משיב דבר חלק ב קסז

עוד לנטיעה כדאמרינן בב"ב פ' הספינה. וממילא יעקר אח"ז וכן כ' הפוסקים לענין הדחת הבשר. ומכ"מ אין מזה ראיה להפמ"ג דבעי נדר הנאה ולא סמכינן שיגרש אח"ז משום דבעי עשוי. ולא תלי בדידן אבל כאן למה לנו לחוש שנתעצל בזה. לכן נראה עיקר כהב"ח וע' ביאורי הגר"א ז"ל ונוסיף בזה אפילו נימא דאלם הוא גמיר ככ"א מ"מ אמרינן במס' עירובין (נ"ד) כי חיים הם למוצאיהם כו' וקשה לשכחה. וחיישינן שמא שכח איזה דין וזה פשוט ומ"ש הט"ז בטעם הג"א דפסיל לכתחלה באלם תמוה לענ"ד דהא מבואר בהג"א שמסתפק ג"כ אפילו אחר שוחט ומברך לעצמו. ובזה ודאי אין נפקותא דהא אפילו פקח שיכול לברך לעצמו יוצא בברכת אחר אלא הטעם מבואר בביאורי הגר"א ז"ל דזה מטעם שליחות וכל שא"י לעשות בעצמו א"י לעשות שליח כדאמרינן בקידושין (כ"ג): ס"ח וי"א ששכור ל"י כו' לפי מש"כ ברגיל להתעלף ששחיטתו פסולה עד שיאמר ברי לי. ה"נ מטעם זה בשכור כן הוא ודלא כהש"ך ז"ל: ס"ט אלא א"כ כו' הטעם פרש"י שמא ל"י הרוב ולא ידע. א"כ באחר עע"ג מותר לכתחילה ולהא ל"ח שמא יטריף ומכ"מ נבא לאכול כמו דחיישינן בשחיטת חש"ו לשיטת התוס' ושו"ע דכיון שאחר עומד ע"ג לראות אם שחט רוב או לא שוב אין לחוש לכך. וכן אמרינן במס' פסחים פ"ק הוא עצמו עסוק לבערו כו' אלא מש"כ בשלטי הגבורים בשם א"ז הוא עצה טובה ואיסור בל תשחית שמא יקלקל הבהמה בחנם והוא מעות לא יוכל לתקן. וא"כ בבהמה חולנית ואין אחר כאן שיודע לאמן א"י לשחוט מותר הסומא באחר עע"ג לכ"ע: סי"א י"א ששחיטתו אסורה הש"ך הביא תשובת הרא"ש ז"ל דלא בעי חרם והטעם דעבדו אנפשייהו חד"א. וכן כתב הגר"א ז"ל וצריך ביאור האיך נעשה ע"י הסכמה חד"א בשלמא לקמן בסי"ב באומר שלא שחט נאמן ע"א. אבל אם יאמר א' הרי הוא היתר ויהוי עלי כנבלה לא אמר כלום כדתנן במס' נדרים (י"ג) כבשר חזיר אם לא שנימא דהסכמת הקהל הרי הוא כנדר ולא שייך ע"ז הלשון חד"א. לכן נראה דכיון דבעי עדות להוציא מחזקת איסור אף דלא בעי עדות גמורה במקום שבידו כאשה וגנב ומומר דכולן נאמנין על השחיטה בעצם. ואבוהון דכולהו נדה דילפינן מוספרה לה לעצמה כמבואר בתוס' ריש מס' גיטין (ב' ב) והא דגזלן פסול יותר מאשה כמבואר בתוס' ריש פ"ג מכריתות דהתם לאו בידו ונאמן משום שתיקה כהודאה לשיטת התוס'. אבל כ"ז בסתם אבל אם אמר שאין מאמין לפלוני מהני כהא דאמרינן במס' קידושין (ס"ג) אי מהימן לך דלא גזלנא הוא והתם ע"כ לאו גזלן ידוע הוי. ומכ"מ יכול לעשות עליו כגזלן ידוע שלא להאמינו וה"נ יכול לעשות על עצמו כחשוד לאותו דבר דא"נ מצד הדין. וה"נ הקהל עשו עליהם יתר השוחטים כחשודים. וממילא שחיטתם נבלה מצד הדין ולפ"ז ביש עדים על שחיטתם ששחטו היטב ע"כ שח"כ אם לא מצד החרם ולכן כ' השו"ע את החרם משום דלא פסיקא לי': סי"ד טבח כו' כבר תמהו על זה הפסק דהי' לנו לומר אוקמי עד נגד עד ואוקמי אחזקת איסור. וכ' הש"ך ס' קכ"ז סקי"ד באריכות והיוצא מדבריו דהתוס' והפוסקים סברי דהא דאמרינן בכל איסורי תורה עא"נ נכלל בכ"מ שהאמינה תורה רק אם נתקבל בב"ד רק הריטב"א יחיד בדבר וכאן גבי שוחט הוי כזאח"ז ונתקבל בב"ד. ולכן פי' הא דסי' קכ"ז מיירי בב"א. ואנכי תמוה לי כ"ז בפשטות הדברים לומר דשוחט הוי כנתקבל בב"ד. ומניין להמהרי"ק זה הסברא. וגם זה דוחק לומר דהא דסי' קכ"ז מיירי דווקא בב"א ולא הי' להרמ"א לסתום. ועכ"ז קשה לי דאי סברי התוס' דנאמנות ע"א בכה"ת הוי כנאמנות ע"א בסוטה וכיוצא דגם זה מה"ת מדמביא קרבן כדאמרינן בקידושין (ס"ב ב). א"כ לשיטת הר"י בתוס' יבמות (קי"ז ב) ד"ה הא דבכ"מ שע"א נאמן מה"ת אפי' בב"א אין אחר יכול להכחישו ה"נ בכה"ת וזה נגד משנה מפורשת במס' טהרות פ"ה מ"ט ע"א אומר נטמא וע"א אומר ל"נ כו' ברה"י טמא וברה"ר טהור. ואפילו נימא שהמשנה מיירי בב"א דווקא נמי קשה להר"י ז"ל שהתורה האמינתו לע"א שאמר נטמא להוציא מחזקתו וגם זה דוחק לומר דהמשנה מיירי בב"א דוקא כמ"ש התוס' הנ"ל בתי' א'. לכן נראה לענ"ד דמעולם לא נחלק שום אדם על הריטב"א ז"ל דבכל א"ת עד נגד עד אוקמינן אחזקה רק התוס' לא הוצרכו לכך כיון דכל הטעם של ע"א נאמן לא מצד שהאמינתו תורה. רק מצד שתיקה כהודאת בעלים ופשיטא שאם אחר מכחישו לא אמרינן שתיקה כהודאה. וא"כ אתי הדין שבסי' קכ"ז כפשטי' בכה"ג והא דהמהרי"ק ז"ל הוא מטעם אחר דרוב מעשי השוחט מתוקנים מוציא מחזקת איסור כי היכי דאמרינן ביבמות פ"ב רוב נשים מתעברות ויולדות מוציא מחזקת יבום. וכן כתבו התוס' בפ' כיסוי הדם (פ"ו) ד"ה מ"ט הקשה כו' אי רוב מעשיהם מתוקנים יהא מותר לאכול משחיטתם יע"ש. ולמה הא בעי עדות להוציא דאין מצרפין עדות פיו עם מעשי עצמו ביחד. ובזה הדרך נוכל להבין דעת הטור שפסק בקטן אומן ומומחה כשר אף באין אחרים עע"ג. ותמה עליו הפר"ח מאד והשתא עמדנו על טעמו שהוא סובר דכיון שהוא מומחה ושחט כמה פעמים לפנינו עד שאימן את ידיו הוי רוב מעשיו מתוקנים וכדברי התוס' הנ"ל. איברא המחבר ופוסקים לא פסקו כן ונ"ל הטעם דאמרינן במס' בכורות (פ"ג) רוב דתלוי במעשה אין מוציא מחזקה. וכבר הקשו התוס' מהא דיבמות הנ"ל ותירצו דשאני בר דעת יע"ש. אבל חש"ו דאין דעתם שלמה אין רוב דתלוי במעשיהם מוציא מהחזקה. ובזה ניחא לי מש"כ הרמ"א לעיל ס"ה דקטן לענין זה הוא עד י"ג שנים ויום א' דמשמע דלא בעי בדיקה אחר סימנין והוא תמוה דהוא ספק דאורייתא. ואין סומכין על השנים כדאמרינן בנדה פ' יוצא דופן וצריך לדחוק דכוונתו שהביא סימנין. ולפי דברינו ניחא דכיון שהגיע לפלגות ראובן בשניו. שוב סומכין על מעשיו המתוקנים: נחזור לעניננו דלעיל דהא דסי' (קכ"ז) מיירי בזאח"ז ג"כ. ואדרבא אני אומר דפסק הארוך מיירי דוקא בזאח"ז כאשר כן תמה הש"ך ממשנה דכריתות. ורצה לתרץ דהכוונה שהוא ספק יע"ש (אבל כבר הוכחתי ממשנה דטהרות הנ"ל דתנן ברה"ר טהור) ואין בזה טעם ממ"נ אם העד הא' הוא עיקר מצד שתיקה כהודאה הוא ודאי אסור וכן ברה"ר טמא. ואי הוי עד נגד עד אוקמי אחזקה אלא הדבר ברור דהארוך מיירי בזאח"ז ואז כיון שכבר הודה הבעה"ב ונתחזק באיסור שוב לא מהני העד האחר כמו שאמר בעצמו מפורש שהוא טרפה ונתחזק מיד בדבריו ומלקין על החזקות. אבל כשבאין בב"א הוי ענ"ע. והמשנה דכריתות ודטהרות מיירי בב"א דוקא להארוך ולפי דברי הארוך ודאי נחלקו התוס' על הריטב"א ומטעם הודאת הבעלים. גם הר"י בעל התוס' שביבמות הנ"ל מודה שיש נפקותא בין בב"א לזאח"ז ולא דמי להא דסוטה דהתם מטעם נאמנות לחוד והכא מטעם הודאה. והרשב"א ז"ל אזיל לשיטתו דסבר דמטעם נאמנות לכן אין נפקותא בין בפני הבעלים או לא וכהריטב"א ז"ל דאין נפקותא בין בב"א לזאח"ז. איברא אף לשיטת התוס' אין מההכרח לומר כהארוך דל"ד כלל לאמירת הבעלים בפיו דהוא עצמו מסתפק ואפשר אם יבוא אחר אח"ז ויכחיש יודה גם הוא לעד השני. ויותר מזה אמרינן במס' כריתות (כ"ד) דמסתפק שמא יוזמו עדיו יע"ש אלא שיש לחלק קצת דהתם א"י כלל. אבל גם אצלו רגלים לדבר ומיהו מפורש בתוס' כריתות ריש פ"ג כהארוך שכתבו דעד נ"ע זאח"ז נאמן הוא לחייבו חטאת מטעם שתיקה כהודאה כדמסיימי אף שנקטו בלשונם כל מקום שהאמינה תורה כו'. מכ"מ כל האמנת התורה היינו מטעם הודאת הבעלים. ועתה זכיתי עוד להתבונן במש"כ השו"ע בסי' ל"ט סעיף ט"ו ט"ז. ולכאורה הוא נגד דברי שמחלק בין בב"א לזאח"ז אבל אחרי רואי בתשובת תשב"ץ בעצמו בחלק שני שאלה פ"ט והנה צריכה ביאור. וזהו תורף דבריו בקצרה בתחילה כ' דאם באו בב"א אוקמי אחזקתא רק הרוצה להחמיר תע"ב ואח"כ דאם בזאח"ז אם בא המכשיר בתחילה ודאי כשר דהתורה האמינה בעצם ועיקר להתיר ולא לאסור דילפינן מושחט את בן הבקר כו' וא"כ דמי לזה אמר נטמאת מתחלה דה"ה כשנים. אבל אם המטריף בא מתחלה נסתפק דלא מצינו שהתורה האמינתו והוי כב"א וחזר בזה וכ' דילפינן מק"ו מלהתיר וכ"ש לאסור. וא"כ אפילו בא האוסר ראשון והמתיר אחרון הוי כב"א והרוצה להקל יקל והרוצה להחמיר יחמיר. והדברים תמוהים דלא סיפא רישא. לכן נראה לפרש דעת התשב"ץ כדעת הריטב"א ז"ל ובתחלה היה בדעתו שהמתיר חידוש הוא שהאמינתו התורה כשנים מה שאין כן באיסור. ולכן בבא זאח"ז ולהתיר קודם הוי כשנים. אבל לפי מסקנתו דאין בין היתר לאיסור וכ"ש הוא