משיב דבר חלק ב קעג

קבוע שהפורש ממנו אמרינן שהוא מן הרוב שאני התם דשייך בו ביטול אלא דהתורה גזרה דכל איסור הניכר במקומו וקבוע כמחצה על מחצה, וילפינן זה מהקרא ספ"ק דכתובות אבל בדבר שהוא מן הסברא לא מתבטל ואין בו ענין ביטול כלל לא אמרינן שהוא מן הרוב. וא"כ בשלמא התם לענין ערלה אם לקט הכל מותר מן הדין. אבל כאן מי ידעינן אם חלב הכל או לא ודבר זה צ"ע הרבה מיהו לא דמי חלב מקצת ללקט א' דכל מקצת שהוא נחפן ונבלל מכל הגוף ואפשר דלא כן הוא. סימן טו ס"א אפרוח כו' מותר מיד. פסק השו"ע דלא כרבינו יואל בהג"א והוא דעת הט"ז שר"י פוסק כראב"י. אבל מש"כ בנקה"כ שגם לרבנן אסור עכ"פ משום בל תשקצו את נפשותיכם. קשה לי א"כ למאי בעי אסמכתא משום שרץ השורץ על על הארץ לראב"י. כיון דהוא מדאורייתא אסור מטעם אחר וראב"י לא קאמר אלא מדרבנן בחולין (ס"ד) וכי חיזוק לקרא בעי. וכן פירשו התוס' במסכת יומא (נ"ט ב) ד"ה הוא הא דתמורה וכי יש מעילה מדרבנן. דכיון שיש מעילה מדאורייתא לא הוצרכו לחזק הדבר וזה פשוט. ועוד הא דהרי"ף פ' כרבנן דראב"י הוא משום הא דביצה (ו' א). דאפרוח שנולד מותר באכילה ואי איתא אף לרבנן אסור משום שקץ. ולק"מ דפליגי אחר שגדלו הכנפים וכמבו' בנקה"כ ועיקר דין רבינו יואל מבואר בירושלמי ריש ביצה: סימן טז ס"ו אבל אם מכר האם או הבן ביום שלפניו כו' נראה דמ"מ אם נודע שהא' שחט בזה היום שלקח השני שהוא מקח טעות. ל"מ לשיטת הרמב"ן דאפי' הי' מילתא דשכיחא ולא הי' למוכר לידע הוא מק"ט. אפילו להרא"ש דפליג בכל טריפות מחמת דשכיחא ואין המוכר יודע הי' להלוקח להתנות אבל כאן שהלוקח לא הי' לי' לידע שמכר כלל דמי למחט שנמצא בבה"כ. ולכן צ"ע דברי הש"ך בס"ק י"ב: סימן יז ס"א וצריך שיהא הפרכוס בסוף השחיטה זה לשון הרמב"ם. ורש"י הוסיף גם לאחר גמר שחיטה וכן פי' כל הסוגיא דאמר רבא מנא אמינא לה כו' יע"ש ברש"י דכ' דאם באמצע לידתה חי' נתמעט מכי יולד. וע"כ נתמעט מתחת אמו גם אם חי' בסוף הלידה עד שתחי' ג"כ מעט לאחר גמר לידה. וכדרך זה פי' לענין פירכוס אבל תמוה לי דבפי' תנן במס' בכורות (נ"ז) איזהו יתום שמתה אמו או שנשחטה ואח"כ ילדה. אלמא דבזה האופן לא נתמעט מכי יולד אלא מיתום ולא בעי יותר. ומאי זה נסתפק רבא בפי' יתום הואיל שכבר פירשה מתניתן. לכן נראה לענ"ד שהרמב"ם והמחבר לא פירשו כן כל הסוגיא. אלא שנסתפק רבא בפי' המשנה אי פי' ילדה שהתחילה לילד זה מקרי יתום. אבל אם מתה באמצע לידה כשר או ילדה פי' גמרה לילד. ואמר רבא דע"כ צ"ל דהפי' ואח"כ גמרה לילד דאי הפי' התחילה לילד כבר אימעוט מוכי יולד. אבל כיון שהתחילה לילד בחיות קרוי' לידה דכיון שנפתח הרחם ונראה כפיקה של ערב לאו בלוע מיקריא כדאמרינן במסכת בכורות (קי"ב). אבל לאו תחת אמו היא עד סוף לידה וא"כ מה שאמר רבא זה פי' למיתה וזה פי' לחיים דווקא נקיט כהאי לישנא דמתחילה פירש הבהמה למיתה ואח"כ הולד לחיים. אבל בב"א לא הוי יתום וה"נ בנ"ד לענין פרכוס בסוף לחוד כשרה. ובמה שפי' להרמב"ם מדויק לשון הת"כ פ' אמור פ"ח הלכה ד' ר"י הגלילי אומר למה נאמר תחת אמו ונאמר עם אמו אי כתיב עם אמו ה"א דווקא שתחי' אמו כל ז"י. ואי כתיב תחת אמו יכול אפילו יצא ממנה כשהיא מתה ת"ל עם אמו הא כיצד אפילו נתקיימה לו אמו שעה א' והנה לשיטת רש"י ז"ל מתחת אמו נפקא לן שתחי' אמו אחר לידה. והשתא ניחא דריה"ג פליג את"ק דלא דריש מעם אמו כלום. ולא בעי אלא חיות בגמר לידה וקאמר ריה"ג דלכן כתיב עם אמו דתתקיים לו אמו שעה א'. ופרש"י צע"ג וה' יאיר עיני. והנראה דרש"י לא גריס במשנה ואח"כ ילדה ע"ש בפרש"י ז"ל ותוס' יו"ט: סימן יט ס"א ואם שחט בבית המטבחיים כל זה הפסק צ"ע ועיין תשובת תשב"ץ חלק שני סמ"ג שהוא מדמה להא דאמרינן בירושלמי באירוסין בבעילה שאסור לברך קודם ביאה יע"ש ומטעם זה נ"ל מה שנתקשו התוס' על מנהג הראשון שהיו מברכים ברכת אירוסין אחר האירוסין עיין תוס' מסכת פסחים (ז') ד"ה בלבער. ואפשר לומר משום קידושי ביאה תקנו שמברכים לעולם אחר המעשה כמש"כ התוס' לענין טבילה משום טבילת גר: סימן בהגה"ה וי"א כו' דעתי נראה אחר כל הפירושים דהב"י והרמ"א בד"מ נחלקו בסברא זו. דהנה הב"י שפתיו ברור מללו דיש נ"מ בין סעודה דיש קבע בין שחיטה דבסעודה אפי' כלו כל המינים אין צריך לברך לכו"ע (לבד דעת הכלבו שהביא בארח חיים) ואפילו מין אחר. אבל בשחיטה כ"ז שלא כלו הנשחטים דעת הסמ"ג דדמי לסעודה ואין נ"מ לכו"ע בין אותו המין למין אחר. אבל אחר שכלו יש מחלוקת בין הרא"ש והבעה"ט ודעת הטור דבשחיטה אפילו לא כלו אין קבע. וא"כ תליא במחלוקת הרא"ש ובעה"ט לכן לדעתו שפוסק כהרא"ש צריך לברך לעולם בשחיטה והש"ע פ' כהסמ"ג כמבואר בב"י וכהרא"ש. וסובר הב"י דלאו דוקא סעודה אלא אפילו אכילה כ"ש יש קבע לענין זה וכדאמרינן במס' פסחים (ק"ז) דירקא גריר ולכן אפילו בסתם ידוע שאלו הביאו לפניו הי' אוכל. ולכן פסק בשו"ע או"ח סי' ר"ו דלעולם אין צריך לברך וכן פי' דברי הטור שם דל"ד אותו המין כי לא נחלקו הרא"ש ובעה"ט אלא בדבר שאין קבע משא"כ באכילה. ומכש"כ שקשה לומר דהטור סתים כהבע"ה ולא כהרא"ש ובזה אין צריך למה שנדחק המ"א שם בסי' ר"ו. ומש"כ הב"י סי' (קע"ז) דכיון דדעתי' עלויה כו' פי' דסתם ה"ה כמו דדעתי' עלוי' ולא כמג"א שבנה ע"ז יסוד נופל ונשאר בק' על הב"י. והרמ"א ז"ל סובר דאכילת פירות דמי לשחיטה. וא"כ ע"כ סתים הטור כהבע"ט דלהרא"ש לעולם צריך לברך. ומכ"מ לא הגיה כלום שם באו"ח כאשר הגיה ביו"ד משמע דחזר והודה להב"י דלא סתם הטור כהבעה"ט ושאני אכילה כמש"כ ולכן היוצא מכ"ז דבאכילת פירות לעולם אין צריך לחזור ולברך בין מאותו המין בין ממין אחר בין שכלה המין הא' בין שלא כלה. ומ"מ לכתחילה צריך לכוין משום דעת הכלבו. ולזה כיון ההג"ה שם וזה שכ' המרדכי דאין קבע לאכילת פירות כמבואר במ"א הנ"ל סבר כהכלבו. ובשחיטה הוא כמבואר בשו"ע כאן הכלל שדברי הש"ע שם וכאן הם כפשוטן בלא דוחק ובזה אפשר לתרץ קושיית המ"א סק"מ סק"ד על השו"ע. סימן כב ס"א ויחתוך הורידין כו' צ"ע דבתוה"ב להרשב"א ז"ל וכן בר"ן ז"ל מבואר דה"ה בכל חוטי הגוף וכמבואר לענין בישול: שם בהגה"ה ואם כו' ויש מחמירים כו' הוא דעת המחבר דפסק כהרא"ש דבעי נטילה. וע"כ משום דלא אמרינן כבולעו כ"פ מחמת שנקרא דם בעין ולא דמי ללב כמבואר בסי' (ע"ב) ולא מטעם הרשב"א דבסי' (ע"ו) פסק המחבר דלא כוותי'. וא"כ ה"ה במליחה בעי קליפה ולא ידעתי מניין להש"ך (סק"ו) דהמהרי"ל דבעי קליפה הוא מטעם חומרא בלי טעם וגם אין טעם לחלק בין לב דלא החמיר במליחה אלא פשוט דהמהרי"ל אזיל בשיטת המחבר וכן כ' הגר"א ז"ל יע"ש. והרמ"א דפסק בסי' (ע"ב) דאמרינן בוורדין כבכ"פ לכן סתם דבמליחה לא בעי קליפה: שם בהגה"ה ואם הסירו הראש כו' המחבר חולק ע"ז. וסבר דלא מהני ולכן פ' בסע"ו דבעי דווקא ניקר כל החוטין כדעת הרשב"א ור"ן ז"ל. והנה הש"ך סק"ז כתב דהרא"ש סבר כהרמ"א המע"מ פ' השוחט הסיב דברי הרא"ש ז"ל לכוונה אחרת יע"ש דדוקא בשעה שהדם עדיין חם מהני חתיכת הוורידין יע"ש. וכן נראה לי דכל מה שהקילו דמהני בחתיכת כל הוורידין הוא שפירשו הא דמוזריקי דפ' גיד הנשה לענין כל הגוף יעו"ש בר"ן. אבל הרא"ש שם בס"ז משמע דפי' על המוזריקי בעצמן כפי' הר"ן ז"ל. וא"כ מניין דמהני: סימן כג ס"ב וי"א דשיעור שהיית עוף כו' נראה ראיה ברורה מזבחים (ס"ה ב) דמליקת רוב בשר הוא שיעור שהיה ופשיטא דאין בזה כדי הגבהה והרבצת בהמה דקה: ס"ה הי' שוחט וחתך כל המפרקת כשרה. מצאתי ראיה ברורה בתוספתא זבחים פ"ח חתך כל הראש בב"א כו' יעו"ש: סימן כד סי"ז בהגהה מיהו השוחט נאמן כו' צ"ע לדידן דפסקינן כהתוס' דאין ע"א נאמן באיסורין במקום חזקה כנגד ואין בידו. והא דנאמן על השחיטה משום דבידו כמבואר בתוס' ריש גיטין ומומחה גופא נאמן משום רוב מעשיו מתוקנים כאשר כבר