משיב דבר חלק ב קנח

בא בשם ר"י ה"ז עולה לאחר ל"י. מכרה בתוך ל"י אינה מכורה הקדישה אינה הקדש ליידא מילא א"ל לאחר שלשים יום לשייר לי' גיזה ועבודה. הרי הוכיח הרשב"א דמחלוקת היא אי מצי לחזור מהא דפליגי אי מכרה והקדישה. דהא בהא תליא אי לא מצי לחזור א"י גם למכור ולהקדיש והכי יש להוכיח מגוף מאמר הירושלמי שהקשה להאי מ"ד תמן את אומר אמירתו לגבוה כו'. ואלת"ה הו"ל לתרץ תמן הוא לענין שאינו יכול לחזור בו בלי מכירה והקדש אלא פשיטא דהא בהא תליא (וזה דלא כמש"כ בחיבורי הרחב דבר עה"ת ס' דברים סי"ב כ"ו] והא דנקיט באמת מכרה והקדישה ולא נקיט חזרה בעלמא. וכן הא שכ' הרמב"ם הקדישו למזבח ולא נקט חזר מהקדשו לבה"ב. היינו משום דאם לא הקדישו ה"ז מחויב להקים נדרו. וכמש"כ הרמב"ם בה' מכירה פכ"ב הט"ו דאפילו באומר מה שתלד בהמתי יהי' הקדש כו' ה"ז מחויב לקיים דברו וכו' וכש"כ באומר ה"ז הקדש לאחר ל' יום מש"ה נקיט במכרה והקדישה שאין בידו להקים נדרו אבל באמת ה"ה דפליגי בחזר וכגון דשאל על נדרו. וכמש"כ הש"ך בחו"מ סי' רי"ב סקי"ב לענין האומר קרקע זו לכשאקננו יהי' הקדש וה"ה כאן בחזר. אבל דברי הש"ך אינם מובנים לי דאם שאל על נדרו הרי מהני אפילו בהקדיש דבר שהוא ברשותו. אלא צ"ל דהנ"מ אי מכרה או הקדישה דהמקדיש דבר שברשותו למזבח א"א למכור או להקדיש לבה"ב. משא"כ באומר לכשאקננו תקדוש דלא קדשה אלא מטעם דצריך לקיים נדרו. וא"כ אם הקדיש לבה"ב או מכר א"א להקים נדרו ומכירתו מכירה והקדשו הקדש. וכן בנ"ד באומר ה"ז הקדש למזבח לאחר ל' יום וחזר בו דמהני חזרה למ"ד דאינה כמסירה להדיוט. אבל מחויב להקים נדרו ואין נ"מ בחזרה זו אלא אם מכר והקדיש. ולפי דברינו יהי' ראי' מזה הירושלמי לשיטת הרמב"ם נגד שיטת הרא"ש המובא בחו"מ שם דלהרא"ש דס"ל דאומר ה"ז הקדש לכשאקננו אינו נדר כלל וה"ה באומר ה"ז הקדש לאחר ל' יום אינו נדר להקדיש אלא לאחר ל' יום חל הקדשו אבל בחזר אז למ"ד שאינו כמסירה להדיוט מהני וא"צ להקדיש מדין נדר א"כ למאי נקיט הירושלמי בקידושין הנ"ל במכרה והקדישה ולא בחזרה בעלמא. והרי כבר הוכחנו דפלוגתייהו אפילו בחזרה לחוד וכהרשב"א ז"ל]: ממוצא דברינו מבואר דהרמב"ם פוסק דלא כרב פפא אליבא דבר פדא דאמירה לגבוה כו' ולא מצי לחזור. ולכאורה הי' נראה דס"ל כהרשב"א לגמרי דהאומר ה"ז עולה לאחר ל"י ה"ז יכול לחזור. אבל אחר העיון נראה מדנקט הרמב"ם בהקדש לבה"ב אם אח"כ חזר בו והקדישו למזבח ולהיפך ממחלוקת בירושלמי הנ"ל. אלא נראה דרבינו ס"ל דאע"ג דבירושלמי פליגי אפי' בהקדש למזבח אבל אנן לא קיי"ל דמצי לחזור אלא בשארי הקדשות. אבל בהקדש למזבח לכו"ע לא מצי לחזור בו והוא מדרשא דקרא דאי' בתמורה (י"ח א) רק קדשיך אשר יהי' לך תשא ובאת. מאי עביד לי' אפי' ממרעייהו ל"א אפי' ממירגייהו. ורש"י ותוס' נתקשו בזה הרבה דמה"ת שלא יהי' צריך להביא מן המרעה. ולל"א יותר קשה היכא עביד עבודה אבל הענין דמיירי באומר שור זה יהי' הקדש עולה כשאבוא לירושלים. ולמאי יקדיש אדם את שורו בהיותו במדינה אלא כשיבא לירושלים ובין כך מותר גיזה ועבודה כמבואר בירוש' הנ"ל ליידא מילא אמר לאחר ל' יום לשייר לי' גיזה ועבודה. ואמר הכתוב רק קדשיך אשר יהי' לך היינו שהקדיש לאחר זמן כשיבא לירושלים תשא ובאת וא"י לחזור אפילו לא בא עוד לירושלים. מזה למדנו דדוקא בקדושת מזבח א"י לחזור אבל בשארי הקדשות מצי לחזור ואינו כמסירה להדיוט. ולא כר"פ ובר פדא אלא כרבא בנדרים דמפרש תרווייהו בבי דברייתא לדמי ופקע בכדי וכמ"ש הר"ן וכ"כ הרמב"ם ה' מעה"ק פט"ו ה"ו ע"ש ובחזרה לא מיירי כלל ובאמת אי אמר לדמי מצי לחזור אבל בר פדא ע"כ מפרש רישא באמר לדמי ובפדיון כמ"ש הר"ן שם. וא"כ סיפי' מיירי בחזרה ואפילו אמר לדמי לא מהני חזרה ומשום דאמירה לגבוה כו'. ואזלי לטעמייהו בתמורה (ז' ב) דתניא דולד שלמים אפילו בע"מ קדוש. והוי בה בגמ' למאי הילכתא אמר שמואל ליקרב ואליבא דר"א ב"פ אמר לרעי' ולד"ה. רבא אמר ליקרב ואליבא דר"א. רפ"א לרעי' לד"ה. והיינו משום דב"פ ור"פ ס"ל דא"א לפרש האי קרא תשא באת דא"א לחזור. שהרי בכל הקדש כמסירה להדיוט וא"א לחזור וע"כ קאי האי קרא אשר יהי' לך תשא ובאת בולד תמין וליקרב וקרא דאם זכר לולד בעלי מומין ולרעי' אבל רבא ס"ל דתשא ובאת אתי אפילו ממרעייהו וכמש"כ דלא מהני חזרה בקדשי מזבח. ודין ולדות מדרשא דאם זכר נ"ל תרווייהו זכר אם זכר תמין ובע"מ ומעתה כמו דתמין ליקרב ה"ה ולד בע"מ ליקרב דמחד קרא נ"ל. והכי פ' הרמב"ם פ"ד מתמורה ה"ט דולד בע"מ ה"ה כולד התמימה לכ"ד ויקרב למזבח. ואע"ג דכאן מפרש בגמ' ליקרב ואליבא דר"א ואנן לא קיי"ל כר"א. מכ"מ סמיך הרמב"ם על סוגיא דבכורות (ט"ו ב) אותן ולדות מיפלג פליגי בהו. איכא מ"ד קדשי ליקרב ואיכא מ"ד קדשי לרעי'. משמע דלכו"ע קדשי ליקרב ומדרשא דהאי קרא דאם זכר הא מיהא דהרמב"ם פסק כרבא ולא כב"פ ור"פ מש"ה פסק בשארי הקדשות דלאו כמסירה להדיוט שלא יכול לחזור אבל בהקדיש למזבח א"א לחזור מדרשא דתשא ובאת. ולא כהירו' דקידושין הנ"ל והנה בחיבורי הע"ש סי' קל"ח אות א' כתבתי בזה אבל הבאתי סוגיא דתמורה ראי' לשארי הקדשות וטעיתי בזה. ואדרבה משם הוכחה דבשארי הקדשות יכול לחזור. וה' יאיר עינינו ויעמידנו על דעת רבותינו הראשונים ז"ל: והנני מתקשה כעת במש"כ הר"ן בנדרים (כ"ט א) בד"ה הכא נמי דאמר לדמי. וכגון דהוי בע"מ דאלו תם אפי' אמר לדמי קדוש קדוה"ג. דקיי"ל המתפיס תמימים לבדה"ב ל"י מידי מזבח לעולם עכ"ל. והנה עיקר הדין מפורש בשבועות (י"ט) ובכ"מ הקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג. אבל הראי' מהמתפיס תמימים לבדה"ב כו' אינו ענין לזה. דשם בעי פדיון ואח"כ מקדיש קדוה"ג וכאן ממילא קדוש קדוה"ג ואולי ה"ק דכיון דאפילו הקדיש לבה"ב מחויב לפדותה ולהעמיד על קדושת המזבח ממילא בקדוש לדמיו למזבח נשאר בהקדש מהגוף למזבח. והנני העמוס בעבודה רבה: נפתלי צבי יהודא ברלין סימן צה ב"ה קאמין מוש"ק אור לכ"ו חשוון התר"ז. אחד"ש כת"ר באהבה נמצאו לי דברי קדשו ביקרת מכתבו מן י"ז דנא. ראיתי חביבותא דמר אשר שקד לשום לב לאשר דנתי לפניו בהלכה. ועוד חבה יתירה הודיעני באשר לא זז מחבבני. להודיעני במכתב את אשר עלו על רעיוניו לתרץ רומיא דברי רבינו הר"מ ז"ל אשר שאלתיו. אך החופש לנפשי להגיד לכת"ר אשר מצאתי להעיר על דברי מכתבו אשר השתעשעתי בהם והנה את אשר התפלא על פסק רבינו בדין אבוד ושרוף פי"א מה' פסהמ"ק ה"כ. כבר עמד ע"ז הרב ל"מ בפ"א מה' אלו הל"ד, והעלה לחלק בין זבחים למנחות. משום דעיקר קרא בזבחים הוא דכתיב ומצאתי לרבינו ז"ל כיוצא בו לענין נוגע בבגדים שנגעו במת שטמא ט"ז אבל נושאן טהור משום דטומאת משא במת עצמו אינו מבואר בכתוב כמש"כ רבינו בפ"ה מטו"מ הי"ג. ועל אודות אשר חידש מכ"ת לומר דיתור בגדים אינו אלא בבגדי קדש אבל לא בבגדי חול. ומטעם זה רוצה לומר דקרועי בגדים שפסולים ואינם מחללים עבודה הוא כשבגדי חול שלבש ע"ג בגדי קודש המה קרועים הוי פסול ואינו מחלל עבודה אבל אם הבגדי כהונה עצמן נקרעו מחלל עבודה ג"כ. עדיין לבי מהסס בזה דהא סתמא קתני בברייתא זבחים (י"ח ב) בד שלא ילבש של חול עמהן. ובת"כ יכול לא ילבש עמהן בגדי קודש אבל ילבש עמהן בגדי חול וכו' ואף שעל ההיא ברייתא אמרו שיש מהן למצוה ויש מהן לעכב. ע"כ כל הני דנקט בתו"כ לעכב נינהו דהא שחקים אינן כשרים אלא בדיעבד וכמש"כ רבינו בפ"ז מהלכות כלי המקדש הלכה ה' ואצטריך לרבות בתו"כ מילבש דכשרים. אבל כל הני דממעטינן שם פסולים אף בדיעבד ובר מן דין מדברי רבינו משמע שלא הי' לובשין בגדי חול ע"ג בגדי קודש אף דאיכא אונס צינה ממש"כ פ"ז מהכה"מ ה' י"ד. הכהנים כו' אלא חלוק אחד והטעם הזה הוסיף רבינו מדידי' שבירושלמי דשקלים לא הביא רק ב' טעמים האחרים שכתב רבינו,