משיב דבר חלק ב קעא

ולי נראה שצריך ביאור היכי מיירי למה אמר בה הוא המחשב. מה היתה כוונתו מתחילה והנה כששחט בהמת חברו ממש ודאי אפי' אמר ששחט לשם כו"ם ממש ולא לצער. אין אנו מאמינים לו לאסור של חבירו כדין ע"א ומכש"כ שעושה עצמו רשע בזה. אבל בשותף אי אמר בפי' כן הוא נאמן על שלו לאסרם על כ"א. וממילא גם חבירו אינו יודע להכחישו וע"כ נאסרה כולה ע"פ. דאיך נחלק הבהמה הואיל דחציו נאסר על כ"א מצד הדין וע"כ מיירי הש"ע כאן בשאינו לפנינו או שאומר שכיון לצער. ומ"מ לשי' הרמב"ם ורש"י ז"ל אין אנו מאמינים לו ובזה אתי שפיר. דהתם בח"מ מיירי באומר בפיו שכיון לנסך ממש. ומ"מ אין יכול לאסור יינו ש"ח לשתות אף כשרוצה לשלם אבל בשותף נאמן וחייב לשלם וקמ"ל שם הטור וב"י לאפוקי ממה שמוכח לכאורה מדברי התוס' במ' ב"ק (ק' ב) ד"ה חייב באחריותו, דבמקום שהוא נמי מפסיד אין חייב לשלם בהיזק שאינו ניכר וקמ"ל דלא פלוג רבנן. וגם התו' לא אמרי אלא במקום שא"א להזיק אלא בהיזק עצמו כמו התם לענין כלאים. דאינו נאסר אלא במחשבתו לקיימם והוא מחשבת בעה"ב אבל במקום דקנסו רבנן לא פלוג. וכ' הטור סתם בשותפות וסמך על דבריו בש"ע יו"ד כנ"ל: סימן ה ס"א ואומר זו לחטאתי לאו דווקא. אלא אם אמר ה"ז חטאת פשיטא דאסור והוא כמקדישו לחטאת. וקמ"ל אפילו אמר לחטאתי וכן קמ"ל בלשון לשם דתנן במשנה. דה"א דדמי לשם מיכאל שר הגדול וכו' ואסור אף בהנאה מדאורייתא כזבחי מתים קמ"ל דאינו. אלא נראה כמקדישו ומדרבנן אבל אם אמר ה"ז חטאת ודאי אסור. ודברי הש"ך סק"ו ובנקה"כ תמוה דכ' דהמקדיש צריך שיאמר לחטאת, ובפי' תנן במ' מגילה איזהו נדבה האומר ה"ז קרבן. ומקרא מלא כתיב קרבן לה' והוא לשון הקדש כדתניא בנדרים (י') מניין שלא יאמר וכו' ובחטאת נמי כתיב בפ' אחרי לה' חטאת ולא כתיב לחטאת וכן תנן במשנה פרק טרף בקלפי. ועוד נ"ל דדוקא לחטאת. ומטעם אחר דמשמע מהשו"ע דשוחט כל בהמה אסורה ואמאי הא בחטאת צריך להיות דוקא כשבה או שעירה נקבה ובאשם דוקא איל זכר. אלא כדאמרינן במ' פסחים (נ"ג) אסור לאדם שיאמר בשר זה לפסח מפני שנראה כו' ופרש"י ז"ל ואפי' שחוטה. וע"כ הכונה הקדש דמים רק שם אסור לכתחילה לקצת פוסקים מפני שמתפרש על חג הפסח לאכילה וכאן אין לו פי' אלא כמקדישה בשביל חטאת ומ"מ דווקא בהמה הראוי' לקרבן בעלמא. אבל אווזים ותרנגולים או חיה לא וכדאמרינן התם אבל חטי לא. האף דתנן במ' תמורה (כ"ז ב) אמר על בהמה טמאה כו' ה"א לעולה דבריו קיימים. מ"מ כאן שאינו אלא מראית העין ל"ח כולי האי. וכן פ' המחבר באו"ח כשיטת רש"י ז"ל שם דכל בהמה אסור יע"ש. היוצא מדברי אלה בשוחט בהמה הראוי' לקרבן שאמר אפילו אמר בלא ל' אסור. אבל בהמה שאינה ראוי' לכך דווקא בל' אסור. והמשנה והמחבר מילתא דפסיקי נקטי: סימן ס"א ושן וצפורן יחידי. לכאורה מניין להשו"ע דציפורן יחידי דוקא דבגמ' (י"ח) ת"י שן אשן הא בא' הא בב'. וציפורן אציפורן כאן בתלושה כו'. ואפשר לומר דהציפרנים אפילו ב' נמי אין בו פגימה אלא עולה ויורד וכשר לכתחילה. אולם ע"כ צריך לומר דצפורן נמי פסול בב' מחמת פגימה דלהא' שבדף (ט"ו ב) דמתניתין אתי כר"ח. א"כ מ"ט דצפורן ע"כ משום פגימה ול"ד נקיט צפורן בלשון יחיד. אלא לפי האמת מתרץ הש"ס ברווח יותר דלהכי נקיט בלשון יחיד משום מחובר. ואתי שן וגלי אצפורן וצפורן גלי אשן דמחובר פסול. ובזה אין צריך לדחוק כפרש"י ז"ל שם (ט"ו א) ד"ה מפני שהן חונקין דלא קאי אצפורן דסליק מיני'. אלא דהמשנה כיון בעצם ועיקר משום פגימה. אלא דלהכי נקיט בלשון יחיד משום מחובר: ס"ר נעץ סכין כו' ולא הזכיר דין תלושה. דסבר השו"ע דמותר לכתחילה ככ"ע כדעת הגר"א ז"ל והוא תוספתא מפורשת בכל שוחטין בין בתלושה וכו' בין שהסכין למעלה כו'. ורבי לא נחלק עלי' אלא במחובר אבל בהא דהבהמה למעלה בתלושה לא נחלקו רבי ור"ח. והש"ך סבר כי היכי דלרבי אין הלכה כהברייתא לענין מחובר ה"נ לענין תלוש ולא כן הוא. אח"כ ראיתי שהפר"ח כן השיג עליו בזה: סימן ס"א שהשחיז ברחים שלו כו' משמע בדיעבד ככונת הרשב"א ז"ל מקור הדין הזה דסבר דהשחזה ל"מ בחמין. אבל קשה דהא המחבר פסק בס' קפ"א דהשחזה מותר לכתחילה כליבון. וכבר הרגיש בזה הש"ך ז"ל ולא אמר בזה מאומה. ועוד יש להבין דברי הרמב"ם בפי"ז מה' מאכלות אסורות והמחבר סי' הנ"ל דכתבו בציון משחיזה סתם. ואח"כ בחמין הוסיפו דבר משחיזה כולה הלא דבר הוא. ונראה לי דכבר עמדו הפוסקים על פי' המשנה דסוף מס' ע"ז הסכין שפה והיא טהורה דרש"י ז"ל וסיעתו פירשוה אצונן דוקא. והר"ן ז"ל בשם הרמב"ם אחמין ולמד מהירוש' יעו"ש. ונראה דא"א לומר דהרמב"ם לא פירשה אלא אחמין דא"כ למה הזכיר כלל דין שיפוי בצונן. הואיל שלא נזכרה במשנה וכי מעצמו הי' צריך להוסיף דמהני שיפוי או דבעי שיפוי ולא מהני בהדחה הא ידעינן מדבעי נעיצה י"פ דווקא. וגם הירושלמי גופא מתחילה אמר דסכין נועצה ג"פ בקרקע ומיירי ע"כ בצונן כדאמרי' בש"ס דילן ואח"כ אמר ל"ש אלא בסכין קטן כו' ומיירי בחמין כפי' הר"ן ז"ל. אלא הפי' הנכון במשנה דקאי אתרווייהו וקמ"ל דלצונן לא סגי בהדחה ובעי שיפוי. ובחמין קמ"ל דמהני שיפוי ולא בעי דוקא הגעלה או ליבון משא"כ בכל הכלים. ומדויק בזה לשון יתור המשנה והסכין שפה והיא טהורה תרתי למ"ל. אלא קמ"ל דדוקא שפה ולא מהני הדחה וקמ"ל והיא טהורה לכל דבר אף לחמין. והש"ס דילן קמפרש מילי דצונן לחוד והירושלמי מפרש תחילה הא דצונן ואח"כ הא דחמין. והנה כבר נחלקו רבותינו בפי' הירושלמי מאי נ"מ בין קטן לגדול. כמבואר בתוס' פסחים וע"ז או משום פגימות או משום תשמיש ע"י האור. אבל הרמב"ם ז"ל מפרש דסכין קטן משתמש בכולו. וכדרך תשמישו הכשרו שיפוי בכולו והשיפה מוציא במקומו כל הגיעולים. אבל בסכין גדול התשמיש במקצתו או ברובו מחמת גדלו. ומ"מ נבלע גיעוליו בכולו כי חם מקצתו חם כולו. וא"כ השיפוי במקום התשמיש לא מהני דאינו מוציא הגיעולים ממקום ששייר. אבל הליבון אין לך מפליט גדול ממנו וכבולעו כך פולטו. אבל באמת אי הי' משפה בכולו ודאי מהני דמה לי קטן או גדול. ולכן לא הזכירו הרמב"ם והמחבר את התוספתא הזה רק היוצא ממנה לפי הכוונה הזה. וכתבו דלענין צונן מהני בשיפוי סתם ר"ל במקום התשמיש. דדוחקא דסכינא אינו מפליט אלא ממקום התשמיש ושם כבר שיפה אבל לחמין לא מהני שיפוי כזה דהחמין מפליט מרחוק לכן בעי ליבון או שיפוי בכולו. ובזה אתי שפיר גם דברי המחבר כאן דשיפה שלא בכולו כשר בדיעבד. אבל לכתחילה אסור והא ל"ק דמשמע דדעת המחבר בסי' צ"ד ס"א וס"ז דלא אמרינן חם מקצתו חם כולו. היינו בדיעבד אבל לכתחילה ודאי בעי הכשר בכולו להפליט משם קצת בלועו. ומ"מ ליבון מהני וכדעת הרמ"א שמפרש דברי המחבר בס' קכ"א ס"ו יע"ש. וכן מוכח דעת הרמב"ם הנ"ל מדהזכיר לענין שיפה בכולו ולענין ליבון לא. מוכח דדעתו ז"ל משום דלבון לא בעי אלא במקום התשמיש וכן כוונת המחבר. דאין לומר דאפי' במקום תשמיש מהני במקצתו הא מבואר דעת המחבר שם דלענין הכשר לא אמרינן חם מקצתו ח"כ בין בהגעלה בין בליבון. אלא בא להוציא שלא במקום תשמיש דלזה מהני ליבון דכבולעו כך פולטו. אבל שיפה אינו מוציא כלל שלא במקומו וא"א שלא יבלע ע"י תשמישו שברותחין עכ"פ קצת גיעולים: ס"ג ואם שחט בה בלא הדחה. נראה לי דהכוונה דקינוח מעט הי' אז מהני הדחה. והראי' מדפליגי בסכין של כותים משמע הא בסכין טרפה דומיא דסכין שכ' דמקונח עכ"פ קצת לכ"ע סגי בהדחה. והרש"ל וסיעת הראשונים ז"ל דפליגי מיירי בלא קינוח כלל כלשון הרש"ל דכ' משמנונית שהוא עליו בעין דלא גרע מסכין שכ' כו'. דמשמע דיש בו עוד עדיפות להחמיר ועכ"פ לא גרע דמיירי כדרך השוחטים שתי בהמות תכופות זאח"ז ולא קנחו את הסכין בזה שפיר כ' דבעי קליפה. אבל הש"ע מיירי דקנוח הוי אלא שלא עשו לו הכשר הנצרך: סימן יא ס"א או ביום במקום אופל. הנה הש"ך והט"ז רצו לפרש לרש"י ז"ל שפי' מטעם שמא לא ישחוט הרוב והוא לא ידע. הכוונה שמא ישכח לבדוק וה"ה ביום במקום אפל ונסתפקו בזה יע"ש. ולי קשה דאי כוונת רש"י שישכח לבדוק אח"ש מאי קמ"ל שמואל דבעינן בדיקת סמנין אחר שחיטה ולמה לא מצא