משיב דבר חלק ב קעה

חיישינן שמא ניקב ולא בעי בדיקה כמבואר ברא"ש רק אחר הקורט דם מבחוץ בעי לכתחילה בדיקה דאפילו בבה"כ נמי סברי דבעי בדיקה והא ודאי לק"מ דלמה חיישינן שם וכאן לא דזה פשוט דאפי' עולא מודה בעובדא דקניא דבעי בדיקה דדמי לודאי דרוסה כיון דהקוץ נתחב מבחוץ וודאי ניקב בכח. לכן בעי בדיקה כמה ניקב כדרוסה אליבא דרב וכן בסי' כ"ג ששחט ושהה וכדומה. אבל כאן בדרך אכילה דמי לספק דרוסה דשמא לא ניקב אלא מעט דהקוץ אינו נתחב בכח. ולכן אנן דפסקינן דחיישינן לס"ד מ"מ כ' הרא"ש דלהא ל"ח כמבואר ברא"ש ז"ל: סימן לט ס"ה אם נסתפק כו' הטעם מבואר בתשובת הרשב"א דספק הוא ונעמידנה על חזקת היתר. ותמוה לי דהרשב"א סובר כרבינו יונה ז"ל דספק בטריפות פסול כמבו' בחידושיו ד"י (והובאו קצת דבריו בש"ך ס"נ סק"ג) והיכא דנשמטה כו' והביא ראי' מההוא אימרתא דבי רב חביבא כו' דדוקא משום דשגרינא שכיח ונפסקה חוט השדרה ל"ש הא אי תרווייהו שכיחי או לא שכיחי טריפה עכ"ל. וצ"ל דדוקא בס' שבסירכא דכל הפסול אפילו שלא כסדרן נמי מחמת ספק הוא לשיטת הרשב"א דדרכו ליפסק. ומי יימר דיעשה נקב. אולם לדעת הרמב"ם והשו"ע דמשמע דסברי כרש"י דאין סירכא בלא נקב דכ' בס"ג אם עכו"ם הוציא הריאה כו' נופחין אותה. ומאי מהני נפיחה משום ספק סירכא לשיטת הרשב"א. ואי משום ספק נקב לחוד הא דעת הרמב"ם דכל ריאה לא בעי נפיחה ולא חייש לנקב כלל. אבל לרש"י ניחא דהנפיחה תחת בדיקת הסירכא היא. וא"כ אין כאן ס"ס אבל באמת הא כ' הר"ן ז"ל לשיטת רש"י דכל נקב בריאה ס' טריפה דילמא עוד תעלה סרכא כסדרן ותסתום. וכן אפילו נעשה סירכא שלא כסדרן מ"מ אינה אלא ספק דילמא ראויה היא הנקב להסרך בכסדרן יעו"ש בר"ן. ולכן יש כאן ס"ס דשמא הוא כסדרן ואפילו שלא כסדרן שמא ראוי' להסרך כסדרן כנ"ל. אולם א"כ לא היה נצרך הב"י והובא בש"ך סקי"ז למש"כ בסירכא יוצא מהדיבוק יע"ש. ואפשר משום דלהראב"ד אין ס"ס אחר דלהראב"ד סירכא שלא כסדרן מחמת נקב הוא ולא מהני שום סתימה וודאי טריפה: סימן נא כ' הרמ"א שספק טריפות לחומרא והוא לכאורה נגד דעת התוס' יבמות כמש"כ הש"ך. ונדחק ליישב דעת הרמ"א ע"פ הסוגיא דשם ובאמת גם דעת הרמב"ן ז"ל בחי' כהתוס' שהקשה על הא ספק שחיטה פסול ומחזקינן מאסור אמה"ח לנבילה ע"ש. וע"ז י"ל דמקשה על רבה ממשנה מפורשת אבל אביי סובר דאפילו ספק טריפה פסול. אבל זאת תמוה לי דדעת הרמ"א ז"ל מהופכת משיטת התוס' דהתוס' מכשירין בספק טריפה ופוסלין בגבינות בספק למפרע כמ"ש בחולין (י"א). והרמ"א מטריף בספק ומכשיר בגבינות בסי' פ"א ובאמת אינו מובן דעת הרמ"א ז"ל דודאי יותר יש להטריף בטריפה לפנינו ואין הספק אלא בזמן. אבל הנראה לענ"ד שאין כאן מחלוקת וקושיא דלכאורה קושיית התוס' ביבמות מעיקרא ליתא דהא חזקה דכשרות הוא חזקה שאינה מבוררת כמ"ש התוס' בחולין שם וא"כ אפי' לא נחזיק מאיסור אמה"ח לטריפה יש להטריף כיון שאין חזקה דכשרות כלל אלא ודאי לא מקשי רק מספק דרוסה כמבואר בדבריהם שם. והיא חזקה מבוררת שלא נולדה דרוסה וע' בשפתי דעת סי' פ"א. והרמ"א ז"ל מודה בזה ואינו מטריף אלא בספק שאינו מבורר לעולם. ובגבינות פליגי התוס' והרמ"א ז"ל בסברא אחרת דכו"ע מודי בחזקה דאינו מבוררת לאו חזקה היא ומקורה מתוספתא טהרות (פ"ז) לענין קבר הנמצא ברה"ר אלא מטעם רובא יש לומר דהשתא יצאה מרובה דבהמות כמש"כ הרשב"א והר"ן ז"ל. אבל בספק שהוא לפנינו לא נוכל להכשיר מטעם רובא שהרי יצאה זו מרוב בהמות. דהא נולד בה ריעותא ואין לנו להכשיר אלא מטעם חזקה דלמפרע וה"ה אינו מבורר בשעתה. והתוס' לא סברי להכשיר מטעם רוב בהמות ולכן מטריפים אפי' בגבינות ומכש"כ בספק טריפה נמצא הכל עה"נ. ויצא לנו דספק טריפה שנתברר בשעתו ודאי כשר בלא שום חולק על סברת רבה ביבמות. עוד י"ל סברא אחרת להיתר גבינות משום שהחזקנו מחיים בהיתר ואכלנו מינה וזה כלל גדול דסוקלין ושורפין עה"ת כזה ומש"ה א"א להטריף מספק. ובענין ספק טריפה נראה ראי' להחמיר מהא דאיתא בחולין (י') כל ספק בשחיטה פסול כל לאתויי ספק סכין פגומה ודחי ספק שהה ספק דריס ר"ל אע"ג דבעינן בזה מעשה וסיבה ולכאורה לימא כפשוטו אפילו יש מקום לתלות השחיטה אין תולין דבזה כו"ע מודי אבל בספק סכין לא אלא צ"ל דע"כ עיקר ספק שחיטה לא מיירי אלא בהכי. שהרי בלא מקום לתלות אפי' בטריפות פסול. וכהרשב"א. מיהו צ"ע לרבא דבעי למימר אפילו בטריפות חוששין שמא במקום נקב נקב. א"כ היאך פי' ברייתא זו. הכי נראה אלא שרבינו יונה הביא ראי' מכאן להחמיר בא"א ואינו מובן לענ"ד: סימן נה בדין. איעכול ניבי' ולא שף מדוכתי' פשוט בהגהת רמ"א והב"י וכל האחרונים ז"ל להכשיר כלשון הגמ' דשף מדוכתי' דוקא. זולת הפר"ח דייק משו"ת הרשב"א סי' רכ"ו והוא הדין בשו"ע ס"ו דדוקא איעכול מיעוט ניבי' כשר. מש"ה כ' הפר"ח דמסתמא יהי' עוד שף מדוכתי' מש"ה טריפה. וזה אינו במשמעות הש"ס כמ"ש כה"פ. איברא הדיוק מרשב"א ושו"ע חזק וכן הגר"א בביאוריו כ' דהש"ע נגד דברי הרמ"א. ומ"ש הפ"מ בכוונת רשב"א וש"ע בנחסר קורטין מראש האסיתא דהוי נשבר סמוך לגוף. הרואה בשו"ת הרשב"א אינו כן וכ"כ בלבושי שרד בקונטרס שבירת העצמות אות י' ואם יש לדחות צ"ל כהת"ש דמיירי בנשבר סמוך לגוף דהוי כנשמט. והא דלא שאל הרשב"א ע"ז משום דבמיעוט בל"ז כשר אבל גם זה דוחק. ותו דא"כ האיך מתפרש הש"ע ס"ו נשבר עצם הקוליות כו' מאי נ"מ בזה והי' צריך לפרש בנשבר סמוך לגוף. וגם מאי ראי' הביא הב"י מנשבר לנשמט לענין רוב ניבי' דוקא. דלענין זה ודאי נשמט חמור מנשבר וכמ"ש בל"ש שם. ובחגורת שמואל שעל הלבוש כ' משום תרתי לריעותא ולא נראה כלל כיון דכשר בפשיטות. מנלן דהוי תרתי לריעותא אבל העיקר כשו"ת דמשק אליעזר שהביא הפ"מ בש"ד אות ח' דלהכיר אם נשמט אם יש חיכוך ושריטות בבוכנא ודאי שף. וע"י חיכוך הוי דאל"ה א"א להכיר כו' וכ"כ בב"ה בשיבוש ע"ש. והכונה דאם בא לפנינו מונח יפה. מכ"מ יש לחוש בעיכול ניבי' דילמא שף מדוכתי' ג"כ ואחר השחיטה נקבע למקומה. והבחינה ע"ז הוא דאי נישוף ודאי הי' נחכך מהאסיתא. ומעתה ודאי דלא כהפר"ח דס"ל דעיכול ניבי' לחוד משום דעוד ישוף מדוכתי'. אלא יש לחוש שמא כבר שף מדוכתי' וא"כ אם אין שום חיכוך כשרה ובהא מיירי הב"י והרמ"א וביש חיכוך ודאי יש לחוש. איברא הא דבלא חיכוך כשרה דוקא בהולכת והאסיתא הולכת בצדדי בוכנא ונישוף. אבל בנשבר הרגל וא"י להלוך כלל לעולם יש לחוש דילמא נישוף ג"כ והא דלא נתחכך משום שלא הלכה והאסיתא מונח במ"א. והיינו שכ' הרשב"א וש"ע ס"ו בנשבר באמצע הרגל ואעיכול ניבי'. דא"כ יש לחוש שמא נשמט. ובזה כתב דאפי' כן הוא כשרה משום שלא נתעכל אלא מיעוט ניבי' והיינו שדקדק הב"י לענין נשמט ממש. ובזה מיירי השו"ע נשבר עצם הקוליות ר"ל מרחוק הגוף. וגם אעיכול ניבי' דא"כ חיישינן שמא נישוף ג"כ מש"ה דוקא במיעוט כשר והכל ניחא. והשתא יש לפסוק בחיכוך או בא"א שאין בחינה בדבר טריפה משום שמא כבר שף מדוכתי': חידושים בה' אבילות שנתחדשו לי באבילות אמי מורתי ואחותי הבכירה תנצב"ה. שנפטרה א"מ בא' דר"ח אייר תר"ח. ואחותי בי"א ניסן שלפניו ובאה לי השמועה משניהם זה אח"ז בב' דר"ח אייר הנ"ל: (א) קרעתי על כ"א בפני עצמו. היינו על א"מ בשמאל ועל אחותי בימין כנהוג. שהרי אין מוסיפין על קרע של או"א אלא לאחר ז' ימים. אבל בתוך ז' אפילו קריעת טפח על קריעה דאו"א לא מהני. כדמוכח מלשון שו"ע סי' ש"מ סעיף כ"ג דבשני קרובים ובתוך ז' פירש בין באותו קרע עצמו כו' או מרחיק ג' אצבעות כו'. ובמת או"א כתב מרחיק ג' אצבעות כו' משמע דוקא בזה האופן. והכי מבואר הטעם בס' תה"א טעם הקריעה. ובאשר"י סי' קי"ח בשם הראב"ד ז"ל דלכן אינו מוסיף על שאר קרובים על קריעה דאו"א משום דקרע של או"א לפעמים מתחמם וקורע והולך יותר מעד לבו. ואינו ניכר כלל קריעה שבקרובים וא"כ אפילו טפח שלם לא מהני. ואין לומר דוקא אם מתו או שמע כאחד, אבל בזאח"ז בתוך ז' מהני בהוספה טפח