משיב דבר חלק ב קסב

ולדות בילדה בבית ומשום טומאת אוהל. ור' מאיר דא' בשני שפירים טהור ס"ל לר"י דאפילו העגיל ראש כפיקה ונפתח הקבר אינו מטמא ולפי זה נשאר הר"ש בקושיא דר"מ אדר"מ יע"ש. אבל הרמב"ם ס"ל דלא פליגי בדין אוהל כלל וקודם שנפתח הקבר הוא דמקרי טומאה בלועה ולכ"ע אינו מטמא באוהל. ולאחר שנפתח הקבר שוב אינו טומאה בלועה אלא בית הסתרים וזה אינו שייך אלא לטומאת מגע. אבל לטומאת אוהל לכ"ע טמא ומשנה דשני ולדות מיירי בלידה בחוץ ואין כאן אלא טומאת מגע. וע"כ מיירי בהעגיל ראש כפיקה שהרי ולד אחד חי וא"כ כבר נפתח הקבר ואין כאן טומאה בלועה. ומכ"מ טהור לר"י משום מגע בית הסתרים ואע"ג דלר"ע אפילו עד שלא נפתח הקבר היינו בלא העגיל כו' והוא טומאה בלועה מטמא במגע וכדתנן בחולין החיה טמאה ט"ז. והא דהאשה טהורה הוא משום דהיא מגע בית הסתרים אבל לר"י לא מיבעי בלא נפתח הקבר דהיינו כשלא העגיל ראש כפיקה שאין לו פתה"ק והיא טומאה בלועה אלא אפילו העגיל ראש. ושוב אינו טומאה בלועה שהרי מטמא באוהל מכ"מ אינו טמא במגע משום מגע בה"ס וכפי מהרש"א דגם בזה האופן היא בה"ס לר' ישמעאל ולמד זה מדרשה דקראי כדאיתא בגמ' זהו דעתי וברור דבזה קיי"ל כר"י. ועתה גם בגו"ד קיי"ל כר"י דהג"ל אכן מעכ"ת נ"י נתחזק ליישב דברי מרן ז"ל דאפילו אי קיי"ל דעובר אינו מטמא מדרשה דכל אשר יגע על פני השדה מכ"מ אפשר לומר דגו"ד ג"כ טמא מדרשה דהאי קרא שהרי הגמ' שקיל וטרי ור"ע עובר במעי אשה טמא מדאורייתא מנ"ל. וכפרש"י דאפילו לא מייתר מכ"מ ממשמעותיו דעל פני השדה היה לנו לטהר. וא"כ י"ל דהרמב"ם ס"ל הכי והגם שפרש"י קשה וכמו שהקשה הרשב"א מכ"מ לק"מ על מרן אם פי' הכי אשרי מעכ"ת נ"י דמשכן נפשיה על דעת מר"ן ז"ל. אבל אין הדבר מוכרח ושפיר י"ל דמש"כ הרמב"ם דגו"ד מד"ס הוא משום דהג"ל. ולענין פי' הסוגיא לפי מש"כ בדעת הרמב"ם מבואר יפה שהרי בתרתי פליגי גם בלא נפתח הקבר שהיא טומאה בלועה גם בנפתח הקבר היינו בהעגיל ראש דשוב אינו אלא בית הסתרים ומצד הסברא מגע בה"ס כזה טמא שהרי דומה לשני טבעות ומכ"מ מטהר ר"י מדרשה דקרא ור"ע לית ליה דרשה זו. ואכתי מנ"ל דעובר במעי אשה מטמא במגע אפילו לא נפתח הקבר והיא טומאה בלועה (ובלא שום דרשה בא משמעותי' דקרא דעל פני השדה לאפוקי כשהיא בלועה שאין מקרא יוצא מידי פשוטו) וע"ז משני מדרשה דקרא דאפילו הוא בלוע מטמא במגע: ועדיין קשה לי הא דקאמר בפשיטות דר"ע ס"ל עובר במעי אשה טמא. ומנ"ל להש"ס כ"ז והלא לא מצינו ברייתא מפורשת בזה אלא הא דדריש מקרא דע"פ השדה לרבות גו"ד ואכתי י"ל דמכ"מ בלא העגיל ראש והיא טומאה בלועה טהור. ולא פליג על ר"י אלא כשנפתח הקבר דהיינו כשהעגיל כו' והיא בית הסתרים ואין לומר דע"כ דריש במת בנפש לרבות עובר שהרי לרביעית דם דריש מדכתיב ועל כל נפשות מת. דא"כ לר"י נמי הא דרשינן נפשת מת לענין רביעית דם שמטמא. ובאמת כבר הקשו התוס' בד"ה שתי דתרי קראי למ"ל וא"כ היכן מצינו מחלוקת ר"ע בזה. ונראה דמקור המחלוקת תליא במשנה אהלות פ"ב דם קטן שיצא כולו רע"א כל שהוא וחכ"א רביעית. וטעם מחלוקתם מבואר בספרי פ' חקת הנוגע במת לכל נפש אדם להביא את בן שמנה משמע מביא בן שמנה ומביא את דמו ת"ל בנפש האדם להוציא את דמו דברי ר' ישמעאל רע"א נפש אדם להביא את דמו כצ"ל ופי' בן שמנה וה"ה נפל כ"ש משמע מביא את בן שמנה ומביא את דמו פי' אפי' לא הגיע עדיין שיהא בו רביעית שיעור נפש האדם אשר הוא חי ת"ל בנפש האדם פי' בקרא השני כתיב כל הנוגע במת בנפש האדם משמע האדם אשר יכול לחיות בזה השיעור. והוא רביעית רע"א נפש אדם להביא את דמו פי' במקרא הראשון כתיב לכל נפש אדם משמע אפילו כ"ש. מעתה הא דנ"ל מהא דכתיב במת בנפש האדם דרביעית דם הבא מן המת שמטמאה לא שנצרכנו לרבות הטומאה דזה ידענו מדכתיב ועל כל נפשות מת לא יבא אלא למעט פחות מרביעית אפילו הוא כולו. והא דקאמר בגמ' האי מיבעי לי' לרביעית דם כו' שמטמא. אורחא דגמ' כך הוא שהרי ודאי נ"ל מזה המקרא דרביעית מטמא. אבל באמת לא נצרכנו אלא ללמד דדוקא רביעית והא ודאי לא קשיא לר"י אמאי איצטריך קרא דועל כל נפשות מת לא יבא שהרי איצטריך לאזהרת כהנים. דכמה טומאות נתרבו ואין כהנים מוזהרין עלי' אבל לר"ע שפיר קאמר דרביעית שמטמא אע"ג שאינו כולו כבר למדנו מהאי קרא דכהנים. והרי לא בא למעט שאינו מטמא פחות מרביעית אם הוא כולו. וא"כ ע"כ אתי קרא במת בנפש האדם לרבות העובר אפילו הוא בלועה דאע"ג שאינו מבואר בגמ' כ"ז. מכ"מ אין בזה קושי וביחוד בענין טומאה וטהרה: נפתלי צבי יהודה ברלין סימן קד ב"ה כבוד ידיד ה' וידי"נ הרב הגאון חריף ובקי כש"ת מ' בצלאל הכהן שי' מו"צ בק' ווילנא הגיעני תמול ספרו דמר. ראשית בכורים לה' ולכהן וקבלתיו באהבה אהבת התורה. אהבת עולם לנפש יקרה עבודת הקודש בכתף נושא לעבדה ולשמרה בכבוד חכמה ותבונה לעשותה ולחקרה (וכך אני מפרש נוסח התפלה ותן בלבנו לשמור ולעשות ולקיים לשמור היינו משנה השנוי מכבר וכדאיתא בקידושין (ל"ז) אשר תשמרון זו משנה. ובת"כ אי' הכי הרבה פעמים ולעשות היינו חידושי תורה כלשון גמ' שבת (י') תורתו מתי נעשית והשאלתות סי' נ"א הביא הנוסח מתי למדה ומתי לימדה הרי שהלימוד דנקרא תורתו דהיינו חידושי תורה תחלה בפ"ע ואח"כ לאחרים מיקרי עשיה וכבר החילותי בקדמת השלשי אות ח' לבאר הגמ' ברכות (י"ז) לעושים לשמה כו' בזה האופן. ובנימוקי תורה ביארתי הרבה בזה יהי שם ה' מבורך[ המקום ית"ש יאמץ חילו דמר להוסיף לקח עיני המעיינים והשוקדים לפקח. ויבוסם ויומתק לשומעיהם כמעשה רקח ומברכותיו של כהן הגדול באהבה תבורך נפשי גם אני העמוס בטרדה ובצער ויגון מרוב כושל ועבודה. ויעמידני ברחמיו על פרי עמלה וסודה עשוים באמת וישר קבועים לפני עם ועדה: והנה מחביבותי' דמר החילותי תומ"י לראות באיזה מקומות. ולהיות לעד הנני להעיר איזה דברים במש"כ לענין אפר בגדים המנוגעים שאסורין בהנאה ולמד מתוספתא עתיקתא בערלה (פ"ג). וחקר עוד באפר בית מנוגע מתחלה הנני להעיר דבירושלמי ערלה יש שינוי נוסחאות בדפוס זיטאמיר. ובל"ס כך הוא בדפוס ישן אי' מחלוקת אי תליא איסור בטומאה ומשמע דמסיק דאפילו למאן דס"ל עלו מטומאתן מכ"מ אסור בהנאה ומקרא ממארת וכן פי' בעל פ"מ. ונוס' זו היא הי' לפני המל"מ שהביא מעכ"ת שי' אבל בדפוס אמשטרדם שנדפס עם פי' מהר"א פולדא אי' בנוס' אחר והיא שהביא מעכ"ת שי'. ונאמן עלינו הרמב"ן ז"ל שהביא הכי ג"כ בנימוקי תורה ס"פ תזריע. ואין אחר נוסחת הרמב"ן כלום ולא כהמל"מ ופ"מ: עוד זאת בכל נוס' ירושלמי אי' א"ל שניא היא דכתיב נתיצה נתיצה. מש"ה פי' המל"מ ופ"מ ואחריהם בא מעכ"ת שי' והעתיק שניא היא דיליף נתיצה דבית בג"ש כו'. אבל בנימוקי הרמב"ן ז"ל אי' הכי שניא היא דכתיב בי' נתיצה. ופירושו כמשמעו מאי מקשת מאפר הבית על הא דתניא כל הנשרפין אפרן מותר הרי בית המנוגע אינו בשריפה אלא בנתיצה. ובאמת לכאורה קשה להיפך דקארי לה מ"ק לה. וכי לא ידע ח"ו דבית המנוגע אין מצותו בשריפה. וצ"ל דמקשה הכי דכמו טעמא דנשרפין אפרן מותר משום דנעשית מצותן כמ"ש התוס' שלהי מס' תמורה. ה"נ בית המנוגע דמצותו בנתיצה. ושריפה בכלל נתיצה ואין נתיצה יותר מזו ומשני דהא ברור דבנתיצה בלי שריפה אסור בהנאה מדכתיב ממארת וא"כ ממילא אפילו שרף גם כן אסור שהרי זה אינו בכלל המצוה. מש"ה אפילו שרפן לסיד אסור בהנאה איך שהוא הפי' בירושלמי ברור שלא מג"ש יליף אלא מגופא דקרא. מעתה נבא לדין בגדים המנוגעים דכתיב בי' שריפה לכ"ע מותר בהנאה שהרי כך שנינו בפי' כל הנשרפין אפרן מותר. וכ"כ הרמב"ם ה' טו"צ פי"ג הי"ב וכן אם קצצו ועשאן מוכין הרי הן טמאין ואסור בהנייתן מבואר הא אם שרפן ונעשין אפר טהור ומותר בהנאה. איברא זה הדין שכ' הרמב"ם ז"ל לא נתבאר מקורו ואע"ג שהוא פשיט מכ