משיב דבר חלק ב קסח

ממילא אין בין ב"א לזאח"ז כהריטב"א. דלא משום שהאמינתו התורה כשנים אלא משום שע"א נאמן עכ"פ איך שהוא כוונת התשב"ץ פסק השו"ע תמוה ואפילו נימא דהתשב"ץ כיוון לדברי השו"ע כצורתם. דע"כ אין כאן שתיקה כהודאה דהבעה"ב עומד וצווח א"כ מאי איריא דבא בב"א עם המוכר אפילו בא הקונה בעצמו לב"ד ואמר שנמצא בהמת המוכר טריפה מי יאמינו. בשלמא התשב"ץ סבר כשיטת הרמב"ן ורשב"א כמש"כ דהתורה האמינה ע"א לאיסורין בין להתיר בין לאסור. ולהתוס' להתיר לא מצאנו כלל כמש"כ הרמ"א בסי' קכ"ז ס"ג הנ"ל ולאסור נמי מצד שתיקה אלא ע"כ דסבר כהרמב"ן ז"ל. ושפיר יש לחלק בין בב"א לזאח"ז ודלא כהריטב"א ז"ל. אבל הש"ע פסק בסי' הנ"ל כהתוס' ולא זכר כלל לא בב"י ולא בש"ע דעת הרמב"ן וא"כ למה נאמן הקונה אפילו בלא הכחשת המוכר בשלמא הא דסט"ז מיירי בטבת ואמרינן דהבע"ב האמינו עליו דא"כ אין לדבר סוף דכ"א יאמר להבודק אתה עשית להנקב ואינו מאמינך אלא כיון דהקהל האמינהו עליהם הוי כשתיקה והודאה אבל בסי' י"ז מי יאמין לא' שבשוק להטריף בהמת חברו להתוס'. ודבר זה מרפסן איגרי לפענ"ד ע"כ נראה לע"ד דהאף שבב"י המציא זה הדין מהתשב"ץ. אבל הוא סיבבו לפי דעת עצמו באופן אחר קצת. (וכן עשה רבינו בדין של המהרי"ק ז"ל דגייז לטעם תשובה כמ"ש הגר"א) וזה כוונתו דהא ודאי אילו בא א' מן השוק לפנינו והעיד דנטרף בהמתו ש"פ או נדרס לא היינו מאמינים אותו רק הוא שוויא אנפשי' חד"א. אבל אין נאמן עלינו בלא האמנת בעה"ב אבל אי בא שותף לפנינו והעיד כך ודאי נאמן על חלקו כמאה עדים ואסור לכל אדם ממילא אסורה כל הבהמה עלינו כ"ז שאין השותף האחר מכחישו דכיון דאסורה על כל איך יחלקו הבהמה חציו כשר וחציו פסול וכיון דנאסרה על כ"א שוב נתחזקה באיסור ומלקין עלי' כדין מלקין על החזקות. וא"כ נאמן כשנים דכיון דמלקין ע"פ דבריו ועיין ברמב"ם פט"ז מה' סנהדרין דין ו' ואם הי' נתכחש בע"א א"כ אין הדבר ברור בעינינו איך מלקין עליו והא עפ"י שנים עדים בעינן. אלא ע"כ דהחזקה עושהו כשנים ושוב אין ע"א נאמן להכחישו ולכן אם בא השותף השני אח"כ וצווח אין שומעין דאתמול הלקוהו ע"ז הטריפות ועכשיו נאמינו לאכול על פיו. אבל אם באו בב"א אוקמי חד נגד חד ואוקמי אחזקה וכ"ז בקונה דווקא. אבל באיש אחר אין נאמן כלל אפילו בלא הכחשת בעה"ב כשיטת התוס' והשו"ע ובזה ניחא מה שלא פי' השו"ע בסט"ז אי מיירי בב"א או לא כדפירוש בסי"ז דדין הא' הוא מטעם שתיקה כהודאה. ותלי בדעת הארוך הנ"ל וכבר כ' שאין מההכרח לומר כמותו רק הארוך ותוס' פסקו כן. (וזה אין ברור בידי) אבל בסי"ז הטעם פשוט וברור אם שלא ביארו הב"י אבל א"א לפרשהו בע"א לענ"ד: שם והעד עצמו כו' הפר"ח תמה ע"ז והש"ך כ' דעיקר הטעם משום חשובה. ולכן השיג לקמן בס"ב ס"ב על הרמ"א יע"ש והגר"א ז"ל הביא ראי' להרמ"א ז"ל מהא דדי"ח ע"ש. וכ' דהעיקר הטעם לא משום תשובה כהב"י ולא כמהרי"ק. אך קשה מפני מה נאמן כיון שהוא חשוד. ויותר אני תמה לכאורה על שחיטת מומר למה נאמן להוציא מחזקת איסור אף שלא שביק התירא ואכל איסורא ולכן ל"ח שמא ישהה. אבל כיון דבעי עדות כדברי הפר"ח והוא חשוד על הדבר איך הוא נאמן. ומכש"כ לשיטת הגר"א ז"ל דפ' בסי' (קי"ט סקי"ח) דחשוד על הדבר אינו מעיד אפילו על של חברו שאינו נוגע לזה כלל. ועוד פסק דלתאבון הוא חשוד יע"ש א"כ קשה עלינו הסכמת הגר"א ז"ל כאן. אבל הענין הוא כמש"כ לעיל דלא מטעם נאמנות כשר אלא מטעם רוב מעשיו מתוקנים. תדע דהא לשיטת התוס' דסברי אין ע"א נאמן באיסורין להוציא מחזקתו (עיין מרדכי חולין סי' תקע"ט) וכן פסק הש"ע בסי' (קכ"ז) יע"ש בהג"ה ס"ג וכל היכי כו' איך סמכינן ארוב מצוין א"ש מומחין הן הא בעי עדות. אלא מטעם רוב מעשיהם מתוקנים כיון דמומחין הן והא דלרבינא דסבר דחיישינן לעלופי ומכ"מ נאמן באומר ברי לי והתם לאו בידו שלא להתעלף אפשר דרבינא מודי דאין זה חשש גדול או דבידו להוליכו לשוחט אומן וכמ"ש התוס' בריש גיטין. ויותר מזה ברוב טבחי ישראל אפילו רוב עכו"ם כשר בנמצא ומי מעיד על שחיטתו אלא דרוב נאכלין הוא ע"י שחיטה כשרה] וה"נ מומר וחשוד לאותו דבר מ"מ רוב מעשיהם מתוקנים. והא דמביא ה ראיה מהרמב"ם ז"ל שכ' ספ"י מה"ש דטבח שיצא טריפה מת"י מעבירין אותו אין זה ראיה דודאי הב"ד מעבירין אותו מטעם קנס. ומכ"ש לפי דברי לעיל שכ' דלענין רבים בעי קבלה מצד הדין ולא סמכינן אחזקת חבר ה"נ כן הוא מעבירין אותו מחזקתו להיות טבח לרבים וכן מצינו התם לענין חבר במס' ע"ז (ל"ט) הרי הן בחזקתן עד שיחשדו. ויותר מבואר במס' דמאי ובבכורות פ' עד כמה אבל בכ"ז שחיטתו כשרה כפסק הרמ"א ז"ל ולכן בע"א הפוסלו כיון שאין מאמינים אותו להעבירו ממילא גם הוא מותר מכאן והלאה. דלו לבדו לא שייך לומר העברה לרבים וזה פשוט: סימן ב סעי"ב מומר אוכל כו'. הן הש"ך כ' בשם הב"י דאחר השחיטה וכ' הטעם דסמכינן שבדק הוא שמסתמא בדקו כו' ולא כן הוא כמו שמדויק לשון ת"ה שהביא הב"י וז"ל והוא נאמן לומר שלא נפגם מוכח דכוונתו שבדק בבירור (ועיין בט"ז לקמן סק"ז בשם ת"ה להרשב"א מבואר כדברי) ואין אנו צריכים לדיוקים כי בחידושי הרשב"א ז"ל כ' בפי' דלא סמכינן עליו שיבדוק הסכין אחר שחיטה יע"ש. והגאונים חולקים גם ע"ז דלא סמכינן כלל אבדיקתו ומש"כ עוד הש"ך דמהר"ן משמע דחולק על הרשב"א ז"ל וסבר כהגאונים במח"כ לא כן הוא דהוא הוציא מדבריו בריש חולין וז"ל וש"מ דבדיקת סכין לא מיעכבא כו' דהא אפילו בישראל מומר כו' ומיהו כל היכא דאיתי' לסכין בפנינו בדקינן אנן ולא סמכינן אבדיקת המומר. וליתא דקאי אתחילת דבריו ולאפוקי מדעת הבהמ"א ז"ל דלא מצריך כלל בדיקת סכין לאחר שחיטה. ותדע דכן כוונתו דכ' ולפנינו נאריך עוד בזה ולא מצינו עוד לו דברים אלא לקמן בסוגיא דר"ה ור"ח בשיבר עצמות. והחזיר את דבריו שבכאן דלכתחלה צריך בדיקה אחריו וידוע דהר"ן ברוב דבריו כהרשב"א ז"ל והנה הב"י כ' בשם הרשב"א בת"ה ז"ל דאין צריך לבדוק הסימנים אחר שחיטתו וסמכינן כי הוא יבדוק קודם גמר שיעור שהי'. ואם יראה דלא שחט השיעור יגמור את שחיטתו. וכן כ' הרשב"א ז"ל בחידושיו יע"ש וא"כ קשה לי לפי המנהג לפסול שהי' כ"ש. ולכן כבר נהגו שלא לבדוק בסימנין תיכף קודם גמר שיעור שהי' דאין שום נפקותא בזה. וא"כ במומר ליחוש שמא לא שחט הרוב שלא במתכוין דבדיקת הסימנין אחר שחיטה הוא לעיכובא ואם אבד טריפה אלמא דחיישינן לכך. וכן קשה לי אהא דפסקינן רוב מצוין אצל שחיטה כו' ואם נמצא בהמה שחוטה כשר' ולא הגיה הרמ"א ע"ז מאומה. ולמה לא ניחוש שמא לא שחט הרוב שלא בכוונה בשלמא לדינא דהש"ס המנהג הי' וכן הדין לבדוק תיכף ולראות אם לא שחט הרוב ימהר לגמור השחיטה כמו שמוכח מדברי הרשב"א. וכן מוכרח כיון דחיישינן לכך אפילו לענין דיעבד וא"כ לדידן דאין המנהג כן וגם לא מהני מידי למה לא ניחוש לזה. לכן צ"ל דבאמת צריך לבדוק הסימנין בעצמו בין במומר בין בנמצא: שם ואין ליתן לו כו' על טעם הר"ן ז"ל משום חשש הרואים. יש לכאורה להקשות מהא דמס' גיטין (ל"ה ב) נודר ועובד יורד ומגרש. והתם ס"ד דהש"ס דלא מיירי אפילו ברבים ול"ח משום הרואים וזה פשוט שיותר מפורסם לכל מי שיש לו אשה פסולה ממומר ויש לחלק דהתם בכהנים זריזין לא גזרינן. אבל לא יכולתי לעמוד על דעתו של הר"ן ז"ל למה הוצרך לכך. ומש"כ הפמ"ג משום ס"ס לא נסתפק בטעם הידוע שמא ישכח א"נ כלל דהא לרבינא דאין סומכין על רוב מומחין וצריך בדיקה מקודם דוקא. ויש כמ"כ ס"ס כהאי שמא מומחא ושמא לא נשכח מלבודקו. גם הדינים המסתעפים מטעם הר"ן ז"ל לפי דברי הב"ח ואחרונים ז"ל קשה מכמה ענינים כיוצא בזה וצע"ג: ס"ג מומר לתיאבון כו' הקשה הט"ז א"כ פסול העדות כדין החשוד על השבועה. ובנה"כ תי' דממונא מאיסורא ל"י וכאשר כן כתב בס' קי"ט ובמח"כ שגה בזה דשם הקשה הש"ך אמאי אמרינן דהמחויב לישבע ונשבע שבועת ביטוי דחוזר ונשבע ובאמת לק"מ דיותר מזה אמרינן במס' שבועות (ל"ח ב) הא דיינא דאשבע בה' אלהי השמים דחוזר ונשבע משום דטעה בדבר משנה. אף דהאיסור שוה ממש לנקיטת חפץ. ומכ"ש אם נשבע בשבועה יותר קלה ממה שמחויב דלא מהני. אבל לענין חשוד ודאי החשוד ע"ז חשוד ע"ז כדתנן (שם מ"ה) החשוד כיצד אחת שבועת שוא כו' וחשוד לשבועת מודה במקצת שהיא בנקיטת חפץ. איברא בשבועת ביטוי דקיל יותר