משיב דבר חלק ב קסו

חידושי יו"ד בעזה"י סי' א' ס"א בהגהה. ולכן נוהגין כו' נראה לסמוך מן הדין כההיא דירושלמי מ' דמאי פ"ה והובא בר"ש שם ובתוס' מס' יומא (ח') ד"ה תנן התם יע"ש לענין טהרות חבר נאמן לעצמו ולמתארח אצלו. אבל ברבים בעי קבלה וה"נ לענין שוחט לרבים: וע"פ האמור דדבר הנוגע לרבים בעינן קבלה לכ"ד ניחא קושיית התוס' כתובות (כ"ד א) ד"ה שלי חדש כו' דלא מצינו שנחשדו ע"ה על החדש. אבל לא קשה דלמכור לרבים בעי נאמנות לכ"ד. ועפי"ז מיושב דברי הרמב"ם ז"ל פי"ב הט"ז חשוד שהעיד על אחרים נאמן חזקה אין אדם חוטא ולא לו. והקשה הראב"ד מהא דאי' בירושלמי פ"ד דדמאי דדוקא בנכנס לכרך ואינו מכיר אדם שם כו'. וישוב הכ"מ דאתי אליבא דר"מ תמוה שהרי נפסק לדינא דבמכיר אדם כו' ע"ש הלכה ח'. אבל הענין דודאי לענין נאמנות איזה פרט דכלל גדול הוא ע"א נאמן באיסורין אפילו על של עצמו ורק ע"ה א"נ על מעשרות. ומכ"מ על של אחרים נאמן וכ"ז לאיזה פרט אבל למכור לרבים אין אחד נאמן כלל בלי קבלה ומומחה לרבים. וא"כ שפיר מקשה הירושלמי בנכנס לעיר וא"מ אדם שם וכי עד א' נאמן וא"צ להגיה וכי ע"ה נאמן כהגהת הגר"א ז"ל משום קושיית הר"ש ע"ש. אבל כפשוטו דאפילו חבר ג"כ אינו נאמן להחזיק את האיש למכור לרבים. והנה בעירובין פ"ה תנן אין מודדין אלא מומחה והביאו בשם הירושלמי דעל הדיוט אין סומכין. וי"ל הטעם משום שהוא שייך לרבים מיהו באומר עד כאן תחום שבת פי' שכבר נמדד ע"פ ב"ד ע"א נאמן אע"פ שרבים סומכין עליו משום שהוא מילתא דעבידא לגלויי וכדאיתא בר"ה פ"ב דנאמן ע"א להעיד על החודש משום זה הטעם. משא"כ במדידת עצמו לא עבידא לגלויי שיכול לומר שעלה חשבונו בהבלעה ובקידור בא"א: שם דכל המצוין א"ש כו' ובקצת מקומות כו'. נחלקו אם העעם דלא סמכינן ארובא מטעם מיעוט המצוי כדעת הר"ן ז"ל וא"כ שוב אינו מצוי כמבואר בביאורי הגר"א ז"ל. ואי הטעם משום חזקת איסור כדעת הרא"ש דסבר דהוי מיעוט שא"מ. וכן כ' בספר מעדני יו"ט סט"ז אות ח' וא"כ לא מהני גם האידנא עד שיביא קבלה וכאלו נחקרו בב"ד לפנינו: שם ואם בדקו כו' מדברי אגודה. וכבר תמהו עליו הט"ז והגר"א ז"ל משום תרתי לריעותא. ומאי ראי' מר"ח יע"ש ונראה להליץ עליו דדעתו כתירוץ התוס' משום חסר ואתאי וכן סתמו דבריהם בריש נדה דדוקא במקום דאיכא למימר חו"א אזלינן בתר הריעותא וכן מוכח מהא דעירובין (ל"ו) רבא אמר התם כו' ולכאורה הא הוי תרתי לריעותא בחזקת שלא עירב ותרומה טמאה לפניך אלא משום שא"א לומר טמא ואתאי והיה יכול הש"ס שם לומר דבמקוה משום תרתי לריעותא טמא וכבר הרגישו התוס' שם. ובזה יש לבאר מחלוקת ר"ח עם הפסק. דר"ח סבר דדוקא פגימה כדי חגירת הצפורן פסולה. ומיירי בסתם פגימה שהוא כדי חגה"צ ואא"ל פגום ואתאי דפחות מזה לאו פגימה הוא אבל אנן סברי לפי רוב הפוסקים דכ"ש נמי פגימה היא אי הי' מוצאים אות'. וא"כ אפשר לומר פגום ואתאי ובנ"ד נמי מיירי האגודה דטעה בדבר א' ואא"ל שכח ואתאי ומייתי ראיה שפיר מר"ח דכשר. ולפי דברינו היה אפשר לחלק בכה"ג בין האגודה והרשב"א ז"ל: סעיף ג' אפילו שאלו לו כו' נראה דלעצמו מותר לאכול מהא דתוספתא דמס' טהרות והובא בר"ש פ"ח שם משנה א' ע"ה שקבל עליו כו' יע"ש. ומחלוקת ר"ע וחכמים נראה דתליא במחלוקת ר"מ ור"י במס' כריתות (י"ב) אי אדם נאמן ע"ע יותר ממאה עדים. וה"נ אנן סהדי דלא רמי אנפשיה ושם הלכה כר"י. ולכן פ' ג"כ הרמב"ם ה' א"מ פ"י ה"ז הלכה כחכמים דר"ע ובנ"ד נמי כן הוא לענ"ד אי אמר ברי לי: שם בהגה"ה ומי כו' ואמר ברי לי וכו' והנה בב"י נסתפק בזה. וז"ל ולפ"ז כו' אפשר כו' לכן נראה דדייק הרמ"א ז"ל דדוקא באמר ברי לי דלא כהש"ך ז"ל והענין דיש לעיין במה שכתב הרמב"ם דכל מי שלא הוחזק באימון ידים לא ישחוט בפ"ע. וכן כ' הרמ"א בס"א ולמה אי יפסול ידע דפסול ואי משום דאסור להטריף לכתחילה א"כ בפני חכם נמי. וא"כ אין לדבר סוף אלא שמא יתעלף ולא ירגיש בעצמו. אבל אחר יכיר בפניו ובזריזות אבריו ובדיעבד לא חיישינן לכך ולא ידענו הטעם אי משום דרוב אינם מתעלפים וא"כ כאן ברגיל חיישינן כההיא דפ"ק דנדה קפצה וראתה וכו' חיישינן כ"ז שלא עקרה פ"א. או משום דרוב מתעלפים מרגישים. וא"כ גם כאן כשר. והנה בהגמ"י משמע דכ' משום הלכות א"י הטעם דפסלי נשים משום דבהם מצוי עילוף האף שחולק ע"ז עכ"פ מוכח דהטעם משום דעילוף לא שכיחא. אולם אין מזה ראיה דמודי כו"ע דבדיעבד ש"נ כשרה: ומ"ש בש"ך סקי"ג או דרס אינו בב"י. וכן הנכון לענ"ד דכיון שהי' מוליך בלא הפסק לא שייך דריסה אלא במתכוין לכך כדתניא בתוספתא פ"ב הי' שוחט וחתך את הראש בב"א אם מתכוין שחיטתו פסולה ואם לאו כשרה. אולם אפשר לחוש שמא מחמת התעלפות פסק מלהוליך כ"ש ודחק את הסכין למטה בלא הולכה לכן חיישינן בשיכור להרמ"א מיהו מדמצינו במתניתן דתני גבי דיני שהי' השחיז את הסכין ועף ולא תני גבי דרסה מקודם. ש"מ דאין בעייפות חשש דרסא והתעלפות היינו עייפות כפירש"י (ג' ב) ונ"מ אי שחט במהירות עד שלא שהה כשיעור אליבא דדינא כשר מצד הדין זולת להמנהג להטריף שהי' כ"ש: שם ויש מחמירים כו' נחלק הש"ך עם הרש"ל ז"ל בביאור דעת המרדכי אם קאי גם אספק אם יודע ה"ש. ונראה להוכיח כהרש"ל ז"ל דע"כ הא דאסור לכתחלה באחר עע"ג יותר מגבי גט וכיוצא כאשר עמד המרדכי ע"ז. צ"ל משום דחיישינן שמא יסיר עיניו כ"ש ובגט לא איכפת לן בכ"ש א"כ לשיטת הרי"ף ז"ל והמחבר דבא"י אם הוא מומחה ליסמך שיבדקנו אח"כ מותר לכתחלה באחר עע"ג דאפילו יסיר כ"ש נבדקנו אח"כ. אבל להמרדכי דסבר כהרמ"א אסור גם באחר עע"ג מחמת הטעם דשמא יסיר עיניו. ומאי נ"מ באינו מומחה ודאי. ומיהו גוף הראיה יש לדחות כמ"ש התוס' (ד' ב') ד"ה שמא דנקיט לשון דיעבד משום אינך מילתא: סעי' ה' מש"כ הש"ך ס"ק כ"ה בשם הב"י דמומחה ויודע לאמן את ידו יהי' שוין אין נ"ל. דהיודע לשחוט כוונת הש"ס אימון ידים ובדיוק כתבו כן רש"י ור"ן ז"ל דומיא דאינך מילי דתני בברייתא דאין שום נפקותא בידיעת הדין דוק ותשכח. ומ"ש עוד הש"ך ס"ק כ"ו דלהתוס' אינו מותר להאכיל לכלבים באחרים עע"ג לכתחלה אלא דוקא במומחה או אומן לענ"ד דהתוס' מודי דמצד הדין מותר בכ"ע. והראי' מהא דאמרינן בפ' כיסוי הדם (פ"ו ב) הורה רבי כר"מ כו' ולימא כאן בקטן שיודע לאמן את ידו דאינו ברור כ"כ דמעשיו מקולקלים. וכאן באינו אומן דברור דמעשיו מקולקלים והראי' דאפי' באחר עע"ג פסול אלא ודאי דזה מצד החומרא. ואין לומר דכיון דאמר הלכה כר"מ והלכה כחכמים. משמע במאי דפליגי ובקטן שא"י לאמן א"י לא פליגי דהורה משמע הוראה דיצא מכלל מעשה והורה כך כדמשמע במס' כתובות (ז'). והואיל דמה"ת מותר אף לאכול מה"ת לגזור להאכיל לכלבים. והוי גזירה לגזירה וכן כ' הר"ן ז"ל בפ' גה"נ ד' רצ"א לענין פת שאפאה עם הצלי שמותרת לאכול בפ"ע. ולא גזרינן שמא יאכלנה עם חלב ע"ש וכי"ב הרבה והבו דלא לוסיף עלה: ס"ד אם הוא מומחה פי' הש"ך סק"ל אינו מבואר דהא המחבר פי' דמותר לסמוך על שידבקנו אח"כ ומצד הדוחק פי' הפמ"ג מחמת שקשה הבדיקה ע"י כתיבה אין סומכין לכ"ע. וקשה להאמין שכיוון לזה הש"ך ז"ל שאין בו רמז לזה. ובעיקר הדבר צ"ע הא באלם יכלנו לבדוק שלא ע"י כתיבה רק הוא יכתוב תיבת כשר או פסול ומאי זו טרחא. ועוד א"כ נוקמי מתניתן הכל שוחטין וש"כ בזה האופן דרישא מיירי בכל אדם וסיפא באלם וכאן לא יתורץ בתירוץ הגר"א ז"ל ס"ק ה' דרישא וסיפא בעי בדיקה רק בשני מיני אנשים וכן הוא לרבינא. איברא אי נדייק בכמו זה נמצא עוד אופנים. ועוד יש להקשות לכאורה מהא דאמרינן במס' גיטין (ל"ה ב) נודר ועובד יורד ומגרש. וסמכינן ע"ז לכתחילה מחמת שהכהן אינו פסול אלא מדרבנן ואין לך טרחא ובקושי יותר מגט אולם אין מזה ראיה דהתם אפילו באיסור דאורייתא יכול לסמוך מכיון שנדר הנאה ממנה עומד לגרש. וכי"ב סומכין בדאורייתא במס' כלאים (פ"ב מ"ד) אם רצה גומם עד פחות מטפח כו' והטעם שלא יוצלח