משיב דבר חלק ב קסה

לגבות אלא מקרקעות וכן לר"א אף דסבר דהמקדיש נכסיו כולם לבה"ב מ"מ אי בעי לשקורי יותר ימצא לו בהיתר מבאיסור דר"א סבר בנדרים ריש פ' ר"א דפותחין לו בכבוד או"א. וה"ה בכבוד המקום לפי' הרמב"ם בפי' משניות יע"ש דלא כפי' הרא"ש ור"ן ז"ל ומצינו שר"א סובר בערכין (כ"ח) דאין אדם רשאי להקדיש כל נכסיו יע"ש בגמ' היינו ת"ק וא"כ שפיר מצי למצוא היתר. ולא שביק אינש היתר ועביד איסורא ולכן הוצרך הש"ס לומר דסבר דאין שאלה בהקדש. ובל"ז נמי ניחא דברייתא הוא דאוקמיה מחלוקתם בכך וידע ר"א בר"ש דסבר ר"א כב"ש. והנה הרמב"ם פסק כר"א דהמקדיש נכסיו כולן לבה"ב. וא"כ אין כאן מיגו כדלעיל דמה ירויח בשאלה בשקר יותר מבקנוניא אדרבה אולי לא יזדקקו לו להתיר ולכן שפיר פסק הרמב"ם דבעי שידירנה הנאה. איברא הר"ן שפיר מקשה. דהנה הר"ן סבר כר"י דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שיעבוד כמבואר בפ' אע"פ. ובנדרים פ' השותפין. והא דאמרינן דבעי פדי' בדינר הוא משום דר"א. אבל באמת אין קדוש כלל ולכן מהני דינר וכן דעת התוס' ונחלקו התוס' בעירוכין (כ"ג ב) ד"ה משום והר"ן פ' אע"פ במטלטלין יע"ש. (וט"ס שם בתוס' הנ"ל וכוונתם על רש"י בכתובות שהביא הר"ן שם) ודעת הר"ן דהקדש לא גרע ממכר ופקע השיעבוד א"כ הדרא המיגו. דבשאלה יותר הכל משא"כ בפדיון דלא סגי בדינר כיון דקדוש מצד הדין. אבל הרמב"ם ז"ל סבר דקדושת בה"ב נמי מפקיע מידי שיעבוד כמבואר בה' ערכין פ"ז והלכות מלוה ולוה פי"ח. ומ"מ מהני פדיון בדינר א"כ אין נפקותא בין קרקעי למטלטלי וכולם שוים דנפדים בדינר א"כ אין כאן מיגו כלל. ידעתי היטב כי פלפול הוא. והנחתי מקום גדול לכ"ת להתגדר בזה בחריפותו וגם אין מדרכי בכאלה. אולם לעשות נח"ר לכ"ת וידיד נפשי לא מנעתי א"ע מזאת הפעם אך מה שהתחלתי לדבר בנידון יש שאלה להקדש עודנה צריכים ישוב וא"א לפ"ד להזיחם כלל. וכ"ת יודיעני נא מה שיעלה ע"ד לתרץ וליישר מעמקי תבונתו: עוד כתב כת"ר מהא דחולין לכאורה היטב כתב דנעלם ממני כל אלה דאם הי' חרות על לוח לבי הסוגיא הזאת הבאתי מכאן ראי' לשטת רש"י. אך לפי דעת מעכ"ת לא הבנתי הלא ישנו בשאלה א"כ מפני מה דמי לקטלה ומקרי שחיטה שאינה ראוי' גם מה שפירש דברי התוס' בעניותי לא יכולתי לירד לסוף דעתו דעכ"פ איסור הקדש רכיב עלה כאשר כבר הרביתי להקשות ע"ז ומה גם שכ' דיהי' מותר באכילה ולפי דברי בענין יש שאלה בהקדש צ"ל דהא דאמרינן בנדרים (נ"ט) בשלמא קונמות איכא מצוה לאיתשולי כו' ר"ל ומצוה להתחרט. ופתח לעשות מזה גופא א"א והתינח לדידן. אבל להר"י בכור שור ז"ל במרדכי שבועות דסבר דאין פותחין בחרטה רק בפתח דנולד קצת ר"ל דלא הי' בעולם אבל מצוי להיות וזהו פי' חרטה הנאמר בש"ס יעו"ש א"כ אין נ"מ בין קונמות לתרומה דממ"נ אי נאמר דתערובות שכיחא והוא פתח טוב גם בתרומה הוי דבר שיש לו מתירין. וצ"ל דסבר כסברת הר"ן ז"ל משום דליכא מצוה ור"ל כיון דלא ניתר מעצמו לא מיקרי דבר שיל"מ גם זאת צ"ל לדעתו ז"ל דהא דאמרינן בהתערובות דבהמת קרבן שנתערב ימותו כולן או ירעו כו' והקשיתי דישאלו עליהן. ותירוצי אינו עולה לפי דבריו דתערובות הוי נולד וצ"ל לדעתו ז"ל דתערובות בהמות שלא יכירום הוי דבר שאינו מצוי. ולכן הוי נולד גמור וסברא גדולה היא. וה' יורני דרך הישר בתורתו ועבודתו בלב תמים ידידו עמיתו ומחו' נפתלי צבי יהודא בא"א מוה' יעקב ברלין נ"י. סימן קח ראיתי בכבוד הלבנון. ומתמיה הוא ומרעהו ידי"נ הרב החריף הישיש מו"ה חיים ליב אייגעש שי' על לשון הרמב"ם בפי' המשניות מס' פרה (פ"ז מ"ד) שכ' וכאלו יוליך זה אשר לפניו ויעשה לו תמורה ממה שקדם לו אפילו מן האחת (כן הוא בדפוס ווילנא וזיטאמיר ובדפוס אמשטרדם אי' מן האמת וע' להלן] אשר הדברים מיותרים ואינם מובנים. והנני בא בזה להבינם בעזרו ית"ש וגם כי נוגעים הדברים להוראה למעשה בדברים הנוהגים בזה"ז ומתחלה אומר שמרן הכ"מ ה' פרה אדומה פ"ח ה"ו הביא לשון פי' המשנה להרמב"ם בזה בקיצור. ולא הביא זה הלשון כלל אולי היה לפני מרן העתק אחר וחסר שם דברים אלו אבל הקשה קושיא חמורה בהלכה זו בזה"ל. ואין להקשות גם קידוש ראשון הוא בשכר מה שיתן שיקדש לו חבירו דשאני התם דבשעה שקידש לו נתן לו דבר אעפ"י שאמר לתת לא מיקרי עושה בשכר ומאחר שנעשה הקידוש בהכשר אינו חוזר ונפסל כשיתן לו [וסברא זו הובא בס' מוצל מאש ובברכי יוסף ח"מ ובפתחי תשובה ח"מ סי' י"ג שלמד מכאן המל"מ דאם אחר שדן את הדין נטל שכרו אין דיניו בטלים אפילו שאל על שכר קודם לכן. וידוע שם שיצא ע"ז מערערין יע"ש] וכש"כ שכיון שהקידוש השני פסול נמצא שלא עשה לו כלום ואין כאן שכר עכ"ל (ולמדנו בזה דעת מרן ז"ל שאע"ג שכיון ליטול שכר מכ"מ אחר שלבסוף לא הי' בזה שכר כשר. ומזה יש ללמוד במש"כ בהגהת רמ"א ח"מ סי' ל"ד סי"ח דאם החזיר הממון דינו ועדותו קיימים כו' שא"צ אפילו לחזור לדון ולהעיד מחדש. וכבר הביא בפ"ת שם דדעת הר"ן ז"ל אינו כן] אבל לפי לשון פי' המשניות לפנינו בא רבינו בזה ליישב קושיא זו בפשיטות דבמה שאמר ראובן לשמעון קדש לי ואקדש לך אין ראי' דשמעון עשה שלא כדין ולא קידש לראובן אלא משום שראובן יחזור ויקדש לשמעון אלא אומרים אנו שגם בל"ז הפיק רצון ראובן לקדש לו שהרי מצוה היא ואסור ליטול שכר עבור זה. משא"כ ראובן שאמר קדש לי ואקדש לך דמשמעות זה הלשון בשביל שתקדש לי אקדש לך הא אם לא תקדש לי לא אקדש לך מש"ה הוי כנוטל שכרו. ואע"ג שעדיין אין הכרח בדבר ולא אמר אלא שמבקש ממנו שיקדש לו וגם הוא יקדש לו גם אם לא ירצה שמעון לקדש לו מכ"מ הוי כאלו הוא המוליך אותו לקדש לו במה שיעשה אותו תמורתו ממה שקדם לו מן האמת ומשמעות אמת היא מצוה והטוב והישר לעשות בחנם. ולשון משובש הוא מן המעתיק ואולי צ"ל מן הא' ומשמעו מן הראשון. ומזה למדנו לענין עדות באומר לחבירו העד לי ואעיד לך שעדות הראשון כשר משום שאנו אומרים שגם בל"ז ודאי היה מעיד לו כמו שהוא מצוה ע"ז. משא"כ האומר זה הלשון גילה דעתו שלא חפץ לקיים המצוה אלא בשכר שהשני יעיד לו קודם משו"ה עדותן פסולה. והדבר מובן שזה הוא לפי ראות עיני הדיינים בתשובת השני. והמקום יאיר עינינו לעמוד על דברי הראשונים. כי המה האופנים אשר רוח ההוראה בהם נפנים כנפש העמוס בעבודה: נפתלי צבי יהודא ברלין. סימן קט תשובה על שגיון ראיתי שהמופלג ומדקדק הר' אברהם לאנדמאן שי' דקדק אחרי מש"כ בהעמק דבר פ' שמות בפסוק ותמלא הארץ אותם מהם מבעי וכן ת"א מנהון. אבל לשון המקרא אותם בא ללמד דלא ארץ גושן לבד שהיה מיוחד לישראל ומלאה מישראל לבד. אלא אפילו כל ארץ מצרים שהיה עיקר ישיבת עם מצרים מכ"מ מלאה הארץ את ישראל. ומשמעות אותם עמם כמש"כ בס' ויקרא י"ז ה' עה"פ וזבחו זבחי שלמים לה' אותם כו'. ובא ר"א הנ"ל להשיג מכמה קראי שלא נכתב בשמוש כלל כמו והבית ימלא עשן ועוד הרבה. ע"כ הכתוב אותם הוא כדין וכדת ומת"א אין ראי' כי לשון ארמי לחוד ולה"ק לחוד עכ"ל. והנני לבאר דבכ"מ שפירש הכתוב אצל הפעל מלא הדבר אשר בו נתמלא לא כתיב שום שמוש וכן כאן אלו פי' הכתוב ותמלא הארץ בנ"י לא היה כתוב שום אות השמוש (זולת בישעי' ב' כתיב כי מלאו מקדם והוא משום שמשמעות מקדם ממה שיש בקדם היינו כישוף) אבל במקום שלא פי' אצל הפעל מלא אלא סמך על הכתוב מקודם כתוב באות השמוש. אבל לא בשמוש את ולא בשמוש מ' אלא בשמוש ב' כמו בקהלת ח' אשר אין נעשה פתגם הרעה מהרה ע"כ מלא לב בני האדם בהם פי' ברעה דכתיב מקודם. וכן היה ראוי לכתוב כאן ותמלא הארץ בהם אבל שמוש אותם משמעו בדבר אחר עמם ומת"א באמת אין ראיה כ"כ. ורק כעין ראי':