברוך ברמב"ם ה' עדות, ובארתי בעזה"י דהיתר הבשר הוא בשני אופנים חדא בעדות השוחט שהוא כשר ובידו, שנית אפילו באופן שהוא פסול וא"נ מ"מ אם רוב מעשיו מתוקנים כשר מצד הדין, ומזה הטעם קיי"ל דמומר לאכול נבלות בודק סכינו וסגי מחמת דסמכינן דמסתמא לא הזדמן לפניו התעלפות ושהיה וכדומה, שהרי רוב מעשיו מתוקנים מיהו בדיקת סכין שהוא טורח, מומר א"נ לעולם, אבל חשוד יש נ"מ בין שוחט קבוע לרבים מכבר ורוב מעשיו מתוקנים גם בזה לא בעינן בדיקת סכין, משא"כ במי שלא הוחזק עדיין לשוחט קבוע בעינן עדותו שהעמיד הסכין כראוי וחשוד א"נ יעו"ש היטב, מעתה נהי שכ' הרא"ש דחשוד לשבועה כדי לשחוט דמי לחשוד לשחיטה עצמה, היינו באינו עדיין שוחט קבוע ולא נתחזק עדיין רוב בדיקותיו את הסכין מתוקן ובעינן נאמנות השוחט, בהא שפיר אמרינן שא"נ לשחיטה בשביל ששחט שלא כדין משום שבועה, אבל שוחט קבוע דרוב מעשיו גם בזה מתוקנים, ומה לי שנעשה מומר לשבועה מ"מ כמו שמומר לשחיטה עצמה מהני בדיקת סכין משום שלגוף מעשה השחיטה רוב מעשיו מתוקנים ה"נ מומר לשבועה כדי לשחוט מהני אפילו לבדיקת הסכין לעצמו, שהרי גם בזה לא איתרע רוב שלו, וזה סברא יפה מצד עצמו, ומכש"כ שגם המחזיקים בעיקר דין דמיקרי בזה חשוד לאותו דבר מודו שאין בזה טעם כעיקר, ורק דומה לחשוד לאותו דבר, והרא"ש עצמו נסתפק בזה, והנו"ב כתב שאנו מצטערים להסבירה ושאינו אלא קנס, הבו דלא להוסיף