משיב דבר חלק ב קסא

דלא כר"ע בפסול אחר מכ"מ הא אוספו וכשר. ואי אוספו ופסול ע"כ כר"ע ס"ל משום דיש ללמוד פסול קדום מפסול דהשתא שהרי אוספו ופסול. מיהו רמי ב"ח לא ס"ל הכי אלא אוספו ופסול ודלא כר"ע. וממילא הוא נגד פשיטותי' דלוי והא דבאמת לא יליף פסול קדום מפסול דהשתא. ובהא דנטמא מסתפק רמב"ח אי דנין השתא מדמיעקרא היינו משום דפסול דהשתא א"א בע"א. משא"כ פסול טומאה יש ללמוד זמ"ז וכיב"ז כ' התוס' בכ"מ לר"ש דסובר שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה. אע"ג דשחוטי חוץ ג"כ א"ר היא מכ"מ א"א בע"א הוא. ובדרך חידוד י"ל עפי"ז פסק הרמב"ם ז"ל דניתז על בגד טמא א"ט כיבוס. ותמה הכ"מ הא לרבנן דר"א לא דנין כו' ע' בכ"מ ובלח"מ. וי"ל דהסוגיא סובר דדם קדשים מקבל טומאה א"כ י"ל דס"ל אספו וכשר ואינו מחלק בין אפשר בע"א ללא אפשר בע"א. וא"כ שפיר שייכא בפלוגתא דר"א ורבנן אבל לפי ההלכה דד"ק אינו מק"ט. וע"כ ס"ל לרב"ח אוספו ופסול ומכ"מ אין דנין פסול קדום מדהשתא משום דא"א ולא מיבעי לי' אלא בטומאה דאפשר א"כ י"ל דרבנן לא פליגי אדר"א אלא משום דאפשר למי פרה שלא יקבלו טומאה מהמוזה. ומה לי טומאת מת או נדה וכסברת ב"ה בכורות (ל"ה) דסתם טמא משמע אפילו פסולו יוצא מגופו. וה"נ לא ילפינן מש"ז טומאה קדומה מדהשתא אבל כאן דנין לכו"ע ואין טעון כבוס: נפתלי צבי יהודא ברלין: סימן קא לקדם רבינו הרב הגאון כו' כקש"ת מו"ה נפתלי צבי יהודא ברלין שליט"א ילמדנו רבינו אי עשה דוחה עשה בשב ואל תעשה. לכאורה נראה להוכיח מסוגיא דב"מ (ל"ב א) ת"ר מנין שאם אמר לו כו' ואמאי הא אין עשה כו' ויש להבין קושיית הגמ' אי על טומאה אי על אבידה אי על שניהם כאחד. ורש"י ז"ל הבין דקושיית הגמ' קאי על אבידה דמציין אבידה עשה ול"ת. והתוס' (ל' א) ד"ה הא אין פריך על הך דהכא הא הוי לאו ועשה שאינו שו"ב. נראה מזה דמפרשי דקושיית הגמ' קאי על טומאה. ולכאורה קשה מי הכריחם לזה ולא כפירש"י ז"ל. ויש לתרץ דהתוס' לשיטתם מוכרחין לפרש כן בהקדם קושיי' (מדף כ"ו א) אמר רבא ראה סלע כו' אינו עובר אלא משום השב תשיבם וא"כ קשה דילמא מיירי הברייתא באופן זה דנטלה ע"מ להחזירה ואמר לו אביו שלא להחזיר ואינה אלא עשה ותדחה מפני עשה דכיבוד בשב וא"ת. ונראה דזה תליא בפלוגתא דבעה"מ ז"ל והרמב"ן ז"ל דלסברת בעה"מ דאיכא ג"כ לאו דלא תוכל ולא בא רבא רק לאפקועי מלאו דלא תגזול א"ש. אך התוס' (כ"ו ב) ד"ה אינו עובר הקשה מהא דקדושין דחשיב שם השבת אבידה לעשה שאין הזמן גרמא הא בלאו הכי איכא לאו ותירצו היינו בענין שבכאן נראה מזה דלא ס"ל כבעה"מ וא"כ הדרא קושיא הנ"ל ולשיטתם מוכרחין לפרש דקושיית הגמ' קאי על טומאה וא"כ מקשים שפיר הא הוי לאו ועשה שאינו שוב"כ. אבל רש"י ז"ל יפרש כבעה"מ ז"ל וא"כ יקשה לפרש"י ז"ל ולבעה"מ ז"ל קושיית התוס' דקידושין. והנראה בזה דהנה התוס' בקידושין (ל"ד א) ד"ה מעקה תירץ הר"י על קושיא זו דנ"מ היכא דאיכא עשה שכנגד. אך התוס' דחו תירץ זה דא"כ ידלקו נשים שמן שריפה ביו"ט. והנה דחית התוס' אינו אלא לר"א אבל לרבא דסבר טעמא בשבת (כ"ד ב) מקרא דהוא לבדו א"ש. וא"כ א"ש דרש"י ובעה"מ ז"ל מפרשים דקושיית הגמ' קאי על אבידה. ומדף כ"ו לא קשה דהא איכא לאו וקושיית התוס' מקידושין יתרצו כהר"י ודחיתם אינה דרבא לשיטתו א"ש. אך זה אינו אלא לבעה"מ ז"ל אבל רש"י ז"ל מפרש (כ"ו ב) דלאו אינה אלא כו' וא"כ סובר דאינה אלא עשה וא"כ הדרא קושיא הנ"ל לדוכתי' אם לא דנימא דס"ל לרש"י דעשה לא דחי עשה בשב ואל תעשה. ויטיב כבוד גאונם להשיב וכו': יקותיאל בר' יהושע שטיין ספיר החונה פ"ק ראיינראד. יום ב' ר"ח תמוז תרלז לפ"ק: סימן קב תשובה על הנ"ל. מה שפירשו התוס' סוגיא דב"מ (ל"ב) דלא כפרש"י. פשוט משום דאי על הש"א הי' אפשר שכבר נטל את האבידה ואין בה אלא עשה. וס"ד שלא יעבור על מ"ע דכ"א בקום ועשה ולא יחזיר וכדברי מע"כ. אבל הא שפירש"י לענין השבת אבידה אין דברי מע"כ נ"י מובן לי במש"כ דאין עשה דוחה עשה בשוא"ת מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה אלא שב וא"ת. אלא רש"י מפרש א"ל אביו אל תחזיר. שלא יטול האבידה כלל וכמבואר בפרש"י במשנה בד"ה שא"ל אל תחזיר והוא במקום שמותר לילך שם. והא שלא פי' באמת ק' הגמ' קאי על טומאה לחוד. משום דאי משום טומאה לחוד הי' להגמ' ליישב כמו לעיל (ל') דדרשה דקרא קאי רק על הסיפא מש"ה מפרש דה"ק גם בסיפא וכ"ת הא גופא קשה נוקמי הסיפא שכבר נטל האבידה וא"ל אביו אל תחזיר שאין בזה אלא עשה וס"ד דשוא"ת עדיף ולא יחזיר. גם זה ניחא דאם כבר נטל עובר על מ"ע דהשב תשיבם בכל רגע כפרש"י (כ"ו ב) בסד"ה עובר כו'. אבל השב תשיבם איכא משנטל עד שישיבנה ופשיטא שיש לעבור מ"ע דכ"א בקום ועשה משום מ"ע דעובר בכל רגע. וקרוב לומר דרש"י לטעמי' בפסחים (ו') דפי' דאם לא ביטל החמץ ועובר בב"י שורף ביו"ט ודוחה ל"ת ועשה דיו"ט משום דב"י עובר בכל רגע וידעתי דאפשר לומר טעם אחר בזה והדברים עתיקים אבל קרוב לומר כמש"כ מש"ה הכרח לפרש דמיירי בלא נטל לידו: מה שרצה ליישב פי' התוס' בקידושין (ל"ד) ממה שהקשה הר"י משריפת קדשים לנשים. דרבא באמת קאמר טעם על ש"ק משום הוא לבדו אינו ישוב. דכמו כן יקשה בכסוי הדם דפשוט בביצה (ח') גם לרבא דאסור משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וכי נשים מותרין והא דרבא קאמר דרשה דהוא באמת אינו משום ש"ק. אלא משום מילה שב"ז דאתיא מק"ו ומש"ה פרש"י וממילא ש"ק דאפשר למחר כו' ר"ל משא"כ כה"ד רק משום ל"ת ועשה: נפתלי צבי יהודא ברלין. סימן קג ב"ה ב' ח"י טבת תרל"ח וואלאזין. כבוד ידיד ה' ועמו הרב הג' חריף ובקי כש"ת מו"ה יוסף שרגא פייבל מאלין נ"י אבן פנה בקרי' נאמנה ק' בריסק יע"א: מכתבו בהדרת קודש מלחמתה של תורה הגיעני א"נ. וגם נפנתי לשוב לעיין בשמעתא קשה עתיקתא דא. והנה זה דבר מעכ"ת נ"י הרמב"ם פסק כר"ע כדבר מרן הכ"מ היינו שעובר במעי אשה טמא. ומכ"מ מתיישב שפיר הלכה דשני ולדות משום דמודה ר"ע דמגע בית הסתרים טהור כפירש"י חולין (ע"ב) דמש"ה ניחא לר"ע הא דהאשה טהורה. ואע"ג דשני ולדות היה כשני טבעות. מכ"מ מיקרי מגע בית הסתרים כמש"כ מהרש"א בנדה (מ"ב) בביאור פרש"י דמש"ה לא נטמאה החיה משום דמגע בית הסתרים הוא. ודייק מעכ"ת נ"י עוד לשון הרמב"ם משום דמגע בה"ס הוא ולא זכר טעם דטומאה בלועה הוא הפכתי הנה והנה להבין ולירד ע"ד כתר"ה נ"י ולא יכולתי דאם כן הוא נפל דעת ר"ע בבירא. ובאיזה אופן ס"ל לר"ע דעובר מטמא במעי אמו מדרשה דהנוגע במת. יבא נא דבר מעכ"ת נ"י לפרש דבריו אלה ואקבלם בנחת. אכן עד כה וכה ברור דמש"כ מהרש"א אינו אלא לר' ישמעאל אבל לר"ע החיה טמאה מה"ת וה"ה שני ולדות ומשנתינו כר"י והא שדייק הרמב"ם וכ' משום דמגע בה"ס הוא הוא כלפי פי' הר"ש והרא"ש באהלות פ"ז דמחלוקת ר"ע ור"י דוקא בנפתח הקבר ומכ"מ מיקרי טומאה בלועה. וא"כ פליגי גם בטומאת אוהל דלר"ע העובר מטמא באוהל משום דסוף טומאה לצאת. ולר"י אינו מטמא באוהל עד שיהא נפתח הקבר והעגיל ראש כפיקה ומפרשי משנה ה' דשני