משיב דבר חלק ב קע

ומ"מ אפשר לתרץ בע"א דהתם בקטן הטעם כמ"ש הש"ך דאסור להאכילו אבל לא משום שאינו מוזהרים עליו. אלא דמשום זה מקבל ממנו שלא לאכול מידינו משא"כ במומר הכל בע"כ: ס"ו ולהרמב"ם פסול והא דלעיל בס"א שנגנבו גדיו תירץ הדרישה דדוקא מומר לד"א. והא דהקשה הש"ך מלשון הטור שכתב החשוד על הגנבה משמע מכבר. אני אומר ולטעמיך הא ע"כ מודי הרמב"ם דחשוד על ד"א אינו חשוד על שחיטה כמו שפסק כמה פעמים דאין הלכה כר"מ. ואין לומר דהיינו להעיד לאחר אבל לעצמו לא הא שיטת הרמב"ם ז"ל דחשוד לאותו דבר נמי נאמן על של אחרים כמבואר בפ"י מה' מו"מ הלכה י"א ובפ' י"א מה' עדות ובכ"מ. אלא ע"כ דחשוד לאו היינו מומר ובפ"א נמי נקרא חשוד. ומה שהקשה עוד מהרא"ש שכ' ברוב גנבי ישראל וכן כתב הרמ"א לעיל. הרמב"ם מפרש התוספתא ברוב העיר ישראל ולא הוחזקו כלל בעיר גנבים דאזלינן בתר רוב העיר. והרא"ש ורמ"א סברי דלא כהרמב"ם אדרבה אינני מבין כלל מה שתירץ הש"ך בשם אביו ז"ל. דמה לי טרחא דבדיקת הסכין או טרחא דחיפוש אחר מומחה ואפילו יש מומחה בעיר. הא כתב הש"ך בעצמו לעיל דלא מהני אלא באומר מומחה פלוני ולא דמי לחמצן של ע"ע. וע"כ צ"ל דמומחה בעיר טרחא יותר כמש"כ הבדק הבית ומשה"ב. א"כ להרמב"ם למה מותר בנמצא דלא אמר כלל אלא ודאי כהדרישה ומש"כ הרמ"א דמודי הרמב"ם דלאותו דבר אפילו בחשוד בעלמא אינו נאמן. כבר כ' הגר"א ז"ל דאינו מוכח כלל מדברי הרמב"ם. אבל נראה לי להוכיח מדבריו ז"ל בפי"א מה' עדות ה"ז שכ' שהרי פשע בעבירה כו' ונאמן לומר יפה שחטתי. אבל החשוד על דבר א"נ כו' מוכח כהרמ"א ומצד הכלל אשר בידינו החשוד עה"ד א"נ עכ"פ לעצמו. איברא הא כ' הרמ"א לעיל כהמהרי"ק דאע"פ שיצא טריפה מתח"י שחיטתו כשרה. ומשמע מדברי הגר"א ז"ל שסותר הרמ"א דברי עצמו. ולי נראה לחלק דכבר כ' לעיל דכל ההיתר של הרמ"א מטעם דרוב מעשיו מתוקנים. וכי היכי דמומר נאמן שלא ישהה מחמת זה הטעם. כן טבח נחשד מ"מ עכ"פ רוב מעשיו הי' מתוקנים אפילו לבדוק הסכין. ובמקרה שנחשד לא יצא מכלל רוב מעשיו אבל כאן מיירי שלא בטבח קבוע. והואיל שנחשד לאכול נבילות אפילו פ"א במה ראינו רוב מעשיו להטריח בבדיקת הסכין ומטעם עדות הא א"נ בפ"א כנלענ"ד לתרץ דברי הרמ"א ז"ל. ולדברי הש"ך בס"ק כ' הייתי יכול לומר ולחלק בין פסקי הרמ"א דשם מיירי בטבח לאחר. אלא שיש לדחות דטבח היינו פרנסתו הוי כלעצמו. אבל באמת כל חילוק הש"ך אינו מובן דדבריו ז"ל הי' טובים בנאמנות אמירה. אלו אמר דזה שחוט מטבח יפה אבל בנ"ד דהוא בעצמו צריך לטרוח ולבדוק מה לי לעצמו ומה לי לאחר אלא נראה כמש"כ לחלק בין טבח שרוב מעשיו בבדיקת הסכין מתוקנים ובין חשוד בעלמא: ס"ט בהגה"ה מסור כו' ויש מכשירים. כבר נשאר הגר"א ז"ל בצ"ע על ראיית הרשב"א מכל הפסולים ע"ש. אבל בעצם הדין יש לתרץ דעת השו"ע בס' קי"ט דפ' בסתם להכשיר. דמסור אינו להכעיס פורק עול ולכן מצד הדין אינו כמין. רק לענין תפלין דעיקרו עול מ"ש והוא פרק ממנו. והא דאמרינן בע"ז (כ"ז ב) דמורידין ולא מעלין היינו משום רודף. אבל לכל המצות אינו כמין להכעיס: סי"א הי' כשר ופסול כו'. הדין הזה מקורו בתוס' חולין (י"ד) ד"ה השוחט כו'. ועוד אמרינן בסוף השוחט כו' והשתא כיון דמומר כו'. והקשו האחרונים ז"ל מתוספתא ובאמת הייתי יכול לומר דגירסתם הי' בתוס' ישראל וכותי כו' והתוספתא נשנית ע"כ קודם שעשאום כעכו"ם כדתניא שם הכל שוחטין אפילו כותי וקמ"ל דהאף דבעי ישראל עע"ג בהא דישראל שוחט עמו מהני כעע"ג. אלא שהקשה הגר"א ז"ל מהא דהקשו התוס' גופא וכוונתו ז"ל שהתוס' תרצו לפי שיטתם דמומר בפ"א אין שחיטתו פסולה אבל לדידן דסברי דעכ"פ אחר שחיטתו פעם הא' פסול מכאן ואילך וכמ"ש גם הש"ך סקי"ז. וע"כ צ"ל דבאמת כשר דלא כתו' ושו"ע. אבל לענ"ד נראה להכריח כדעת התוס' והשו"ע דהנה במ' שבת (צ"ב ב) נחלקו ר"מ ור"י בזה יכול וזה יכול בחיוב קרבן ומשם נלמד הדין לענין משכב ומושב כהא דאמרינן לענין מחלוקת ר"י ור"ש בזה א"י וזה א"י דפליגי לענין קרבן. וקמפלגי בקראי וקמפלגי בשיטתם לענין מו"מ במס' זבין פ"ד מ"ז הי' יושב על ד' רגלי המטה כו' טמאות מפני שא"י כו' ור"ש מטהר. ופי' שם הר"ש והגר"א ז"ל דלשיטתייהו אזלי דר"י סבר דכ"א הוא כמסייע שיש בו ממש כיון דחברו א"י זולתו. ור"ש סבר דהוי כמסייע שאין בו ממש. ותני שם בסיפא הי' רכוב ע"ג בהמה כו' טהורות יעו"ש ופי' הר"ש ז"ל משום דהוי כמסייע שאין בו ממש וא"כ לר"מ דמחייב קרבן דסבר דכ"א הוא כעושה הכל ה"נ ברכוב ע"ג בהמה טמאות. וסתם משנה אתי כר"י כסתם משנה שבמס' שבת ולכאורה לר"י צריך ביאור למה נימא דכ"א הוי כמסייע שאין בו ממש. נימא איפכא ולהחמיר אלא כמו דלענין קרבן פטור ואוקמי אחזקת פטור ה"נ לענין טומאה טהור ולא מטעם ספק דא"כ הוי חייב אשם תלוי. ובטומאה הי' טמא ברה"י אלא החזקה עושהו ודאי וה"נ לנ"ד לר"מ דסבר דז"י וז"י הוי כ"א כעושה מעשה השחיטה כשרה. אבל לר"י וכן הלכה דהוי כ"א כמסייע שאין בו ממש ה"נ הבהמה בחזקת שאינה זבוחה. והשתא לק"מ מהא דהקשו התוס' והגר"א ז"ל דנוקמי מתניתין כר"מ. והתוס' לא רצו לאוקמי מתניתין כר"פ דלשיטתייהו אזלי בסוגיא דשם דאין למידן זיבה משבת ע"ש תוס' ד"ה ור"ש ושם בחי' פירשתי בס"ד. ואנן לדידן ע"כ נוקמי הכי. אח"כ ראיתי שקדמני בעל תפארת למשה ה"ש ס"א ועיין בב"י ס"ד בענין מחלוקת רש"י ותוס' בבהמת שותפות שעמד על קושיית תוס' הנ"ל: ס"ג ס"א בהליכתה. ר"ל לאפוקי בשעת חזירתה כדתניא בתוספתא פ"א זרק את הסכין כו' משום ר"נ אמרו כדרך הליכתה כשרה ושלא כדרך הליכתה פסולה. ולכאורה הפי' בחזרתה פסולה אבל במס' חולין (י"ב ב) בשהלכה ובאה כדרכה ופרש"י חזרה וחתכה יעו"ש. וכן אמרינן במס' סנהדרין (ע"ז ב) ואמר רבא זרק צרור כו' וחזר לאחוריו והרגה חייב יעו"ש אלמא דכחו הוא. אלא פי' התוספתא אם הי' כדרך הליכתה אפילו בחזרה כשר אבל אם כלה כחו ונפלה בעצמה ושחטה פסולה. וכדתנן לענין נתינת אפר פרה במ' פרה פ"ו מ"א ואח"כ נפל על השוקת פסול יע"ש בר"ש דחילק בכך. וזה מדויק לשון התוס' דתני כדרך הליכתה ולא קתני בדרך כו' דהפי' אפילו בחזרה כשר. רק שיהא מכחו כדרך הליכתה שהוא ודאי מכחו. והש"ע נקיט מילתא פסיקתא דאלו בחזרה צריך דיוק והבנת האדם אם היתה בקפיצה או בנפילה: ס"ד ס"ב שחט סתם. לכאורה מוכח מהש"ס שם בחולין דמדמה להא דזיכה לו במתנה והתם דווקא בשתק פליגי. אבל אי אמר דרוצה לקבל המתנה ודאי לא אמרינן לבסוף כשצווח הוכיח סופו ע"ת. וה"נ דווקא בשתיק בשעת שחיטה וכן כ' הש"ך בשם הפוסקים. ואנכי בעניי לא ידעתים ונראה דל"ד כלל דהתם המחלוקת איך הי' מחשבתו בשעה שזיכהו. ואי אמר בפיו שרוצה במתנה לא משגחינן אמחשבה דדברים שבלב אינם דברים. וגם להא ל"ח דילמא אמר בפיו בינו לב"ע שאינו רוצה במתנה דאפילו אמר ל"מ דעכ"פ בשעה שאמר לפנינו שרוצה ביטל כל דבריו. אם לא שמסר מודעא בפני עדים אבל כאן ע"כ החשש דילמא אמר בפ"ע ששוחט לשם עכו"ם ואנחנו לא ראינו. דאי במחשבה לחוד לא נפסלה הבהמה ואפילו בקדשים מחשבה אינה פוסלת כדפירש"י בריש מסכת זבחים יע"ש ותוס' בסוף פ' המפקיד ובכ"מ. דמחשבת פיגול הוא דבור וכן מוכח מהא דמס' גיטין (נ"ד ב) ודילמא דשמענא דפגיל וכל הסוגיא שם. וכן בסוגין דחולין הנ"ל אבל הכא דשמענא דחשיב וא"כ ע"כ כל החשש דילמא אמר בפיו. וא"כ אפילו אמר לפנינו ששוחט לשם מצוה נמי אמרינן הוכיח סופו ע"ת ואמר קודם שחיטה ששוחט לשם עכו"ם. וסתם שחיטה מיירי בברכה כראוי ואין לך לשם מצות שחיטה יותר מ"מ חיישינן. והא דכ' השו"ע שחט סתם היינו שלא לשם דבר פסול וכן לשון רש"י (מ' א) ד"ה לשם דבר כשר שחיטה סתם. אלמא אפי' אמירה לכשר מיקרי שחיטה סתם: ס"ד ואם יש לו שותפות בה. פילפלו האחרונים ז"ל לתרץ הא דכ' הש"ע בח"מ ותי' הש"ך ז"ל אינו מובן דאטו לא איירי אלא בשותף ביין למכור. אבל ביין העשוי לשתי' ודאי פטור לשלם