משיב דבר חלק ב קעו

חדא דהוי סברא הפוכה משני קרובים שוים דקיל אם קורע על שניהם כ"א מבזאח"ז. ותו זיל בתר טעמא שאינו מוסיף כ"ש בתוך ז' משום דלא ניתן לשוללו ואינו ניכר דקריעה אחרת היא. כדאי' בגמ' (כ"ו ב) א"כ ה"נ בתוך ז' דאו"א אינו ניכר דקריעה אחרת היא ואפילו מוסיף טפח מטעם הנ"ל. והואיל שנתבאר דוקא מרחוק ג' אצבעות ברוחב הבגד כדמוכח מהא דהגיע לטיבורו מרחיק ג"א שם ובשו"ע שם סי' כ"א. א"כ הוי קריעה חדשה ממש לכן לא ראיתי לשנות המנהג בקריעה חדשה. וגם בל"ז הי' נוח לי שלא לקלקל הבגד ברחבו כ"כ: (ב) לא קרעתי הט"ק. וטעמי דתניא אפקרסותו א"מ הקריעה והסכימו הפוסקים דהוא בגד הזיעה. וכ' הרא"ש סי' צ' דאינו עשוי ללבישה אלא כדי לקבל הזיעה וה"נ אינו מכוין בו אלא לשם מצות ציצית. והנה כבר נדחקו הראשונים על לשון הברייתא אינה מעכבת הקריעה ע' באשר"י שם. והנראה לע"ד דאשמועינן בזה דמכ"מ שייך בו מצות קריעה ויוצא בו במקום שא"צ לקרוע כל הבגדים וס"ד דלא שייך בו קריעה כלל והוי כלמטה מן השפה קמ"ל דרק אינה מעכבת. והנפקותא אינו בשאר קרובים דהא בעינן בגד העליון. אלא בקריעה דבשעת יציאת נשמה או אדם כשר או ת"ח שאינו רבו דא"צ בגד העליון דוקא וטעמא רבא איכא דבשלמא בקרובים שאסור לשלול כל ז' אלמא דבעינן שיהא ניכר קריעתו כל ז' א"כ בעינן דוקא בגד עליון. אבל כל הני קריעות דשוללין מיד כמבואר בש"ע שם סי' י"ז. והרמב"ן ז"ל בס' תה"א מתיר אף למחות מיד מאי נפקותא בבגד העליון דוקא. ומשום זה יש להסביר טעם הרמ"א בס"ב שמיקל בהני קריעות אף בשולי הבגד ע"ש ואם שאינו דומה לנ"ד דהתם תניא לא יצא. ואפשר שאינו שייך בזה מצות קריעה כלל. אבל בבגד התחתון שייך מצות קריעה שהרי באו"א חייב לקרוע. וא"כ במקום דלא בעינן שיהא ניכר מהני אפילו בגד התחתון. ושפיר קמ"ל האי תנא דאפילו אפקרסותי' שייך בו מצות קריעה. אלא שאינו מחויב בכבוד או"א לקרוע גם אותו: (ג) דעת הש"ע כהרמב"ם דעל רבו קורע עד שמגלה את לבו והרמב"ן ז"ל בס' תה"א והביאו הרא"ש סי' צ' משיג עליו. מהא דדוד לא קרע אלא טפח ואותו קריעה ילפינן מדוד ולי נראה דלק"מ שהרי באמת באו"א הוי מה"ד סגי בטפח. אלא הוסיפו מצד הסברא כדאיתא בירושלמי והביאו הרמב"ן ז"ל א"ר אבדימא בר תנחום מפני שבטלה ממנה מצות כיבוד. וסברא זו יש ג"כ ברב ונשיא שמצוה לכבדם יותר מאו"א ומורא רבך כמורא שמים. וכן הנשיא מצוה ליראות ממנו כדכתיב שום תשים עליך מלך. ושאני דוד שלא חל עליו מצוה זו שגם הוא משוח מלך. וגם יונתן שהי' אב"ד מכ"מ לא הי' רבו של דוד בתורה. אדרבה דוד הי' גדול ממנו באסוקי שמעתתא אד"ה כדכתיב וה' עמו. וידוע באגדה ותו דאין הוכחה שלא קרע דוד יותר על שאול. אלא פי' בפסוק כדי אחיזה משום דפי' על שאול ועל יהונתן ועל בית ה' וגו' ללמד דעל כל אחד חייב לקרוע ועל שמועות הרעות ודאי אין חיוב אלא כדי אחיזה. ואין להקשות מהס"ד בדף כ"ו א' ואימא עד דהוי כלהו. דודאי אי נימא הכי אין חיוב כלל לקרוע על הנשיא לבד. ולא שייך לקרוע משום ביטול מצוה לבד דא"כ על כל כיב"ז נמי. ותו דהא באלישע כתיב ויחזק בבגדיו וגו' וגמרינן מהתם קריעה דאב ואם ורבו לענין שאינן מתאחין כדאיתא שם. וכתיב שם ויחזק משמע כדי אחיזה ולא יותר גם על אב ואם. וביותר הי' להרמב"ן להקשות מאלישע שקרע על אליהו כדי אחיזה. אלא ודאי שאינו מוכח דלא יותר אלא לא פחות מכדי אחיזה. ובאמת קרע אלישע ודוד מצד הסברא דירושלמי עד שגלו את לבם: (ד) איתא בגמ' שם (כ"ד א) כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע משמע שא"י בו ידי קריעה. וא"כ אם אינו מתחמם כלל לא שייך בו קריעה. והדבר תמוה ]וע' תוס' שם] ובפוסקים לא הובא זה הדין כלל ולא בשו"ע. רק בדרך אגב נזכר באשר"י דמצוה לקרוע בשעת חימום. וע' בטור ריש סי' זה ובשו"ע סי' שצ"ו ובאשר"י סי' צ' כ' בשם הראב"ד. ועוד כ"ז שאותו הבגד עליו אומרים לו קרע ואפילו לאחר כמה ימים מפני שלא קרע בשעת חימום כו'. (והנראה דטה"ד הוא ובס' תה"א העתיק כל דברי הראב"ד ז"ל וליתא הני תיבות מפני כו' ובאמת אין להם טעם]. וגם הסוגיא דשם אינו מובן דמקשה והא אמרו לי' לשמואל נח נפשי' דרב קרע עלי' תריסר מני כו' ומשני שאני רבנן כו' כשעת חימום דמי. ומאי מקשה דלא הוי להו לקרוע כלל משום שלא הי' להם שעת חימום. וכי לא מתחממי שמואל ור' יוחנן ככל ת"ח שבבבל דקורעין זע"ז. אבל למדתי פי' המימרא והסוגיא מדברי הרמב"ן ז"ל בס' תה"א. ודאי מצות קריעה והחיוב הוא לעולם אפילו אינו מתחמם אלא שיותר נכון לקרוע בשעת החימום וקושיית התוס' אין לה מקום כלל. וגם אין דבריהם מובן בל"ז ע"ש ובד"כ. אלא בקורע יותר מהצורך שרי דוקא בשעת חימום ואין בזה משום בל תשחית. דהא אפילו משום כבוד שרי כמש"כ הפוסקים ז"ל כדמוכח ממשנה דאין מקרעין במועד אלא קרוביו של מת. ש"מ דבחול יש קריעות מפני הכבוד. ותו דלא גרע מעביד למרמא אימתי' אאינשי' דביתי' ואפילו בחמתו הי' שרי לקרוע אי לא דאסור לכעוס ע' שבת (ק"ה ב) והא שכ' הרמ"א סי' ת"ג ס"ד דבמקום שאין לו לקרוע אסור כו' היינו שלא מחמת חימום וכדי לשכך צערו. אבל מחמת חימום שרי והיינו דקאמר שמואל כל קרע שאינו בשעת חימום א"ק. ע"כ הפי' שעובר על בל תשחית אם אין בקריעה זו מצוה. ומקשה הש"ס על הא דקרע תליסר מני וס"ד שלא הי' בשעת חימום ורק משום מצוה הי' סגי בחד כדין על ת"ח אבל תליסר יש בו משום ב"ת. ומשני דכשעת חימום דמי ושרי אפילו הרבה לשכך צערו. נמצא היוצא דהקריעה המחויבת אינו אלא מצוה לקיימה בשעת חימום. אבל חייב אפילו אינו מתחמם. או עבר זמן החימום רק שיהא בתוך ז' וממילא בת"ח שאין לו זמן אין חיוב לקרוע עליו אלא בשעת שמועה או חימום. וזה דאי' (בדף כ"ה א) סבור מה דהוי הוי. ומבואר באשר"י סי' ק"ו וז"ל כיון שלא קרעו ביום השמועה אע"פ שהוא בתוך ז' שוב אין קורעין דהא לאו שעת חימום הוא. ור"ל או בשעת שמיעה דהוא כתוך ז' לקרוב. או בשעת חימום דשרי ומצוה לעולם על ת"ח משום כבוד תורה אבל על קרובים אין מצוה בשעת חימום. רק החיוב מצוה יותר שיהא בשעת חימום ומכ"מ בשעת חימום שרי לשכך צערו: (ה) ביו"ד סימן שס"ד לענין הליכה על הקברות. הנה יש בזה משום בזיון המתים. מיהו באקראי לעבור שרי כמש"כ רשב"ם ב"ב (ק"א א') ד"ה הא קמיתדשי. מיהו עדיין יש בזה איסור הנאה משום דהוי תלוש ולבסוף חברו. ונראה דזה תלוי במחלוקת רש"י ותוס' חולין ובמס' ע"ז (מ"ה ב') ד"ה והכא לענין אילן תלוש ונשרש. וקרקע שחיברו ה"ה כזרוע ע' תוס' סנהדרין (מ"ו ב') ד"ה תלישה. וכבר ידוע הפסק בש"ע כתוס' דכמחובר דמי ע' סי' ו' וסי' קמ"ה. וכ"ת שאני הכא דכבר נאסר בתלוש ליתא דהא הזמנה לאו מילתא הוא. וכשנתלש להניחו על הקבר עדיין לא נאסר עד שהניחו עה"ק ואז נתחברו והוי כזריעה דמים. ועוד ראי' דעפר הוי מחובר מעיקרו מדכתיב מזבח אדמה תעשה לי. והי' מזבח של נחושת ממלאים אדמה ובזה נעשה מחובר לקרקע בזה שהי' נבוב ומחובר לעפר האדמה. והר"ן שכ' במגילה פ"ג דהעשבים שנתלשו אסורים בהנאה לטעמי' שלא הכריע במחלוקת רש"י ותוס' במ' ע"ז פ"ג. ולפרש"י ודאי אסור בהנאה אבל אנן קיי"ל כשיטת התוס'. והכי פסק הרמ"א בסי' שס"ח דמותר למכור עשבים לצורך ביה"ק שזהו כבוד המתים. ואי הוי אסור בהנאה מה"ת לא הי' אפשר למכור שהרי אינו תופס דמיו אלא אינו אסור אלא משום כבוד המתים. ואע"ג דהרמ"א בסי' שס"ד הביא דעת הר' ישעי' שהוא דעת רש"י. אינו אלא לכתחילה ראוי להחמיר דנ"מ דאם אפשר להזהר שלא לילך גם באקראי על קברות ראוי להזהר אבל לצורך מצוה אין לחוש וסומכין על דעת השו"ע שהוא כשיטת התוס':