משיב דבר חלק ב קסט

מצד הדין יש מחלוקת כידוע. אבל לנ"ד אין מחלוקת כאשר נבאר עכ"פ קושיית הט"ז במקומה עומדת ולמה לא ניליף זמ"ז לענין פסולי עדות דהוי כאיסור. ועוד מי לא עסקינן עדות לענין דבר איסור כעדות אשה וכדומה כמה דברים דבעי עדות כשרים. ואמרינן דהעובר עבירה שאין בה מלקות כשר ולמה לא אמרינן דהוא חשוד על השבועה. אבל לענ"ד אין בזה שום תמהון דלא מצד חומרת איסור שבועה פסול יותר מכל האיסורים אלא מצד דיש בה לאו ודעה הא' שפוסלת בעובר על החרם סבר דאפי' לאו שאין בה מלקות מצד שאין בה מעשה וכדומה פסול לעדות. אבל שבועה שנשבע בהר סיני פשוט שאין בה לאו דלא תשבעו כתיב ולא על מה שנשבעו כבר תדע דא"כ אם אכל דבר איסור יהי' לוקה משום שבועה. אבל בנ"ד לענין חשוד לאותו דבר אפילו חשוד לקל שבאותו דבר חשוד להחמור שבאותו דבר. והראי' מדתנן בבכורות פ' עד כמה החשוד על המעשרות א"ח על השביעית כו' ולתני בשביעית גופא דיש בו קל וחמור. דמכירה וסחורה בפירות שביעית הוא אבקה של שביעית כדפירש"י במס' סוכה ובעירוכין. ופירות המשומרים חמור יותר ומכ"ש משדה זרועה וקצורה. וכיוצא הרבה שנמצא במעשרות אלא כללא כייל לן המשנה החשוד עה"ד לא דנו ול"מ ואין בזה שום נפקותא וה"נ בחשוד על שבועה קלה א"נ על שבועה חמורה מצד עדות. והקשה הגר"א ז"ל כאן ובסי' קי"ט מהא דאמרינן חשוד אממונא ל"ח אשבועתא. ותי' דהלכה דחשוד אשבועתא ורק משום ספק מלוה ישנה יע"ש. וכן הוא האמת כפסק הרי"ף והמחבר בח"מ ס' צ"ב ס"ג אבל נראה דאפילו בל"ז נמי י"ל מצד סברת התוס' בקידושין ובכ"מ דכ"מ דבעי עדות בעינן דיהי' נאמן בלא שבועה. וה"ה במקום דבעי ע"א כמש"כ בב"ב (ל"ד א) ד"ה הוי בסופו. אבל יש לחלק בין היכא דבעי עדים גמורים משא"כ הכא ועוד יש לומר דכיון דאין זה החשד דשבועת ה"ס פוסלו מעדות כמש"כ לא פוסלו אף משבועה לענין תובע ונתבע. ל"מ לדעת התוס' במ' ב"מ (ו' ב) דמן הדין הכל כשרים לשבועה אלא מדרבנן. ולא פסלו חכמים יותר מלעדות אפילו לסברא הב' דסבר דמה"ת הפסול לעדות פסול לשבועה. מכ"מ דוקא פסול לעדות ממש אבל כאן דמטעם עדות הוא וכבר אמרנו דהחשוד על הקל חשוד על החמור שבאותו דבר להעיד ולדון עליו. ול"ד לנתבע הנשבע דלא מטעם עדות הוא ואפשר דהא דחשוד על הקל חשוד עה"ח שבאותו דבר. הוא מדרבנן כמו שסבר בבכורות שם אפילו על זיקת אותו דבר אין נאמן. ואפילו רבנן מודו לאותו דבר ממש אבל אינו נוגע לנתבע הנשבע. ולא החמירו לענין ממון כ"כ: ס"ד ואומר שביפה שחט נאמן כו' מומחה שחט לי. כבר הכריע הגר"א ז"ל כהתה"ב ולא כבד"ה ומשמרת הבית והאחרונים מיהו ודאי לא במקרה כתב הרשב"א ז"ל ואמר כו' וחזר וביאר במשמרת הבית שזהו מטעם שמאמינים על כך. ובאמת לכאורה תמוה כמבואר בט"ז ונראה לי דהא דסומכין על שחיטת המומר בדבר שאין טרחא. היינו דאזלינן בתר רוב מעשיהם מתוקנים העומד נגד חזקת איסור. וא"כ מה שאפשר לברר מבררינן ולכן כ' הרשב"א ז"ל בחידושיו דצריך לבדוק הסימנין בעצמו. האף שאם נאבדו הסימנים כשר דזהו בכלל שחיטה שמאמינים וסומכים שיבדוק קודם גמר שהי' ויחזור וישחוט אם יוצרך. מכ"מ לכתחילה צריך לברר ומכ"מ כ' במשמרת הבית דסומכין על דבריו שבדק את הסימנין רק דצריך לשואלו והא דאין צריך לשאול לכל שוחט כשר. דגם שם רק מחמת רוב דאי לא שמא מצא שאין נשחט רוב הסימנים שאני התם דהואיל דשתק הוי כאומר דאי לא לא הי' מניח לנו לאכול וסמכינן ע"ז הסברא כדמצינו במ' עירובין (ל"ב) בחבר שאמר לע"ה לקוט לך תאנים כו' מותר לאכול וסמכינן על חזקת חבר האף דבכ"מ צריך לברר. ודוקא חבר שמת הפירות בחזקת מתוקנים אלא משום שהוא מניח את הע"ה לאכול הוי כאמר שהוא מפריש. אבל במומר צריך לבדוק בעצמו או לשואלו ואין מן התימא דאמירתו לא מעלה ולא מוריד. דמצינו בפ"ד דדמאי מ"א וב' שואלו בשבת ואוכל על פיו. ובשלמא להמ"ד משום אימת שבת עליו ניחא אלא להטעם משום כבוד שבת מאי נ"מ בשאלתו. ובאמת הקשה בירושלמי אי משום כ"ש למה לי שאלה. ותי' ע"י עילי פי' עשו עילה לדבר להאמינו עכ"פ רואין שנאמנתו מעלה קצת. וה"נ כיון דבל"ז בדיעבד כשר סומכין על דבריו והוציא זה הרשב"א ז"ל מדלא אמר רבא אלא בודק סכינו לפניו ולא הזכיר גם לאחריו ש"מ דיש תקנה לזה והא דאין שואלין על שהי' ודריסה היינו דמה"ת לומר שנעשה מעשה הפוסל בלא מתכוין או במתכוין וזה אין צריך לברר. וע"כ השיגו על הג' שכ' דהא דצריך לבדוק הסימנין היינו משום נקב והגרמה וכדומה. והשיגוהו דמה"ת לומר דנעשה מעשה הפוסל אבל בשחיטת רוב למה לא נחוש שמא לא נשחט הרוב. והראי' דאם לא בדקו הסימנין כלל טריפה אלמא דחוששין לכך. ואמרתי טעם בזה אף דעינינו רואות ששוחטין הרוב בב"א עפ"י רוב היינו משום דהוא רוב דתלי במעשה הנעשה בבלי דעת. משא"כ בשהי' ודריסה להיפך דהמעשה הוא לפסול] אלא דסמכינן על רוב מעשיו המתוקנים בכיוצא בזה. אבל צריך לברר וה"ה בנ"ד אם יש שני סכינין בידו א' כשר וא' פגום האף שסומכין עליו בדיעבד על רוב מעשיו המתוקנים מ"מ צריך לברר או שאלת פיו. והא דחמצן של ע"ע דמשמע דאין צריך שאלה כבר הקשה הבה"ב. ואפשר לומר דהתם מדרבנן וקנס בעלמא ולא החמירו כ"כ ולה"א שסברוה דר"י היא אפשר דסברי דצריך שאלה. או הי' יכול הש"ס לומר ולטעמיך כן הוא ביאור דברי הרשב"א והש"ע: ס"ה מומר להכעיס כו'. הוא דעת הרמב"ם דפ' כמ"ד במסכת ע"ז והוריות דמומר להכעיס לד"א הוא מין. ומין גופא לא ידענו בבירור למה הוא פוסל וע"כ כ' הב"ח דהוא מדרבנן והוא ברייתא (בדף י"ג) שחיטת מין לע"ז. והדין אתו דממ"נ לשיטת התוס' והרא"ש דפסול כותי הוא משום וזבחת ואכלת. הא סברי דמומר להכעיס לד"א הוי כמומר. וע"כ כ' התוס' (ג' ב) ד"ה קסבר דעכו"ם ואוכל נבילות להכעיס פסול משום וזבחת כו' הא לד"א להכעיס הוי כמומר בעלמא. וכן דעת הרשב"א והרא"ה והבה"מ כמש"כ הגר"א ז"ל וכן דעת הרא"ש ז"ל. וכן עירב מומר להכעיס עם שאינו בר זביחה. וכן מוכח מדברי הרא"ש במס' ע"ז פ"ב ס"ז שכ' ומומר שכפר בעיקר כו' אלא שכ' הב"י בסי' קנ"ט דל"ד. ולשיטת הרמב"ם דסבר דמומר להכעיס אפילו לד"א הוי מין. הא לית לי' שחיטת עכו"ם פסול אלא משום וקרא לך ומומר להכעיס אינו עובד ע"ז והוי כנכרי קטן שכ' הרמב"ם דהוא מדרבנן. והש"ך ס"ק ט"ז שגה מאד בזה במח"כ שעירב דברי תוס' ורא"ש לדעת הרמב"ם )ואולי כוונתו שהואיל דאנן פסקינן בזה כתוס' ורא"ש. ובזה כהרמב"ם דמומר להכעיס הוא מין ממילא הוי נבילה מחמת וזבחת כו'). אמנם ודאי אוכל נבלות לתיאבון מה"ת אסור ולהרמב"ם מדרבנן. ולד"א להכעיס לתוס' ורש"י ורשב"א שרי אפי' מדרבנן ולהרמב"ם אסור: שם בהגה"ה ומי שאינו חושש כו' זה מהרא"ש ולטעמי' כמבואר בהגר"א ז"ל. ועוד הביא ראי' לזה מגיטין (נ"ד ב) מכתיבת תפילין. אבל הר"ן ז"ל גם הוא כתב במשנה שחיטת עכו"ם משום שאינו בר זביחה. ואפ"ה כתב דמומר שאינו חושש כשר באחר עע"ג. ולכאורה מוכרח כהר"ן ז"ל דמאי גרע זה מחש"ו דלית בהם משום שאינם בני זביחה כהא דכתיבת תפלין. אלא ע"כ צ"ל משום דאסור ליספי להו אסורא מדאורייתא א"כ מומר נמי. ומכתיבת תפילין דהתם בקטן נמי שאין בהם כלל מצות תפילין. וכן נראה הא דאמרינן במ' ע"ז (כ"ז) דערל מחמת שמתו אחיו מ"מ הוי בכלל ואתה את בריתי תשמור. אף דאינו מצוה כלל למול ואסור למול עצמו אלא משום שיש נ"מ לכמה דברים מחמת ערלתו אכילת תרומה וקדשים קלים ומ"ש. עכ"פ לשיטת הרא"ש קשה וצ"ל דסבר כהלבוש שהובא בס"א בש"ך סקכ"ז. אלא שלא הביאו בשלימות ומסיק הלבוש דהא דכשר באחר עע"ג היינו משום דדעתייהו עלייהו והקשו האחרונים דמאי שיאטיי' להכא דרק במקום דפסול מחמת כוונה מהני. אבל מצד הקושי נראה דהכונה כיון דתלי עיניו עליהם והמה מצווים להזהירו לשחוט יפה כדי שלא יאכל נבילה הוי כבר זביחה. והרא"ה ז"ל דסבר טעם מחמת נאמנות אזיל לשיטתו דסבר דמומר אף להכעיס לנבילות מותר בעומד ע"ג. אלא הא צ"ע דהטור כ' בקטן מומחה ויודע לאמן את ידיו כשר אף בפ"ע. וכ' הב"י דדייק כן מדברי הרא"ש ז"ל. ולדברינו פסול עכ"פ משום שאינו בר זביחה אבל גם הא לא תברא. וכונת הטור שאינו עומד ע"ג ומביט בשחיטתו אבל מזהירו שישחוט יפה.