משיב דבר חלק ב קעד

ביארתי וצ"ל דכאן נמי רוב הנשמטים מחמת שחיטה הוא. ונ"מ דלא בעי בדיקה ודמי לחשש העילוף אליבא דרבינא דמהני באומר ברי לי וכדאמרינן שמוטה ושחוטה כשרה דא"א כו' ומיהו אם שחט הא'. ונמצא השני שמוט הדין נותן דלא מהני עדותו וצ"ע ואפשר דמיירי שאין אנו יודעים אלא מפיו והפה שאסר כו' או מטעם המרדכי בריש חולין דכ' דאף להתוס' מ"מ מוחזק בכשרות נאמן יעו"ש: סימן כו עיין ש"ך סק"א וט"ז סקאו"ב. ולי צע"ג מדברי הרא"ש פ' אלו טריפות ס"ה שכ' דאם הגרים בתורביץ הושט לאחר שחיטת רוב הסימן טריפה. ולפי מש"כ התש"ו ניחא דדוקא במקום שחיטה: סימן כח ס"ב על כ"ד בעפר. עיין ט"ז ולי נראה משום דסתם כיסוי משמע בכלי עיין (ד' פ"ח): שם בהגה"ה מי ששחט פעם ראשון כו' כבר תמהו ע"ז האחרונים ז"ל ואפשר משום דבעי השתדלות ואימון ידים לשחוט הוי כקנה כלים חדשים דלא כל אינש יכול לקיים זה המצוה. וכן הי' מפרש הא דמנחות משום דבעי לראות סימן ברכה בלימודו ואימון ידים לעשות מנחה וקמיצה. ולענין ציצית נמי אפשר בעת שהי' תכלת בעולם והיו נצרכים להוצאה מרובה ע"ז והשתדלות היו מברכים שהחיינו. אבל כהיום כ' בשו"ע או"ח דאין מברכים דאין בזה שום שמחה זולת הבגד בעצמו. ולכן כ' הרמ"א ז"ל מי ששחט כו' ולא כ' מי שמכסה פעם ראשון דלכיסוי לבד אין צריך ברכה רק על השחיטה. והיו נצרכים לברך על שחיטה ראשונה אלא משום איבוד ברי'. כנ"ל לתרץ דבריו: סימן יד שחט חי' או עוף כו' המציא הרמ"א זה הדין ממה שהוקשה לו על הגה"מ כמבואר בפנים. ולי הי' נראה דהטעם משום מין במינו אינו חוצץ. ולכן אפילו נתכסה כל הדם חייב לכסות. אבל דם הבהמה אינו נק' מין במינו האף דתניא לענין נתערב בדם הבהמה כו' ר"י א' אין דם מבטל דם (בדף פ"ז ב) מ"מ לענין חציצה לא מיקרי במינו. ויותר מזה כתבו התוס' בכורות (ט') ד"ה אמר רב אשי כו' דאחותו לא הוי במינו יעו"ש. וע"כ משום דאין בר בכורה וה"נ דם בהמה אינו בר כיסוי ודברי הט"ז אין ברורים לי דאפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף היינו אם אח"כ נגמר השחיטה כראוי כמבואר בד' (כ"ט) אמר רבא נתקלקלה שחיטה קאמרת כו': סימן כ והוא הדין כו' היינו משום דהוי ס' נבילה כמ"ש הש"ך ס"ק כ"ז. ומכ"מ נראה לי משום דאין זה ספק השקול אלא מצד הדין הי' כשר מטעמים שכ' התוס' על רב חסדא. אבל בספק השקול נראין דברי הב"ח דל"ד לספק טרפה. וכמבואר בתוס' (פ"ו) ד"ה מאי טעמא כו' ואי פלגא ופלגא כו' ודברי הש"ך תמוהים בעיני בזה: סימן לא ס"ב המוח עצמו דברי הש"ך סק"ב תמוה בעיני דעשה דין נתמזמז שוה לנתמסמס והכל תלוי ביכול לעמוד כו' וקשה לי דאיך נוכל לשער במוח שבראש כמו שיכול לעמוד במוח שבשדרה ולא הי' פוסקים מפרשים דבר חידוש כזה. ועוד מאי מקשה הש"ס מהא דתניא נתמזמז טריפה וצריך להגיה יעו"ש. לישני דמיירי בשיעור שאין יכול לעמוד ומאי קושיא מהא דלוי דילמא שיער לוי מנפילתו דההוא גברא דנתמזמז הרבה. ועוד אי תלי הכל בכמות למה בהומרך לא פי' הש"ס כלום רק כקיתון ולא פי' כמה ובנתמסמס פי' שאינו יכול לעמוד הא בהומרך נמי בהכי תלוי לדברי הש"ך ולי נראה כפשוטו דלא נתן הש"ס שיעור לכמות דבמשהו נמי אינו יכול לעמוד. וכן במוח שבראש במשהו טריפה בנתמסמס ואין אנו צריכים לשיעורים. אלא הש"ס פי' איכות המסמוס דהיינו שאינו יכול לעמוד והוא כדונג ובנתמזמז לעולם כשר דהמוח המקולקל נחסר ולא ינקוב הקרום. והא דכ' רש"י והמחבר לקמן סי' ל"ב דנתמזמז קצת כו' לא כדי שיוכל לעמוד דאין דברי השו"ע מבוארים כלל עד שיבא הש"ך ופירשה אלא לאפוקי אם נחסר כולו או רובו דלא שייך לשון נתמזמז אלא אין לו מוח. אבל קצת כשר אף באינו יכול לעמוד ובמשהו נמי א"י לעמוד והא דהעתיק הש"ך דברי רש"י ז"ל בנתמסמס טריפה לא כן הוא ברש"י שלפנינו יעו"ש. ודברי רבינו ירוחם צריכים הגה"ה או פי' אבל איך שהוא לא כיון לזה וגם לא הכריע בזה כל הפוסקים שלא הזכירו חידוש כזה. וגם צורתא דשמעתתא לא משמע הכי. סימן לג ס"ג ושט כו' הנראה שזה פשוט דושט שניקב נבלה עכ"פ אחר שחיטה. וכן כ' רש"י ז"ל ד' ל"ב ב' ד"ה ויש מהן נבילות כגון נקובת הושט כו'. ותמוה לי מתוספתא פ"א והובא מקצתה בהג"א וזה נוסחא ישראל ששחט כו' כותי ששחט ומירק ישראל שחיטה ע"י שחיטתו כשרה שחט בה דבר שאינו עושה אותה טריפה וישראל בא וגומרה מותרת באכילה. ופירושה מובן שהרישא מיירי בעשה אותה טריפה. ומ"מ שחיטת ישראל מיקרי שחיטה ומהני לטהרה מידי נבילה וסיפא שלא עשה טריפה מותרת אף באכילה הרי מבואר באם ניקב הושט לא נעשתה רק טריפה. והסוגיא בדף (ל"ב ב') הנ"ל לא מקשה רק מפסוקת הגרגרת דהוי כמי שאינה עד שעלה על הס"ד דקנה שנשחט רובו שוב אין טריפות בריאה משום דכמונח בכדא דמי אבל ושט שניקב לא הוי אלא טריפות בעלמא והראי' דושט קודם שנגמר רובו אפילו נקובתה בעצמה מן הצד טריפה כמבואר בסי' ק"ו. ויותר מבואר בתוספתא פ"ב שחט מיעוטו ש"ו ושהה כ"ש או שניקב הושט כו' טריפה ושחיטתה מטהרתה וצע"ג: ס"ד בהגה"ה וכ"ז כו' רק מבפנים כו' הט"ז והש"ך ז"ל לכאורה נחלקו כאן יע"ש. אבל באמת לענין דין שניהם כיוונו דאם נמצא קוץ או מחט כולה בין העור והסימנים ותחוב קצת מבחוץ הושט ודאי טריפה דמי יודע שמא כבר ניקב במקום אחר והוי כמו מחט שנמצא בחלל הגוף. אבל אם רואין מבחוץ הצוואר קוץ תחוב במקום א' דודאי לא הלך אנה ואנה רק בזה המקום לחוד כשר. וזה פשוט: ) ס"ט בהגה"ה ואין עלי' קורט דם כן מוכרח בגמ' דאמרינן ישב איצטריך אבל נמצאת פשיטא כל הני עיזי כו' ואי איתא דילמא נמצאת וביש בו קורט דם דאין שייך בזה כל הני כו' ועיין בר"ן בריש אלו טריפות אלא דבזה ודאי טריפה אח"כ ראיתי שגם הט"ז כיון לזה: שם שמא הבריא ונתרפא. לפ"ז לא היה נצרך השו"ע לעיל ס"ז שכ' דלענין נקב נמי אין לו בדיקה מבחוץ. וכן צ"ע לכאורה דברי הרמב"ם בפ"ג מה"ש דין כ"א וכ"ב יעו"ש. אבל אין בזה שום קושיא דמה דחיישינן משום קרוב לא שייך אלא בנמצא קוץ תחוב ומי יודע איזה יום יולד זה הקוץ ומתי נתחב בו. אבל בהא עובדא דקניא דעלה אמרינן דושט אין לו בדיקה דאלו הי' בדיקה לא היה לנו לחשוש דבזו הרגע עלה קרום ונתרפא. והדם עדיין מתנוסס ובהא דחיישינן משום קרום ולא נפרש הא דשמא הבריא כפרש"י שמא ניקב דלפי' הרמב"ם וש"ע אפילו גם הפנימי אינו נקוב רק נתחב בו ואין בו קורט דם מבפנים נמי טריפה דחיישינן משום קרום וכן מוכרחים דברי רבינו ירוחם שהביא הב"י שכ' דלהרמב"ם אין לו תקנה בבדיקה. ולרש"י והרי"ף בלשון א' יש תקנה בעוף בבדיקה אם יש שם קורט דם. ולכאורה אם ניקב מבפנים אין שום נפקותא בק"ד מבפנים דהק"ד משום פנים הוא (והא דבבית הכוסות בודקין אחר ק"ד והיינו אם ניקב מב' צדדים. והספק אם מחיים וכן שיטת הסוברים דכאן נמי בעי ק"ד היינו דשמא ניקב מחיים כמבואר בטור שם ואפילו ניקבו שני העורות כשר לזה השיטה) אלא ודאי דמיירי בלא ניקב הפנימי. ולכן לרש"י צריך בדיקה אחר ק"ד ולהרמב"ם לא מהני. וכן מש"כ הרמ"א בהגה"ה לעיל דאם ניקב מחמת קוץ אין בדיקה לפנימי היינו דאנו יודעין דעתה אכלה קוצים ולא קודם ואין החשש משום קרום ובחנם נדחק הש"ך בס"ק כ"א וכ"ב ודבריו אינם נראים לענ"ד דמה שפי' דהרמ"א סבר דלא חיישינן לנתרפא אלא בניקב הפנימי לא נראה כלל דאם נימא חולק בזה על המחבר מוטב היה להש"ך לומר דמפרש שמא הבריא שמא ניקב כפרש"י ותוס' וכמה פוסקים וחולק בזה על המחבר. אבל באמת אין אנו צריכים לזה ומש"כ עוד לחלק בין נמצא הקוץ לפנינו בין שאין אנו רואים שום קוץ דברים תמוהים הם דכיון דהרמ"א כאן סומך על הרא"ש דפוסק כעולא מאי נ"מ. אדרבא זה ספק על ספק לא על דאפילו בדרוסה כשרה וזה ודאי על וספק ניקב. ומה שהכריח כן מפסקי השו"ע דסתרי אהדדי תמוה יותר דשם חיישינן לשמא ניקב הושט וצריך בדיקה ואנן לא בקיאין וכאן אזיל בשיטת הרא"ש דבקוץ לא