משיב דבר חלק ב קעב

הש"ס ראי' לשמואל ממתניתין. ודוחק לומר שיכול לדחות דרק הלילה גורם שלא לשחוט הרוב. לכן נראה דזה כלל גדול שאסור לסמוך שיתקן אח"ז במקום עיכובא. ולכן אם יכול לבדוק אם שוחט הרוב בשעת שחיטה ודאי יותר טוב מלסמוך על אחר שחיטה. ולכן כ' הרשב"א ז"ל דדרך השוחטים לבדוק קודם גמר שהי' ולחזור ולשחוט וסומכין ע"ז אפילו במומר. משום דאסור לכתחילה לסמוך שיבדוק אח"ז רק דלא בכל פעם יכול לראות היטב בשעת שחיטה. ההכרח שיבדוק אח"ש וקמ"ל שמואל דאפילו אח"ש דהוא כדיעבד. דאין עוד תקנה וה"א דסמכינן ארוב ששחט את כל הצורך קמ"ל דלא. אבל בשעת מעשה פשיטא דאין לסמוך ארוב במקום חזקה במקום שיש עוד תקנה. וזה. הטעם לרש"י ז"ל דלא ישחוט בלילה משום דלכתחילה בעי בדיקה בשעת מעשה אם יוכל ולא לסמוך על אח"ש וה"ה לזה הטעם ביום במקום אפל: ס"ג ואם יש בכלי מים. לגירסת רש"י ז"ל לא ידענו לכאורה אי מותר בכלי מים. אך מדברי הרא"ש ז"ל בפ' כיסוי הדם ובפ"ק דמסכת ביצה שכ' הא דאין שוחטין כוי בכלי משום שאסור לשחוט בכלי. וסיים שם בביצה דאין לומר מטעם איחור מצות כיסוי אחר שחיטה דאין זה כדאי למנוע שמחת יו"ט. ואי איתא לשחוט בכלי במים באופן שיהא מראית דם ניכר. ולהשו"ע צ"ל כהטעם השני של הרא"ש בפשט הקרא ושפך את דמו וכסהו משמע תיכף ששחט יכסה. ולכן כ' הפוסקים שאם שח בין שחיטה לשחיטה יגמור כיסוי' של הראשון: סימן יג ס"ג בהגה"ה ועכשיו כו'. כ' הש"ך דהכוונה שצריך להמתין עד ח"י. ותמוה לי דאי אין ידוע שכלו חדשיו פשיטא ואפילו נולד כדרכו נמי. ואי בידוע ואין אנו סומכין על ידיעתנו אפילו בנולד נמי הי' להרמ"א להגיה בס' ט"ו. ומלבד זה אין הלשון סובל מש"כ אין להתיר כו' ולא שייך זה הלשון על ח"י. לכן נראה לענ"ד דהנה ידוע דרשב"ג מחולק עם חכמים בולד הנולד באדם ובבהמה בתרי מילי אי חיישינן לנפל. ובבן ח' ודאי אי מהני ל' יום באדם וח"י בבהמה ולרבנן אין זה סימן כלל. כדאמרינן ביבמות פרק הערל אמר ר' אבוה סימני סריס ואיילנות ובן שמנה עד שיהא בן כ' ע"ש פרש"י ותוס'. והנה לרש"י לרבנן הוא לעולם ספק נפל באדם ולתוס' עכ"פ בעי בן כ' ובבהמה לא ידענו השיעור. וזה ידוע במס' שבת (קל"ו) דאדם ובהמה זב"ז תלי והנה בולד הנולד עפ"י דין מותר כרבנן רק מדרבנן חיישינן לנפל כדאמרינן לענין אדם בפ' החולץ. ולענין בהמה מבואר בתוס' בכ"מ לכן בח"י מותר ממ"נ לרבנן ל"ח כלל. ולרשב"ג סמכינן אח"י אבל ביוצא דופן אין לסמוך לרבנן על ח"י אם לא ידוע שכלו חדשיו והוא ספק דאורייתא. אדרבא הוי בחזקת שלא כלו חדשיו כאשר הי' קודם זה וכיוצא בזה החזקה כ' התוס' במס' בכורות (כ' ב) ד"ה חלב יע"ש. ולכן אסור לעולם והא ל"ק א"כ למה נצרך למעט יוצא דופן בבהמה לענין קרבן לרבנן. הואיל דהוא בס' נפל דהתם מיירי בידוע שכלו חדשיו: ס"ה בהגה"ה וי"א כו' מרוב הדוחק והקושי שבזה הגה"ה פי' הדרישה שהרמ"א סובר דגם הרמב"ם מפרש כתוס' דאזלינן בתר מין. ומה שהקשה הש"ך עליו לק"מ דהנה הרשב"א ז"ל כ' לשיטת התוס' דמין עוף ודאי פסול ומין בהמה כשרה ודאי כשר ומין בהמה טמאה הוא ספק והיינו בעיא דפרק המפלת באדם והפוסקים חלקו עליו דדוקא אדם הוא איבעי' דאינו מין בהמה כלל וזה הוא שכיון הרמ"א להדרישה. דלהשו"ע יש לפרש מה שיש לו פרסה דווקא פרסת סדוקות כהרשב"א ז"ל וי"א דאפי' מין שפרסותיו קלוטות נמי מותר רק שיהא דומה למין בהמה כו' לאפוקי אדם ובזה ניחא הכל והנה פי' הש"ך תמוה דכ' דלהרמב"ם אפילו דמות עוף או יש לו פרסות מותר. ומבואר בהר"ן ז"ל להרמב"ם להיפך מהא דנדה הנ"ל. והביאו הב"י בקיצור: סימן יד ס"ה עובר שהוציא כו' החלב שלה נאסר. הטעם דאמרינן בגמ' (ל"ד) לכל חלב דגם הוא אמה"ח משום דאין היתר לאיסורו. וא"כ הי' הדין נותן ג"כ שאסור ומש"כ הש"ך סקי"א מפני שהוא הל"מ שאין טריפה מחיים. תמוה לי וכי היתה הלכה בחלב והלא כל עיקר היתר חלב הוצרכו ללימודים בפ"ק דבכורות. ואי נזכר היתר בפי' לא הוצרכו לכך. ואנא מצאנו הלכה לזאת והא דהי' הלכה שאינה טריפה מחיים נ"מ לכמה דברים ללקות משום טריפה ונ"מ לענין מליקה. אבל חלב ממילא אסור משום שאין היתר לאיסורי' אלא צ"ל לדעת השו"ע דדווקא במקום לאו אמרינן שאין היתר לאיסור לאו שבה. (והא ל"ק דהא כל חלב נמי מפקי מאיסור חלב ודם שאין היתר לאיסורן. ומשום זה הקושיא הדר הש"ס מאוקימתא קמייתא שם וצ"ל דמשום דחלב חידוש הוא דהוא אמה"ח א"א ללמוד ממ"א. רק שיהא דומה למקומה לעיקר היתר חלב ושפיר אינו דומה כאן לעיקר חלב שיש היתר לאיסור אבמה"ח שבה). ולפ"ז בן פקועה שבא על בהמה והוליד נמי החלב מותר כהב"ח. ומש"כ הש"ך דהוא אסור משום טריפה דסימן א' הוא שחוט. קשה לי א"כ היכי קא דייק בריש פרק אלו טריפות מהפסוק זאת החי' אשר תאכלו הא חי' אחרת ל"ת. ש"מ דטריפה חי' דילמא בכה"ג מיירי קרא שהיא ודאי חי' ואסור משום טריפה ובאמת לא מצינו בכה"ג לאו דטריפה אלא שאין היתר בשחיטה משום דסימן א' לא בעי שחיטה. א"כ אינו מתיר כאלו כבר הוא שחוט אבל ודאי אין בו משום טריפות אבל בנ"ד בעובר שהוציא אבר מפורש בתורה דיש בו משום בשר בשדה טריפה כדאמרינן בבהמה המקשה: שם והרי זה כחלב טריפה. הקשה הש"ך והאחרונים ז"ל הלא נתערב זה החלב היוצא מזה האבר בס'. או עכ"פ ספק הוא ולא אמרו בה טעם נכון (ועמ"ש בזה במשנה למלך ה' מטמאי מו"מ פ"א) ונראה דעיקרו הוא מטעם מחובר והגם דאדם ובהמה כתלושים לכ"ד על כן בע"ח מן הדין מבטלי ולענין ע"ז נמי לא דמי למחובר כמבואר בחולין (מ') ברש"י ובתוס' וכן לענין כמה דברים. מיהו כל מה שהוא בגוף מיקרי מחובר מפני שהוא מחובר לגוף. ולכן לענין שחיטה אמרינן שצפורן כמחובר דמי ולענין הכשר הוא כתלוש. וכבר עמד ע"ז הר"ש במס' מכשירין פ"ד מ"ג ולא אמר בה טעם ולפי דברינו ניחא שהצפורן מחובר הוא אבל אדם בכללו מיקרי תלוש. ולכן רוק שבפה אינו מטמא טומאת משקין עד שיתלוש כדאמרינן בעירובין פ' המוציא שהרוק מחובר הוא וה"נ בחלב שבגוף אינו מתבטל כ"ז שהוא מחובר לגוף. ומיהו הר"ש שפיר הקשה דלכל אדם גופא בכללו פסול לשחוט דנימא דהצפורן מחובר בו. אבל רוק לענין ט"מ ניחא דכיון דאדם אינו מטמא גם הרוק נמי טהור דמחובר בו. והכי נמי בנ"ד דכמו שהאבר אינו בטל גם החלב שבו מחובר אינו מתבטל] דכ"ז שהחלב הוא בגוף הבהמה אינו מקבל טומאה כמחובר עד שיצא לאויר העולם וצריך הכשר כדבר הזרוע כדאמרינן במ' שבת (קמ"ד ב) זב שחולב את העז כו' במאי אתכשר כו' ולא הוצרך אף קרא לזה. דבמס' חולין (קי"ח ב) אמרינן תלתא קראי למ"ל על כל זרע זרוע כו' לשומר דזרעים כו' וחד לשומר דבשר בצים ודגים. ולא קאמר לגוף הפרשה דבעי הכשר אלא דזה פשוט הוא דכמחובר דמי. ותנן במ' תרומות פ"ט מ"ה מאה לגנה ש"ת כו' וכן במס' ערלה והובא במס' גיטין פרק הנזיקין נטיעה של ערלה כו' לא ילקט ואם לקט כו'. היוצא מכ"ז שמחובר אינו בטל לעולם (וכן נראה מזבחים (כ"ו א) קבל ואח"כ חתך פסול ע"ש בתוס' ד"ה שחט דגזרינן במקדש ולא דמי להא דפ' התערובות דכאן מתחילה נתבטל בגוף הבהמה ולא הי' בפסול מעולם. אלא דגם כאן בשעת הקבלה הי' דם פסול מחמת מחובר). ולכן זה פשוט שאסור לחלוב לכתחילה דאפילו ר' יוסי שם לא התיר ללקוט אלא אם לקט ומשום דלא שכיחא יע"ש אבל לכתחילה אסור דלא ליבטל איסור לכתחילה וע' נוב"ת חיו"ד סי' נ"ד שיישב ק' המל"מ לחלק בין רוב לששים ואין בדבריו טעם דודאי צדק לחלק בין ביטול רוב במינו לביטול ששים בשלא במינו אבל במינו דומה רוב לאלף וזה פשוט). ואפילו חלב בשוגג נמי אסור מן הדין דהנה התם דוקא אם לקט הכל מתבטל. אבל אם לקט נטיעה אחת לא אמרינן שהוא מן הרוב. והטעם או מחמת שאין המחובר מבטל. אכן לשון הירושלמי שהביא הר"ש ז"ל בתרומות שם שאין הקרקע עולה משמע שאין מתבטל. ונראה לי שהוא כדתנן במ' מעשר שני פ"ב מ"ה זה הכלל כל המתלקט למ"ש כו' וביאור הדבר בירושלמי שם ועיין בנימוק"י ריש פ' הבית והעלי', והיוצא משם שכל דבר שאין שייך בו ביטול כמעות המתפזרים. או בדיני ממונות שכ"א וא' היוצא לא אמרינן שהוא מן הרוב. ול"ד לכל